השמלה שייכת לי: איקונוקלאזם מזרחי

האיקונוקלאזם המזרחי במוזיאונים צריך להתחיל בכפירה בעצם ההצגה של החפצים, התלבושות, התכשיטים והכלים שלנו ובאופן הצטברות הידע על אודותיהם ובהצבעה על מנגנון הנישול הרחב והשיטתי ● 20 שנה ל"זכרונות אסורים" לאלה שוחט
נועה חזן

״מה קורה כאשר הופכים את נקודת המבט ובוחנים את מבטו של החוקר המערבי? ״ומה קורה כאשר מתבוננים נגד הכיוון שאליו הופנתה עדשת המצלמה ובוחנים את המבט של הצופה עצמו?״ שאלה אלה שוחט בפתח מאמרה המכונן : ״מין ואימפריה: לקראת אתנוגרפיה פמיניסטית של התרבות (זכרונות אסורים עמ׳ 59) ובכך ניסחה לראשונה בעברית, את משימתם הגדולה של לימודי התרבות החזותית ואת התקווה המשתמעת מהן לפירוק מוסדות ידע קולוניאליים ופטריארכליים.

משימה זו הונחה בפני קוראי העברית לפני שני עשורים, ציפוף שורות אשכנזי במוזיאונים, באקדמיה ובארכיונים לא איפשר כמעט התבוננות נגד כיוון המבט של הצופה או של החוקר/ת.

בפרפראזה על שם המאמר הידוע ״הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים ״ שפורסם לראשונה ב Social Text ב1988  ונכלל גם ב״זכרונות אסורים״ מסה זו בוחנת את האתנוגרפיה הציונית מנקודת מבטם של קורבנותיה-מוצגיה המזרחים.

בעקבות התשתית התיאורטית שהציבה אלה שוחט אני מצביעה על הקשר העכשווי בין תצוגה אתנוגרפית, מגדר וקולוניאליזם ציוני, ומבהירה  מדוע איקונוקלאזם מזרחי הוא צעד הכרחי.

לקחת בחזרה את השמלה

שמלות כלה מעיראק בתערוכה: ״לבוש ותכשיט: שאלה של זהות״, מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום נועה חזן

מזה זמן מה אני רוצה לבקש את שמלת הכלה בחזרה.

לקחת בחזרה את מה ששלי, להיכנס למוזיאון לטפס על במת התצוגה ולהוריד את השמלה מהבובה שלה

לא בשביל ללבוש בעצמי, 

לא בשביל להלביש לבִּיתי

רק בשביל להיות בטוחה, שלא אתקל בה שוב באיזו מבואה חשוכה.

ביקור תלמידי בית ספר בתערוכת הקבע של האגף האתנוגרפי, מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום: נועה חזן

שאף מבקרת נאורה לא תוכל להגיד לבת שלה ״תראי- ככה הלבישו פעם כלות- ילדות, הפרימיטיבים האלה, איזה מסכנות, אה?״ 

שאף מדריכה לא תוכל לספר לתלמידותיה ש ״לפני שעלו ארצה, יהודים באפריקה ואסיה היו מחתנים את הבנות שלהן בגיל צעיר, אבל כשבאו לישראל כבר לא הרשו להם״

התקשרתי להגיד שהשמלה שייכת לי. אבל בארכיון שאלו אם אני בטוחה, כי אצלם שם בעלת השמלה לא כתוב. אבל את שם הנדבנית שתרומתה מממנת עד היום את התצוגה והרסטורציה הם יודעים – ״תפני אל הבנים שלה,״ אמרו לי שם,"היא נפטרה כבר.״

גזענות במסווה אתנוגרפיה של הצלה

מבט על שתי תערוכות במוזיאון ישראל בירושלים, צילום: נועה חזן

כמובן שסיפורה של שמלת הכלה העיראקית שאני חושדת שהייתה שייכת לסבתי, דומה תוך שינויי תפאורה- נדבן, אספנית או קניינית, לסיפורן של שמלות ואביזרים רבים שמוצגים במוזיאונים בישראל עד היום. 

ההבלטה המוגזמת של דימויי נשים מזרחיות במוזיאונים בישראל בהקשרים של אתנוגרפיה, עיצוב, אמנות או היסטוריה, משמשת בתחביר החזותי של הגזע בישראל לקבע אותן כפרימיטיביות ונחותות דרך סימונן כ"אותנטיות" ועל כן כשייכות לעבר כפי שהראיתי כאן

במערך הכוחות המגדרי, הצגת קהילות יהודי המזרח בעיקר דרך דמויות של נשים עושה פמיניזציה (נישוי) לקהילת יהודי המזרח בכללותה ומציגה קהילות אלה בעמדת חולשה או הזדקקות קבועות אל מול הממסד הציוני המגולם על ידי המוזיאון. 

נישוי זה הכרחי כמובן לתיחזוק ״נרטיב ההצלה״ לפיו מדינת ישראל על סוכניה, הושיעה את היהודים בארצות ערב בכך שהביאה אותם לישראל. נרטיב ההצלה מהדהד באולמות התצוגה של המוזיאון הלאומי עד היום דרך ״אתנוגרפיה של הצלה״ מושג מקצועי המשמש להצדקה המתמשכת של גזל ממוסד של חפצי תרבות מתרבויות לא מערביות והצגתם במוזיאונים במערב. כפי שנראה, ״אתנוגרפיה של ההצלה״ במתכונתה הישראלית, מכוונת באופן בלעדי כמעט לאוצרות התרבות של יהודי ארצות ערב ומתוחזקת החל מראשית הציונות על ידי הגמוניה אשכנזית כמו גופי עיתונות, מערכת החינוך, ומכוני המחקר (וראו תיאורה מאיר העינים של סמדר לביא בעמוד 161 כאן).  

רטוריקות תצוגה במוזיאונים בישראל מהוות אמצעי חמקמק אך יציב, להטמעתה של היררכיה גזענית באמצעים ממוסדים ועל כך עוד בהרחבה בקרוב. מעבר לכך, היא שוללת מקהילות גישה לעבר שלהן ובכך מונעת מהן את הזכות  הבסיסית להיסטוריה רציפה, גם אם מרובת גיאוגרפיות. כדי להפוך ״משם עצם לשם עצמינו״ –כפי שתבע  בחדות כבר ב-2004 יגאל נזרי יש להשיב לאימותינו סבתותינו וקהילותינו את נכסינו התרבותיים. על כן, אין לנו ברירה אלא לבצע אקט של איקונוקלאזם.  

איקונוקלאזם (מיוונית) הוא שבירת האיקונה – התמונה. האיקונוקלאזם הוא אקט הנובע משינויים פוליטיים תרבותיים או דתיים במערכי הכוח. העוסקים במלאכת האיקונוקלאזם מכונים איקונוקלאסטיים : מי שמנתצים ודוחים דוגמות מקובלות. 

האיקונוקלאזם המזרחי במוזיאונים שאני מציעה, צריך להתחיל בכפירה בעצם ההצגה של החפצים, התלבושות, התכשיטים והכלים שלנו ובאופן הצטברות הידע על אודותיהם ובהצבעה על מנגנון הנישול הרחב והשיטתי, שהפשיט אותנו תחילה מנכסינו התרבותיים אחר כך מהמחקר על אודות עצמנו ולבסוף מהדימוי של עצמנו בבמות ממלכתיות. 

בוריס כרמי, בגדי החג והחול של גולת המזרח, עיתון דבר השבוע, 5 במאי 1965

איך הגיעו השמלות של הסבתות שלנו למוזיאון, איך הוצדק הניכוס?

רמז לשאלה זו מצאתי בכתבה מצולמת שפורסמה בעיתון דבר השבוע עם בנייתו הראשונית של האוסף המוזיאוני ב1965 . בכתבה נכתב: ״כיום כשבנות תימן בוכארה עיראק ותוניס הפכו ל״מודרניות״ והשמלות המסורתיות מקופלות במזוודה שבעליית הגג, אוצר מוזיאון ישראל את אוצר הפולקלור הזה ועד שתיבנה מחלקה לאנתרופולוגיה במוזיאון ישראל החדש יוצג אוסף תלבושות הפולקלור באחד האולמות המרכזיים.״

בנוסף לרוח הכתבה שעושה אקזוטיזציה לתרבויות חיות ונושמות, כאילו הן שייכות לדור הולך ונעלם, מדברי מייסדת האגף האתנוגרפי במוזיאון, והאוצרת הראשונה שלו, למדתי עוד על הרקע ההיסטורי שהצדיק את הניכוס בצורה של ״אתנוגרפיה של הצלה״. כך היא כותבת: 

״צריך היה להגיע אל בתיהם של אלפי עולים, להקים רשת של אתנוגרפיים אזוריים שעיניהם יהיו פקוחות על כל בית שמצויים בו חפצים מסורתיים.. כבר היינו עדים לא פעם למצבם של אוספים פרטיים , שבעליהם היו אמנם בעלי ידע ורצון טוב אך הפריטים שברשותם נהרסו כליל בשל אי יכולתם לאחסן אותם ולטפל בהם כנדרש בחפצים אתנוגרפיים.״(אביבה מולר לנצט, כסות ומסר, מכון בן צבי לחקר קהילות המזרח)

מוזיאון ישראל מתגלה אם כן כארכיון חזותי קולוניאלי – שבו,  ״נחטפו דימויים אוריינטליים של ״האקזוטי״ וסופרו מחדש עבור הזיכרון הקהילתי והפרטי של המתיישבים״ כפי שהגדירה אלה שוחט כאן בעמוד 349. 

כמובן שבמסגרת הארכיון החזותי הקולוניאלי, שמותיהם של האוצרות החוקרים הצלם והדוגמנית ידועים וחתומים, בעוד שאת הקול של סבותינו ואימותינו, להן היו שייכות השמלות איש לא תיעד

זאת משום ש״הצלה״ זו של המוזיאון, מחייבת את הכחשת ההיסטוריה הפרטית של כל שמלה ושמלה- וכן השכחת את התנאים שאיפשרו לאוצרות להוציא את השמלה מידי האשה לה היא שייכת.

לדבר אחורנית

אני משחזרת את השיחה בין האישה שהביאה איתה את שמלת כלולותיה מעיראק, הצליחה לשמור אותה בכל השנים במעברה, ובכל זאת, במפגש עם אוצרות המוזיאון, השתכנעה שכדאי לה להעביר את השמלה למשמר ותצוגה אצלן. הכתיבה אחורה והדיבור אחורה, את מה שבזמן אמת לא תועד, הוא חלק מהפרקטיקה של פמיניזם פוסט קולוניאלי, שנוקטות בעשורים האחרונים חוקרות תרבות כמו גם היסטוריוניות ואמניות בכדי לדובב קולות שהושתקו (ראו למשל כאן בעמוד 342). שיחזור שכזה, שאינו מבוסס על מסמכים רשמיים הכרחי ליצירת נרטיבים של קבוצות מוחלשות שלא זכו להיכלל בכרוניקה הממוסדת. 

השיחה:

בהתחלה היא התלבטה, אמרה שקיוותה שתוכל להוריש את השמלה לביתה הבכורה, הרבה אין לה  להוריש, הנדוניה דלה, אז לפחות זה.

אבל עד שתגדל, תיהרס השמלה אם תשמרי אותה כאן בדירה״ אמרו לה עובדות המוזיאון, -״נזילות בחורף חמסין בקיץ הורסים את הבד היפה לא חבל? לעמידר לא איכפת שיש לך אוצרות חשובים בדירה. חוץ מזה שכאן לא מתחתנים בגיל 12. לפחות בת 18 היא תהיה, עד אז כלום לא יישאר מהשמלה״. 

וכשארצה, אוכל לקבל אותה בחזרה?״ שאלה.

-״ודאי״ אמרו לה

אבל למה שתרצי? כאן בישראל מתחתנים אחרת, את תראי, הבנות שלך כבר לא ירצו ללבוש את זה, אז לפחות תדעי שבמוזיאון רואים ומתפעלים מהשמלה תיירים מכל העולם״.

טוב״ התרצתה בעצב. ״לפחות השמלה תגיע לירושלים, כי בעצמי כבר אין לי סיכוי להגשים את החלום הזה״.

הקשרים הקולוניאליים על המפה של ירושלים

תצוגות השמלות, התכשיטים, הכלים והחפצים שלנו במוזיאון הן התחנה האחרונה הסופית על רצף של פרקטיקות, המתקיימות בשגרה במוסדות שהגזענות המקומית עדיין נוכחת בהם כסוג של הגיון טבעי שאין לערער עליו. 

בהשראת תנועת Decolonize this Place,  הפועלת בניו יורק לזיהוי וערעור מוסדות שלטוניים שעדין משמרים סדרים גזעניים, אפשר לראות שגם מפת ירושלים מוכתמת במוסדות כאלה ובהשראת שרה חינסקי – שהצביעה על הקשרים הבין מוסדיים שמאפיינים את הידע החזותי בישראל מאז היווצרותו

על המפה ניתן לשרטט בבירור את הקשרים בין מעבדות אוניברסיטאיות, שבהם הונפקו מחקרים קליניים על רמתם השכלית הנמוכה של מזרחים לבין מחלקות שהעלו את קרנם של נכסי מורשת מזרחית כמו גם את קרנן של החוקרות ש״גילו״ אותם.

במרחק בטוח מן המחלקות האוניברסיטאיות, בצד אחר של העיר, בתי ספר מקצועיים, שדאגו להסליל אותנו הרחק מגישה לידע שיאפשר לנו ללמוד ולשמר את עברנו בעצמנו.

אליהם מצטרפים מוסדות שבהם נבנו והתבססו אמיתות גזעניות שנותנות גושפנקא היסטורית לתצוגה העכשווית  כחלק מכוח אינרציה שבו נעים ומשוכפלים מוטיבים, דימויים, ורעיונות ברוח המורשת הקולוניאלית, כמו מושבת אמריקן קולוני שצלמיה ייצרו את דימוי היליד המקומי כמושא אקזוטי למבט, מוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים שבו שוכנת רשות העתיקות או בית הנכות של בצלאל שבו מויינו וקוטלגו חפצי היודאיקה והתלבושות שלנו לפני שהועברו למוזיאון.

ריבוי מוסדות המחקר התצוגה האיסוף והמיון על מפת העיר מלמדת כי הניכוס של מורשות סבותינו, מהווה את התשתית ההכרחית של דיסציפלינות האנתרופולוגיה, האתנוגרפיה והפולקלור בישראל, כמו גם את הבסיס לקריירות של החוקרים, האוצרות, הספרניות והארכיונאים שיחד אחראים לתופעה האכזרית שרוזמרי קומב מכנה ״נוסטלגיה אימפריאלית״: התאבלות על היעלמותה של תרבות בעודך עומל על הכחדתה על ידי הוצאת הנכסים התרבותיים מן הקהילה לה הם שייכים, וחיסול הסיכויים להמשכיותה. בתהליך זה, הנמכת האנשים עצמם, והפשטתם מכבודם תוך כדי האדרת נכסיהם התרבותיים, משלימות ותומכות זו בזו

זכות ההשבה או: איך עושים undoing?

המאבק על ייצוג נכסי התרבות והמורשת של מזרחים בישראל, הוא חלק בלתי נפרד מהשיח הער שמתנהל כיום בעולם סביב ניכוס תרבותי מוזיאונים וגזענות. שיח זה, מבין מוזיאונים לא רק כמוסדות אמנות אלא כמוסדות פדגוגיים שיש להם השפעה נרחבת על החברה בה הם נמצאים ועל כן באחריותם לוודא שתצוגותיהם אינן משמרות אמיתיות גזעניות גם אם אלה היו לגיטימיות בעבר. כחלק מתהליך דה-קולוניזציה זה, וכמו שמראים חברי הקולקטיב De Colonize This Place בשדה האמנות, תהליך זה הוא למעשה תהליך של UNDOING  ושל תנועות השבה המבטאות את חוסר הלגיטימיות של התנועות שקדמו להן. דוח סאר סאבוי מ2018, בנוגע להשבת יצירות תרבות מאפריקה, שפורסם מטעם משרד התרבות הצרפתי,  למשל, מהווה אחד השיאים של מהלך זה, בדומה, גם ריפוי הטראומה המזרחית, מתחיל בתביעה להשבת נכסי תרבויות יהודי המזרח לקהילותיהן המקוריות.

קראו עוד:

20 שנה לזכרונות אסורים לאלה שוחט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.