הנערים שלנו

ייצוג מזרחי בין אלימות אזרחית להומוסוציאליות גואלת בסדרה "הנערים" ● 20 שנה ל"זכרונות אסורים" לאלה שוחט
שירלי בכר

תחילה, סיפור קצר בנימה אישית לציון 20 שנה בתרגום: הנערות

ציון זה של 20 שנה לצאת ספרה של אלה שוחט, זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב תרבותית, מרגש אותי במיוחד, בשל אהבתי הגדולה לאלה ולכתביה, אשר אפשרו את כל מה שאנחנו ממשיכות ליצור בעולם כיום. את ההשראה שאני שואבת מאלה יום יום קשה לתאר במילים. אז אני נזכרת בסיפור קטן, על מפגשי הראשון עם הספר, כעובדת בחנות ספרים לסטודנטים בתל אביב בסביבות שנת 2002. אני נזכרת איך הייתי נושאת צרורות של עותקי הספר אשר, כך היה ידוע ברחבי החנות, היה אוזל תכופות במלאי ואז מוזמן מחדש. לא פתחתי את הספר מעולם, ואולם, פרקתי ארגזים רבים של עותקי הספר מן המחסן אל המדף. אבל המשמרות בחנות תמיד עברו לי במהרה ובנעימים, בנעימים מאוד אפילו, משום שחלקתי אותן עם נערה נוספת אשר עבדה בחנות. הארגזים, אני לא זוכרת שהיו אז כבדים לנו. אני זוכרת שהיינו צוחקות המון. 

הפעם הראשונה שקראתי את כתביה של אלה שוחט הייתה לאחר שנים, כשהתחלתי את לימודי התואר השני בברנדייס במסצ'וסטס. אחד המאמרים הראשונים שקראתי של אלה היה A Reluctant Eulogy: fragments from the memories of an Arab Jew. אני זוכרת את ההרגשה של עצמי מבינה על עצמי, לראשונה באותם הזמנים, ובו-זמנית, שאני מזרחית, ושאני קוויר, ואת הקשר האינטימי שנקשר בליבי בין הזהויות הללו. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות לבדי בספריות גדולות מוקפות שלג בוצי, ומתחילה לפרום את הזיכרונות הפרומים ממילא שלי ושל משפחתי כבת הבכורה למהגרים טריים מאיסטנבול, טורקיה, מגבשת את זהותי באופן אחר, במקום אחר, ובשפה אחרת, late bloomer  שכמוני, מחכה לאביב. ואני זוכרת איך, בעקבות אלה, הבנתי את מקומם של פעילות ותהליכי התרגום כמרכזיים בהבנה של זהותי כמהגרת ובת מהגרים – זהות המצויה בתהליכי פירוק וגיבוש מתמידים. באותו מאמר, כותבת אלה על תפקידה בבית כמתרגמת לעברית של המרחב הישראלי לשאר חברי המשפחה המבוגרים, מהגרים מעיראק דוברי ערבית. ואני זוכרת כמה דמעתי כשזיהיתי את עצמי, מיידית, בטקסט שלה, את עצמי כמתרגמת והמורה לעברית של הוריי בבית שבו גדלתי אני בתל אביב – בית שבו טורקית הייתה השפה הראשונה. עד היום, יום יום, אני עומלת בתרגום מתמיד בין שלוש שפות הכרוכות זו בזו בראש הנוירוקווירי העייף הזה שלי בסרבול רב. כיום, כשאני יושבת לתרגם מאמר כמו זה למטה על "הנערים", מאמר שכתבתי במקור באנגלית, אני חושבת על כל הדברים המשמעותיים מאוד  שהייתי צריכה להבין על עצמי, הקוויריות, המזרחית, בשפה אחרת מהעברית. אני חושבת על תהליכי העיבוד והניתוח שנרקמים בראשי אחרת בכל שפה, על הזליגה וההדהוד המתמידים של כל שפה אל האחרת, ועל המעברים בין שפה לשפה שמולידים רעיונות חדשים ודוחקים רעיונות אחרים אחורה, אל ארכיון הזכרונות האסורים במוח. אני חושבת על כך שאת כל החוטים העדינים שטווה המחשבה שלי על קולנוע, ייצוג, זהות, ועל עצמי וחיי, התחלתי להבין באור חדש וחשוב כל כך רק אחרי שהתחלתי לקרוא את כתביה של אלה, באנגלית, שנים אחרי שידיי נכרכו סביב ערמות של ספריה בעברית מבלי משים, תרה אחר נערה צוחקת בחנות ספרים בתשוקה בורה. אני מודה לאלה כל יום על שהיא כותבת את דבריה בחדות, באומץ, ברגישות, ושממשיכה להיאבק כדי עבור הקולות שלנו, כמנחה ומורה, כעמיתה וכחברה.

כתביה של אלה הינם, אם כך, אחת ממקורות ההשראה של מאמר קצר זה על סדרה הטלוויזיה "הנערים," כמו גם של כל הטקסטים האחרים שכתבתי עד כה, בייחוד הספר הראשון שלי. כתביה על האוריינטליזם והאנטי-ערביות המבנות את ההיסטוריה של הקולנוע הציוני-ישראלי מראשיתו עד היום, כמו גם כתביה על אוריינטליזם בקולנוע האמריקאי בארה"ב ושיתופי פעולה ציונים/ישראלים אמריקאיים לאורך המאה העשרים, מהווים את התשתית המחקרית שעליה אני נשענת פה ובכלל. האמונה הבלתי מתפשרת של אלה בעשיית הצדק, צדק עבור פלסטין ופלסטינים ועבור מזרחים  בו בעת – אמונה באיחוד מאבקים ובחירות קולקטיבית כערכים עליונים, והמחוייבות שלא לוותר על אנושיותה של קבוצה אחת בהתגייסות למען האחרת – היו ונותרו נדירים בנוף האקדמי והם עודם מאירים עבורי את הדרך. מקור השראה  מרכזי נוסף של מאמר זה הוא עבודתו של ג'ק שהין, אשר היה חוקר לבנוני-אמריקאי שהקדיש את חייו לכתיבת ההיסטוריה של הייצוג השלילי של ערבים בקולנוע ובמדיה האמריקאים – מחקר ענף שמתכתב אינטימית עם זה של אלה. בינואר 2020, זכירתי להפוך עמיתת מחקר בארכיון של ג'ק שהין אשר מצוי כיום ב-NYU. לאט לאט, ככל שהמגפה מאפשרת, אני מתחילה לנבור בחומרים החזותיים ובטקסטים אשר ג'ק שהין אסף ויצר וחקר במשך שנים רבות, ואשר נצורים בארכיון המרתק הזה. מאמר זה מתבסס על מחשבות שנולדו עם תחילת תקופת המחקר שלי בארכיון.    

ייצוג מזרחי בין אלימות אזרחית להומוסוציאליות גואלת
בסדרה "הנערים"

הנוכחות הרציפה והבולטת של סדרות טלוויזיה ישראליות בכיכוב גיבורים מזרחים על המרקע האמריקאי שוברת בשנים האחרונות שיאים חדשים. העניין ההולך וגובר של תעשיית הטלוויזיה בארה"ב בסדרות ישראליות בא לידי ביטוי בתנופה של רכישה של סדרות כמו פאודה (2016), המרגל (2019) טהרן (2020) ושעת נעילה (2020), שיצאו בישראל ונקנו (licensed) על ידי טייקוני טלוויזיה כנטפליקס או שואוטיים כמו סדרות אלו. כמו הרוב המוחלט של שיתופי פעולה קולנועיים וטלוויזיוניים בין ארה"ב לישראל לאורך ההיסטוריה, גם הסדרה "הנערים" (2019), עוסקת במציאות של ישראל/פלסטין, וגם בה, מככבים מזרחים. אך גם בשונה מהן, ״הנערים״ לא נרכשה בדיעבד אלא נולדה מלכתחילה כשיתוף פעולה בין  HBO,אשר יזמה ומימנה (commissioned)  את הסדרה, לבין חברת קשת והיוצר והמפיק הנודע חגי לוי. הסדרה "הנערים" מספרת את סיפור חטיפתו והירצחו של מוחמד אבו חדיר, נער פלסטיני משועפאט, בשני ליולי 2014, כמעשה נקמה על חטיפת ורצח שלושת הנערים היהודים ישראלים מגוש עציון כמה שבועות לפני כן. הסדרה נוצרה כקופרודוקציה ישראלית-אמריקאית אשר במסגרתה פנתה HBO לחגי לוי בבקשה ליצור סדרה בהתבסס על מאמר בניו יורק טיימס מ-2015 שסיקר את משפטם של רוצחי אבו-חדיר. לוי צירף לצוות היצירה-הפקה את יוסף סידר, ישראלי יהודי כמוהו, ורק לבסוף, את טאופיק אבו וואיל, שהינו פלסטיני בעל תעודת זהות כחולה, או, פלסטיני של 1948. הצירוף של אבו וואיל – כיוצר, אך לא כמפיק שותף – נעשה כשלוי הבין את המובן מאליו: יש כאן סיפור פלסטיני. 

"הנערים" אם כן, מושתתת על הברית הקולוניאלית-אימפריאלית-לאומית בין ארה"ב לישראל,  ועל הירארכיה מובנית בין היוצרים והמפיקים בפועל היהודים-ישראלים ושותפם החלקי הפלסטיני. אולם, למרות התשתית הבעייתית, הסדרה מכילה ייצוג פלסטיני חזק ואנושי חסר תקדים במונחים ישראליים-אמריקאיים, שיש לייחסו לכשרונו וניסיונו של אבו וואיל, ולשנים רבות של התנגדות ויצירה פלסטיניות ענפות.   עסקתי לעומק במספר יצירות דוקומנטריות פלסטיניות מעשרים השנה האחרונות וההשראה ששאבו מההיסטוריה של התנגדות פלסטינית בפעילות ובייצוג פוליטיים בספרי: קולנוע דוקומנטרי בישראל / פלסטין: ייצוגי מופע, הגוף, והבית.  

מסה עברית זו מתמקדת בדמויות המזרחיות המרכזיות בעלילה ואינה עוסקת בייצוג הפלסטיני בסדרה שעליו כתבתי בהרחבה כאן.  מבחינת מעשיהן והתנהלותן של  הדמויות המזרחיות בנערים והקשרים ביניהן ניתן לומר כי הן מוצגות גם כמי מאתגרות וגם כמי שמאפשרות את הלגיטימיות של מדינת ישראל.

הקשר העדין שנוצר בין שני הגברים המזרחים: אבישי – החשוד ברצח, וסימון – חוקר השב״כ, מאפשר את לכידתו של אבישי וגם את "חזרתו הביתה" של סימון, אל המזרחיות. כפי שאראה בניתוח של מספר רגעים מעטים אך משמעותיים, מערכת היחסים הנרקמת בין שני הגברים המזרחים מדגישה את מעמדם השולי וקשייהם האישיים-רגשיים בחברה הציונית-אשכנזית. 

לייצוג אנושי זה יש את הכוח גם להאניש, להכשיר, ולגאול את מערכת המוסר הקולוניאלית והאתנו-לאומנית שבבסיס האלימות המדינתית של ישראל נגד פלסטינים, וגם, אם נרצה, לפתוח צוהר לערעור עליה, ועל ההגזעה והגזענות המובנית אשר בתשתיתה

לייצוג אנושי זה יש את הכוח גם להאניש, להכשיר, ולגאול את מערכת המוסר הקולוניאלית ןהאתנו-לאומנית שבבסיס האלימות המדינתית של ישראל נגד פלסטינים, וגם, אם נרצה, לפתוח צוהר לערעור עליה, ועל ההגזעה והגזענות המובנית אשר בתשתיתה. 

בפרק הראשון, "הנערים" לוקחת אותנו לטיול בירושלים, דרך הטיול מציגה הסדרה את גיבוריה הראשיים: כך אנו מתוודעים למוחמד אבו חדיר, אשר עובד באתר בנייה בבקה במערב העיר עם אביו חוסיין ואחיו איאד, ומיד אחריו, לדמויות המזרחיות המרכזיות של הסדרה: תלמידי הישיבה אבישי וינון (שמות בדויים), ודודם, יוסף חיים, אשר רצחו את אבו חדיר,  ולבסוף, סימון, סוכן השב"כ וראש "החטיבה היהודית", אשר תר אחריהם, חוקר אותם, ומביאם למשפט ומאסר. כמו בסדרות הישראליות האחרות הנחגגות לאחרונה בארצות הברית, גם "הנערים" מתייחס לעולם המזרחי הרבה יותר ברצינות ובכבוד מאשר דוגמאות של ייצוג מזרחי היסטורי שנחגג בארצות הברית דוגמת "סלאח שבתי." זאת, הודות לאקטיביזם וליצירה המזרחית העצמאית הענפה לאורך השנים. לא במקרה, אחד מחלוצי הקולנוע והייצוג העצמי המזרחי בכלל בישראל הוא זה שמגלם את סימון: שלומי אלקבץ.

סימון במדי צה"ל מתחזה לחייל, פוגש ביוסף חיים, "הנערים" מאת חגי לוי, תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר

לצד הדמות המרכזית של אביו של מוחמד, חוסיין אבו חדיר, "הנערים" עוקבת אחרי מסעותיהם הרגשיים והרוחניים של החוקר סימון והרוצח אבישי, ומקדישה גם תשומת לב מסוימת למעמדם המוגזע כמזרחים בעולם דתי ופוליטי הנשלט על ידי אליטות אשכנזיות. המפגשים ההומוסוציאליים בין סימון לאבישי מניעים את העלילה קדימה, ומתרחשים בעולמם הרוחני-תרבותי המשותף אשר לא נקרא בבירור, אך מזוהה בקלות, כמזרחי ו/או יהודי-ערבי בסדרה. דרך נקודת מבטו של סימון והתבוננותו באבישי, אנו למדים על עולמם של המזרחים החרדים בהתנחלויות שסביב ירושלים, ועל יחסיהם עם הפלסטינים, ועם מסורות יהודיות-ערביות. תפיסתם האידאולוגית של סימון ואבישי שונה לחלוטין: סימון הוא החוקר היחיד בשב"כ שמתייחס לחוסיין ברצינות ובהבנה וכמוהו חושד מההתחלה שרוצחי בנו הם יהודים. הערבית שבפי סימון הנה גם שפת הבטחוניזם, וגם, שפת אמו. משום שהוא חווה יחס מזלזל במקום עבודתו, לסימון יש יותר במשותף עם החשוד אבישי מאשר עם עמיתיו. בזכות הקשר התרבותי החזק, והאמון ההדדי הנדיר בין החשוד למפענח הרצח, מצליח החוקר הסמוי ״לעשות שבת״ בבית משפחת החשוד ולרגל אחריו בדקדקנות. לאחר לכידתו, כשאבישי משחזר את הרצח לצד סימון, עולים מדרשים חז"ליים ופסוקי משנה ממסכת סנהדרין המעידים על הרקע התורני-מסורתי המשותף של הנאשם והחוקר. סימון בונה עם אבישי מערכת יחסים חמה על מנת לרכוש את אמונו ולבסוף, ללכדו. ואולם הוא גם מוצא את דרכו בחזרה אל העולם בו גדל והתחנך, אל משפחתו, וגם אל תוככי נפשו, באמצעות החברות המכוננת ומלאת תשוקה זו עבור שניהם. 

מסכים ביטחוניים רואי-כל במטה השב"כ בירושלים

מבטו של סימון באבישי מלטף ומרכך את עיצוב דמותו של הרוצח המזרחי בסדרה כ"נער." אך דרך התבוננותו של סימון באבישי, אנחנו גם מקבלים הצצה למורכבות הקשר התרבותי המסוכסך, המסובך, והלא מודע כמעט בכלל של הרוצחים המזרחים לקורבנם הפלסטיני. זוהי אמנם הצצה קלה, אך ניתן גם לראות בה הצעה: לצאת וללמוד ולבחון בביקורתיות את הקשר המורכב הזה בין מזרחים לפלסטינים בישראל, על מנת להבין את הגיון המדינה הקולנויאלית האתנו-לאומנית טוב יותר בכלל. . בפעם הראשונה שסימון פוגש באבישי, הוא צופה בו דרך המסכים הענקיים המפקחים באדיקות על העיר, ומנסה לאתר את רוצחי אבו-חדיר.  אך בו בעת  שהסדרה מאדירה את המבט היודע כל של מערכת הבטחון, "הנערים" פונה גם לחוש השמיעה שלנו, ומבקשת להטות אוזן גם לתפרים העדינים והקטלניים שבין חוסיין לרוצחי בנו. בסצנה קורעת לב, חוסיין עונה לטלפון המבשר לו את הנורא מכל: שגופת הנרצח זוהתה כבנו. איננו שומעים את ההודעאה אך משערים את תוכנה, ולאחר מכן, ממשיכים ומקשיבים לדממה ארוכה הנמשכת כמה שניות טובות. דממה זו של אב שנודה לו אבדנו המר נקטעת במעבר חד לסצנת חתונה, בה מנגנים יוסף חיים ואבישי את "עת דודים כלה", פיוט מ"שיר השירים" שזכה היסטורית לעיבודים רבים, בעיקר מ צפון אפריקה וכאן מושר ללחן  המוכר בישראל כ"עממי עיראקי" בעיקר מגרסתו המושרת של זוהר ארגוב

שיחת הטלפון המבשרת לחוסין על רצח בנו
אבישי מנגן, נצפה מבעד למצלמות ולמערכות הזיהו של השב"כ

אכן, אנו חווים את קרבתם התרבותית והיקשרותם האישית של אבישי וחוסיין כשתיקה המאפילה ופוצעת בבשר המוזיקה הערבית המתנגנת. אנו שומעים את אותו השיר מאוחר יותר בסצנת שחזור הרצח, המוצג כפלאשבק. השיר מתנגן באוטו בו יוסף חיים, ינון, ואבישי נוסעים לבצע את החטיפה. לאחר "עת דודים כלה", עולה ברדיו שיר של אום כולת'ום, והם מתחילים לשיר את המילים בעברית לשיר זה, ינון מסנן "הם לקחו מאיתנו את השיר, הכל הם גנבו לנו הערבושים." ואולם אבישי, מטיל ספק, ואומר: "אני חושב שזה הפוך…" לעומת סימון, אשר מבין את הקשר שלו לעולם הערבי ואת חוויתו המוגזעת בישראל הציונית-אשכנזית, אבישי מבין אותו רק אינטואיטיבית, דרך מבטו של סימון, דרך המוזיקה, דרך האוזניים. 

לסיכום: הסדרה "הנערים" בוחנת את יחסיהם האישיים האנושיים של המזרחים זה אל זה, יחסיהם האינטימיים לתרבות הערבית, ומעמדם המעורער בישראל, ומאנישה את הדמויות המזרחיות, זו של הרוצח וזו של סוכן השב"כ, בו בעת שהיא חוגגת את יכולות המבט הביטחוניסטי הישראלי לאתר ולשפוט רוצחים. במצב זה, כאשר המזרחים הם גם המתנחלים האלימים – כאבישי, וגם מושיעי החוק – כסימון, הם ועולמם המשותף הספוג בהוויה מזרחית משמשים מצע לתיווך האלימות המדינתית הציונית-ישראלית לקהל אמריקאי, וכך גואלת אנושיותם וקשריהם האינטימיים את המערכת הקולוניאלית האתנו-לאומית כולה. 

ואולם לנו, הקהל היהודי-ישראלי, אנחנו שהסדרה לא נוצרה במיוחד עבורנו – לנו יש את הידע, הזכות, והחובה, לשוב אל רגעי ההצצה המעטים שניתחתי למעלה ואכן לקחת אותם ברצינות, כהצעה: עלינו לשאול את עצמנו מה אם נחשוב על הייצוג המזרחי בסדרה כמפליל בדיוק את מדינת ישראל, אשר רוצחיה אינם עשבים שוטים אלא בני אוכלוסיות שדוכאו והוזנחו ואומנו לשנוא את ערביותםן, בכפייה, בדיוק  על מנת שישנאו את הפלסטינים? מה זה אומר עבורנו לבחון את ההגזעה והגזענות שהפרידו בינארית בין מזרחים לפלסטינים על בסיס עליונות הדם היהודי כמה שבעצמן מנבאות את האלימות האזרחית? 

גרסה ארוכה יותר ומעט שונה של מאמר זה פורסמה במקור בכתב העת Protocols, מספר 9, יולי 2021

קראו עוד:

20 שנה לזכרונות אסורים לאלה שוחט

למאמרים נוספים על הסדרה "הנערים"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.