המאבק על הנרטיב המזרחי - אז ועכשיו

בהיעדר בית ממשי שייתן לגיטימציה ויכיל את הרעיונות שלנו, מצאנו מפלט במפגש האינטלקטואלי עם תיאוריות שפותחו מחוץ לגבולות ישראל ● 20 שנה ל"זכרונות אסורים" לאלה שוחט
שושנה מדמוני גרבר

כשהספר "זכרונות אסורים" יצא בתרגום לעברית ב-2001 הייתי בעיצומם של לימודי הדוקטורט  בארה״ב. בין המאמרים הראשונים שפרסמתי בבמה אקדמית הייתה סקירה של הספר בכתב העת Israel Studies Forum  ודיון בעבודה התאורטית של אלה שוחט על ציר הזמן. בעשרים השנים שחלפו מאז אותה סקירה, הובהרה ביתר שאת תרומתה המרכזית של שוחט ללימודי התרבות ופוליטיקת הזהויות בישראל, ובמרכזה המשמעות החתרנית שהעניקה למושג ערבי-יהודי והיצירה של זהות אחת ממוקפת המורכבת משתי ישויות שהובנו בשיח הציוני כמנוגדות. בנוסף, המאמר ״מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים״ שהיה קריטי לעיצוב השיח המזרחי העכשווי, פרם לראשונה את תפריו המהודקים של הנרטיב הציוני. המאמר, שפורסם כבר ב-1988 בכתב העת היוקרתי  Social Text, השפיע עם פרסומו על פרויקטים אקטיביסטיים בישראל, צוטט על ידי כותבות ופעילים ומהווה עד היום ביטוי לרדיקליות בכתיבתה של שוחט. למעשה, הוא נטמע כחלק מאוצר המילים של כל מי שפועלות ופועלים לשינוי דרסטי של הנראטיב וסדר היום הציבורי בישראל. 

המפגש עם אלה בתחילת שנות התשעים, כשעסקתי בעיקר בכתיבה עיתונאית, עיצב את מה שהפך לימים קו מנחה בעבודתי האקדמית – חקירת הזהות המזרחית והשיח על קו תפר שבין כתיבה אקדמית, לאקטיביזם, שיח ציבורי ויצירה. הכרתי את אלה דרך תקוה לוי זיכרונה לברכה, חברה יקרה שעמדה אז בראש ארגון היל״ה. במרכז האקטיביזם המזרחי בתל אביב פעלו ארגון הילה, מרכז אדוה, בית ספר קדמה ומאוחר יותר הקשת המזרחית. היה לי הכבוד להיות שותפה לפעילות בעיקר באדוה, בקדמה וגם בתחילת ההתהוות של הקשת המזרחית. בסופו של דבר התובנה המשמעותית ביותר שהתהוותה אצלי אז ונשארה איתי עד היום היא שהמאבק שלנו הוא קודם כל מאבק על הנרטיב וההיסטוריה, ולכן הפעילות האקדמית מחוברת תמיד לפעילות ועשייה בשטח, גם כשהמאבק לנראות הוגנת ולשוויון נעשה מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל . 

כפי שיודעות רוב קוראות שורות אלה, בתהליכי האבולוציה של השיח המזרחי, החוויה האישית והמשפחתית, הפעילות האקטיביסטית והמחקר האקדמי כרוכים זה בזה, הכרחיים זה לזה, ומעניקים תוקף אחד לשני. הם חשובים  באותה מידה ולא יכולים להתקיים אחד בלי השני. גם עבורי, העבודה האקדמית והזיכרון המשפחתי הם שני צירים בלתי נפרדים. פעילותי בזירה האקדמית-אמריקאית, נתנה לי כלים מחקריים, שפה, וגם חירות לחשוב ולכתוב מתוך חווייתי האישית באופן שלא היה אפשרי אז בישראל וגם כיום אפשרי רק במחוזות מוגבלים. 

״עבורי,״ כותבת שוחט, ״העבודה האינטלקטואלית היוותה  כלי ליצירת מרחב לזהויות ורעיונות שלא היה להם מקום בין מסדרונות הממסד השלט. גם אם בצורה ארעית, מצאתי במרחב זה סוג של בית.״ 

התמה של עזיבה, עקירה וחזרה אימננטית, המקושרת לחוויה המזרחית באופן עמוק כל כך, קיימת לאורך הכתיבה המגוונת של שוחט, ובעיקר בדיאלוג שהיא מנהלת עם  אדוארד סעיד ובביקורת שלה על תאוריות פוסט-קולוניאליות.

רבות מאיתנו יכולות להזדהות עם אמירה כואבת זו ברמה האישית והמקצועית. בהיעדר בית ממשי שייתן לגיטימציה ויכיל את הרעיונות שלנו, מצאנו מפלט במפגש האינטלקטואלי עם תיאוריות שפותחו מחוץ לגבולות ישראל. מסעות אינטלקטואליים אלה והמפגשים שהם זימנו הפכו לימים חלק מן הביוגרפיה שלי כמו גם של חוקרות וחוקרים מזרחיים אחרים.

כמו באופן נבואי, שואלת שוחט, בהקדמה לזכרונות אסורים, למרות ״עולם המושגים שהשתנה במידת מה… כיצד יש להתמודד עם הזעם הממסדי המנסה להדוף ביקורת זו בחזרה אל הארון ולנעול אותה לתמיד?״ 

שאלה זו, שנוסחה כבר לפני שני עשורים נותרה רלבנטית מתמיד ולצערי נראה שתלווה אותנו עוד זמן רב. למרות שבעשור האחרון, בעיקר עם הופעת המדיה החברתית, מצאו פעילים רבים פלטפורמות ציבוריות שעוקפות את שומרי הסף המסורתיים ומאפשרות ביטוי לשיח שעד כה נדחק אל השוליים, אנחנו עדיין רחוקות ממקום ייצוגי הוגן במרכזי כוח משפיעים. כפי שאלה טוענת בספר, עצם העובדה שחלק גדול מהעבודה הביקורתית על זהות ושיח מזרחי נעשתה מחוץ לישראל ונכתבה באנגלית, כבר מעידה על התנגדות מבית ועל דחייתו של השיח הזה אל השוליים בתוך ישראל. דברים אלה מהדהדים ביתר כאב כיום, על רקע נסיונות ההחייאה של אתר העוקץ שמהווה את אחת הבמות היחידות לשיח מזרחי המחבר אקטיביזם, נרטיב אישי ומחקר אקדמי.

גם בארצות הברית, המאבקים הציבוריים המתקיימים בימים אלה על ההיסטוריה ושיכתוב מכליל של נרטיב-העל, בעיקר סביב הפרויקט המצוין של ניקול חנה-ג׳ונס 1619, מחזירים את השיח האמריקאי אל העבר ומדגישים את החוזק של הכוח הממסדי שמסרב להרפות. 

גניבת ההיסטוריה, המאפיינת כל שיח קולוניאליסטי כולל השיח הציוני, הוא העוול המרכזי שאותו מנסים לתקן לאורך העשורים האחרונים פעילים ופעילות רבים, הן על ידי עבודה בשטח והן על ידי עבודה אקדמית

כאן ושם, גניבת ההיסטוריה, המאפיינת כל שיח קולוניאליסטי כולל השיח הציוני, הוא העוול המרכזי שאותו מנסים לתקן לאורך העשורים האחרונים פעילים ופעילות רבים, הן על ידי עבודה בשטח והן על ידי עבודה אקדמית. ואכן, מה שעלה בעוצמה רבה מן המושבים השונים של הכנס ״חמישים שנים לפנתרים השחורים״ שבו הוצגה מסה זו במקור, הוא, שאנחנו, חוקרות, אקטיביסטים, אינטלקטואליות ואנשי שטח, כולנו חוליות בשרשרת שגם אם לא במודע וללא היכרות אישית, פועלות ביחד למען שוויון וסיכוי לנראות של ההיסטוריה שלנו. 

עשרים שנה לאחר תרגומו לעברית של זכרונות אסורים, המסות המכונסות באסופה זו, מבוססות על המודל התיאורטי שהציבה שוחט במאמריה, יוצאות ממנו וממשיכות אותו. כל אחת מן המסות, מתמקדת בזירה עכשווית אחרת של התרבות החזותית בישראל: קולנוע, טלוויזיה, אמנות פלסטית ותצוגות מוזיאליות, ממחישה את עומקם של היסודות הרעיוניים המוצעים בזכרונות אסורים ואת הרלוונטיות שלהם לנעשה כיום. בשונה מ״זכרונות אסורים״, המסות המוצגות כאן מדובבות את ונכתבות מתוך מכאובי ההגירה, עמדת השוליות הכפויה והטראומות של בנות הדור השלישי להגירה מארצות ערב. כל אחת מן המסות בודקת האם וכיצד בכוחן של טראומות אלה להפוך למנוע לפעולה ולקיחת בעלות על הנרטיב, ומהם התנאים הפוליטיים שבהם מתרחש תהליך זה.

מתוך ספרה של שלי כהן – "אדריכלות ודאגה"

קראו עוד:

20 שנה לזכרונות אסורים לאלה שוחט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.