האם אין ליהודי ערב היסטוריה?

תערוכה ראשונה מסוגה העוסקת בהיסטוריה ובמורשת התרבותית של יהודי ערב נפתחה בנובמבר 2021 ב"מכון העולם הערבי" בפריז. היא הובילה למחלוקות עזות בין קבוצות שקראו להחרמתה לבין אחרות שהגיבו לקריאה הזו. המחלוקות הללו הניעו תהליך מעניין שהציר הגלוי שלו היה ניסיון להצדיק בדיעבד את הקריאה להחרמת התערוכה. ככל שהניסיונות הללו התפתחו, הם החלו להקיף מגוון מתרחב והולך של שאלות שנוגעות ליהודי ערב, להיסטוריה שלהם/ן ולמעמדה בזמן הזה. הניסיונות הללו הראו ברורות כי השאלות הנוגעות ליהודי ערב קשורות באופן הדוק לשאלת הנכבה הפלסטינית ולשאלת ה״נורמליזציה״ בין מדינת ישראל לבין מספר גדל והולך של מדינות ערביות – שהתגלמותה העיקרית היא התעלמות מדיכויו של העם הפלסטיני ורמיסת זכויותיו.

שיאו של התהליך הזה הוליד מסמך פרי עטם של אינטלקטואלים מובילים בעולם הערבי. המסמך הזה, שאין להמעיט בחשיבותו, חושף כשל מסוים בכל מה שקשור לציר הסמוי של הוויכוח ולשאלה אחת שאינה קשורה להווה אלא דווקא לעבר: מהו יחסן של אליטות אינטלקטואליות ערביות עכשוויות לשאלת ההיסטוריה הערבית ה'קדם-ישראלית' וההיסטוריה ה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב? שאלה זו נותרה למעשה סמויה מהעין. בעוד שהשאלות הקשורות בשאלת פלסטין הן ברורות לגמרי וקשורות באופן הדוק להווה – השאלה על אודות מעמדן של התרבות וההיסטוריה של יהודי ערב והמזרחים/ות ודאי שאינה מוגבלת אך ורק להיסטוריה של פלסטין בין הנהר לים אלא קשורה בעבותות גם להיסטוריה של המזרח התיכון כולו. במימד הזה נחשף לדעתנו הכשל של סך המחלוקות סביב התערוכה בפריז ואנו לפיכך מבקשים להעיר עליו כאן. 

נפתח בהבהרה מפורשת: אין בכוונתנו לעסוק כאן בתערוכה עצמה או לחרוץ אם ראוי או לא ראוי להחרימה, או לדון בשאלה אם היא מהווה או לא מהווה דוגמה ל"נורמליזציה". אנו מבקשים להתייחס אך ורק למסמך הפאן-ערבי שנכתב בעקבות הקריאות להחרים את התערוכה – מסמך שיש לו בעינינו חשיבות מכרעת משל עצמו. מאות חותמיו נמנים/ות עם האליטה האינטלקטואלית והתרבותית הערבית שחבריה פועלים/ות במזרח התיכון ו/או באירופה ובאמריקה. שיתפנו פעולה בעבר עם חלק מכותבי המסמך וחותמיו, ואנו כמובן מקווים מאוד שכך יימשך גם בעתיד. יתרה מכך, רבים/ות מחותמי המסמך עשו זאת בדיוק בגלל קרבתם/ן ומודעותם/ן להיסטוריה של יהודי ערב – שעד ראשית שנות ה-50 של המאה העשרים הקיפה את חייהם/ן של כ-750 אלף בני אדם, ובמאה ה-21 נוגעת לחיים של מיליונים מהם/ן וצאצאיהם המזרחים/ות. לא התעלמות הולידה את המסמך, אלא היפוכה: מודעות עמוקה ואינטימית. כמזרחים איננו יכולים אלא להוקיר זאת. תכופות מדגישים פעילים/ות בתנועת החרם (כולל "מבפנים") שהוא אינו מנוגד לאפשרות של דיאלוג אלא בדיוק להפך: שבכוחו ליצור "אפיקים חדשים לדיאלוגים". אם אכן זהו המקרה, הרי שאת מסמך האינטלקטואלים/ות הערביים אנו מבינים כהזמנה לדיאלוג – בראש ובראשונה מזרחי-ערבי וככזה גם נטול כל תיווך אירופאי (יהודי או לא-יהודי).

מהי משמעות המסמך שאליו אנו מתייחסים כאן? הוא אינו פרי מחקר היסטורי מעמיק וגם לא מתיימר להיות כזה. ובכל זאת מדובר בניסיון לנסח עמדה ערבית דומיננטית ביחס ליהודי ערב וקשריהם/ן האישיים והקולקטיביים להיסטוריה הערבית לפני 1948 ולזו ה'פנים-ישראלית' אחרי 1948. מלכתחילה נולד המסמך בתוך ההקשר של התרחבות המגעים של מזרחים/ות ויהודים ערבים – כולל המוסיקאית נטע אלקיים ולהקתה (הבינלאומית) – עם אחיותיהם ואחיהם ברחבי המזרח התיכון. עובדה זו מעידה על כך שכותבי המסמך חשו בצורך מסוים לנסח מעין פסק דין ערבי – אולי אפילו ״קרדו״ (״אני מאמין״) – ביחס להיסטוריה התרבותית והסוציו-פוליטית של יהודי ערב. במובן זה, אין זה מוגזם לקבוע שלמסמך יש משמעות היסטורית: איננו מודעים לאף ניסיון ערבי קולקטיבי מקדים כלשהו לעשות דבר מסוג זה – ודאי במהלך המאה ה-21 אבל ככל הנראה גם מוקדם ממנה.

המסמך עוסק בחייהם/ן של מיליוני יהודים שחיים ברחבי העולם ופורסם בערבית, צרפתית, ואנגלית. הוא לא פורסם בעברית. מבחינה אמפירית, עברית היא שפתו של הרוב הגמור של יהודי ערב וצאצאיהם המזרחים/ות היום. מכאן התהייה ביחס לשאלה אם מנסחי המסמך סבורים שיש מקום לדיאלוג ישיר כלשהו עם ההמונים (אלו שמחוץ לאוניברסיטאות, המכונים והמוזיאונים) שמרכיביםו/ת את יהודי ערב; אותם אנשים שההתפתחות ההיסטורית שהתממשה בפועל הובילה לכך שחייהם/ן המטריאליים מתרחשים בפלסטין/ישראל. כהערת אגב אפשר לציין שמספר היהודים הערבים שאימצו את המסמך קטן יחסית (כמחצית התריסר). מכך עולה תהייה אם המסמך אינו מגלם בעצם מעשה של ייצוג בלתי ראוי: בעוד שכותביו מגדירים את יהודי ערב כקורבנות (של הציונות האירופית או בתיאורה החדש, ״הציונות הגלובלית״) – את קולם/ן הישיר שלהם/ן הם אינם משמיעים, אלא מדברים במקומם/ן. כאשר טבע אדוארד סעיד ב-1984 את תיבת הלשון "Permission to Narrate" הוא בוודאי לא התכוון לכך שהתזה שלו תחריג מעצמה – ומהכללתה – את יהודי אסיה ואפריקה. אנו מבקשים אם כן להרהר ולערער על יומרת המסמך לייצג מזרחים/ות. זאת בדיוק כפי שאנו עושים ביחס לייצוג מזרחים/ות על ידי אשכנזים, או ביחס לייצוג של פלסטינים בידי ישראלים או של נשים בידי גברים. יומרה זו המגולמת במסמך אינה ראויה בעינינו וזאת גם אם לא קשה להבין את הכוונות הפוליטיות מאחוריה.

הפרזה בכוחה של הציונות האשכנזית

אשר לתוכנו של המסמך, אנו מבקשים להידרש לפסקה אחת בתוכו שהיא אולי המרכזית ביותר:

ישראל, בשיתוף עם התנועה הציונית הגלובלית, לא זו בלבד שביצעה טיהור אתני של רוב הילידים הפלסטינים, כבשה את אדמתם וחלקים מהמורשת הערבית והתרבות שלהם, היא גם ניכסה את הרכיב היהודי בתרבות הערבית ופעלה כדי להפוך אותו לישראלי ולציוני, כדי שתוכל לעקור אותו משורשיו האותנטיים ולהשתמש בו בשירות הפרויקט הקולוניאלי שלה באזור. התרבות של יהודי ערב היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית, והתהליך של גדיעתה משורשיה הוא ניסיון להחריב חלק מהזיכרון הערבי ומההיסטוריה הערבית.

מעט אירוני הוא שבמבנה וההגיון שמגולמים בה מזכירה פסקה זו ״פסקי דין היסטוריים״ שהוציאה במהלך השנים מדינת ישראל הציונית במאמציה לנכס את ההיסטוריה של יהודי ערב ולייצגה בעולם. נזכיר: ישראל נהגה ונוהגת לצמצם את ההיסטוריה של יהודי ערב לשני מימדים; האחד מבליט את ה״כיסופים לציון״ של יהודי ערב והשני את הרדיפות שהם/ן חוו בארצות מולדתם, בעיקר בשנים שבין פרסום הדו"ח של ועדת פיל ב-1937 ויציאתם (בעיקר בשנות ה-50 של המאה העשרים). בשני המקרים מוחק מעשה ציוני זה את ההיסטוריה הרב-מימדית של כלל יהודי המזרח התיכון ולמעשה משטיח אותה על מנת לייצר נרטיב – עילג, מגויס, פשטני ומעליב – שתכליתו מתחילתה ועד אחריתה פוליטית-תעמולתית בלבד. שיאו של התהליך הישראלי/הציוני הזה הוא הופעתו של שיח ה״נכבה היהודית״ שמטרתו הדמגוגית והאכזרית לייצר סימטריה (מדומה) בין הנכבה הפלסטינית ותוצאותיה המתמשכות, מצד אחד, לבין יהודי ערב, המוגדרים מעתה בידי הציונות כפליטים, מן הצד האחר.

כמו מזרחיות ומזרחים אחרים, אנו עצמנו תקפנו את השיח הזה לפחות מאז 1997. מאז חשפנו באופן שיטתי, רציף, ופומבי, הן בכתובים והן במדיה, את מעשה הכחש שטמון בבסיס השיח הזה בעברית (1999; 2003; 2005; ו-2013), בערבית (1998; ו-1999) ובאנגלית (1998 ;2005; 2006: 2007; 2008; 2008; 2008; 2008; 2011; 2012; ו-2015). 

כדאי בכל זאת להבהיר פעם נוספת: אנו שוללים מכל וכל את הניסיון הנואל להצמיח פרא את תזת ״חילופי האוכלוסין״ בין יהודי ערב לפליטים הפלסטינים (שמספר הוגים ציונים ניסו אגב לקדם כבר מאז שנות הארבעים). מסיבה זו בדיוק אנו מזדהים עם הסיבות שהניעו את כותבי פסקת המסמך שציטטנו לעיל, שהרי אנו נמנים עם המזרחים הראשונים שעסקו בביקורת מעמיקה, מפורטת ושיטתית של הנרטיב הזה מזה כשלושה עשורים. יחד עם זאת, אין דרך אחרת לבד מלומר זאת בכנות ישירה: בהתיימרותם המעט-פזיזה לייצג עבור העולם ועבור יהודי ערב את ההיסטוריה של עצמם/ן, מצאו את עצמם כותבי וחותמי המסמך מציירים תמונה שהיא זהה מדי לזו שמציירת מדינת ישראל באשר להיסטוריה של יהודי ערב.

מזרחים ביקורתיים הקדישו שנים מרובות לפעילות מחקרית ואקטיביזם סוציו-פוליטי כדי לקעקע את ארסנל הטיעונים הציוניים. הפעילות הזו נעשית מתוך רגישות לחוסר הדיוק ההיסטורי והבנה שהצירים 'שואה' ו'נכבה’ שעליהם נסוב הדיון בין ציונים לערבים מסתיר את השאלה המזרחית. רק לאחרונה הגישו לבית המשפט הישראלי העליון עשרות מזרחים/ות – בשמו של נרטיב חלופי לזה הציוני – "עתירה מזרחית" נגד חוק הלאום, עתירה שבה הם/ן ניצבו לצידם של ארגונים פלסטיניים מובילים בישראל. מזרחיות ומזרחים עצמאיים טוענים השכם והערב שגם אם ״כמיהה דתית-תרבותית לציון״ אכן היוותה חלק אינטגרלי מהליטורגיה של יהודי ערב מאז גלות בבל במאה השישית לפנה"ס, רובם/ן היה בכל זאת אדיש לציונות האירופית, במקרה הטוב – ועוין כלפיה, במקרה הטוב יותר. עבודתם הפוליטית והמחקרית של מזרחים/ות הבליטה בה בעת את רמת השתלבותם/ן הגבוהה של יהודי ערב בחיים הכלכליים, הפוליטיים, והתרבותיים של ארצות מולדתם/ן וחברת הרוב שבתוכה ניהלו את חייהם כקהילת מיעוט קטנה ועתיקה. אנו מצהירים/ות מדי יום כבר עשורים את התנגדותנו לניסיון הציוני לכפות באופן נמהר ואינסטרומנטלי את תבנית ניסיונם ההיסטורי של יהודי אירופה והעולם הנוצרי על יהודי המזרח התיכון. אנו שבים ומלמדים שאסור בתכלית האיסור לצמצם את ההיסטוריה של יהודי המזרח להיסטוריה של רדיפות. לא זו בלבד שזו אינה האמת המלאה, גם ברור לנו שמדינת ישראל עושה בגרסת ההיסטוריה התעמולתית הזו שימוש ציני ומחפיר כדי להצדיק את הנכבה ואת הפגיעה המתמשכת בעם הפלסטיני.

ואולם, ההתנגדות הבלתי-מתפשרת לשימוש הציוני בהיסטוריה הזו לא יכולה להיות מתורגמת להתעלמות מעובדה פשוטה מאוד: רדיפות אלימות, כולל מעשי אונס, רצח וטבח של יהודים בארצות ערב הן חלק מן ההיסטוריה שלהם/ן. ארצות ערב – הן ברמה המדינתית-ממשלתית והן ברמה החברתית – אחראיות לתופעות מסוג זה, הן לפני הופעת הציונות האירופית ולא כל שכן לאחר חדירתה לפלסטין העות'מאנית. כשם שיש לנו מחויבות היסטורית להפריך את המיתוס הציוני על ציוניותם ה'טבעית' של יהודי ערב, כך אנו אחראים/ות גם לזכרם/ן של נרדפים/ות בארצות ערב. אנו לפיכך מבקשים להדגיש: ההתנגדות הנחרצת לגזענות הציונית מול לא-אירופאים (יהודים ולא-יהודים) – כמו גם התנגדותנו לניסיון הישראלי לכפות היסטוריה וולגארית על יהודי ערב – היא היא הבסיס למחויבותנו להעצמתה של עמדה אוניברסלית שהעמידה אותנו נגד הציונות פעמים רבות בעבר. פירושה של עמדה אוניברסלית זו הוא לזכור ולציין ביושרה – ובלי שימוש בטיפקס, קיצורי דרך או דרכים עוקפות – פרקים גזעניים בהיסטוריה הערבית המודרנית עצמה, ולא רק בקרב הציונות בלבד. השמאל הערבי האנטי-גזעני מחויב להבנתנו לעשות את אותו הדבר בדיוק בכל זמן, בכל מקום, ובכל מסמך.

התנכלות ואלימות כלפי בנות ובני המיעוט היהודי אירעו בדרגות ובמינונים שונים בתשע מדינות ערביות, הן לפני הקמתה של מדינת ישראל והן לאחריה. נזכיר למשל פגיעות בגוף, נפש ורכוש שאירעו בראשית המאה העשרים בתאזה ובפס (תריתל), דרך הפרהוד (1941) וגירוש יהודי עיראק (תחת נורי אל-סעיד והדומיננטיות החברתית של מפלגת האסתקלאל) כעשור מאוחר יותר, ועד לסילוק יהודי תימן ב-1949 (תחת המשטר האוטוריטרי של אימאם אחמד בן יחיא) ויהודי מצרים ב-1956 (תחת גמאל עבדל נאצר). חשוב למזער את האפשרות של אמנזיה קולקטיבית ביחס לאירועים של השחתת רכוש, התנכלויות, פגיעות, ורציחות של בני המיעוט היהודי שהתרחשו מאז שנות ה-30 בקזבלנקה, בגדאד, בצרה, עאדן, חאלב, קהיר, אלכסנדריה, טריפולי (הלבנונית), טריפולי (הלובית), ג'רבה, קונסטנטין, אוג'דה, ג'ראדה או מנאמה. הכרחי עוד לזכור שמיעוטים נוספים – נזכיר כאן רק את האשורים של עיראק – סבלו מהתנכלויות אף הם/ן.

מה שמייחד מאוד בהקשר זה את המקרה המובחן של המיעוט היהודי בהשוואה לאחרים היא שאלת הציונות בפלסטין (אין ציונות אשורית, קופטית, נסטוריאנית, מארונית, וכו') והשפעתה המכרעת על האופן שבו הכל זוכרים/ות – או כותבים/ות – את הפרקים הללו בהיסטוריה של האזור. במקרים לא מעטים נחשד המיעוט היהודי באופן קולקטיבי כ"גיס חמישי" ציוני. הייתה זו התממשות פרטית של דפוס סוציו-פוליטי אוניברסלי-כללי המוגדר כ-Guilt by Association. הפגיעה ביהודי ערב, בתוך הקשר של אקלים כללי עוין שהלך והעצים, הובילה בסופו של דבר לשיתוף פעולה ישיר בין ממשלות ואליטות ערביות לבין מדינת ישראל הצעירה.

שני הצדדים אחראים יחדיו לתהליך הטנגו של ריקונו של העולם הערבי מקהילות המיעוט היהודי שלו. לדינמיקות סוציו-פוליטיות פנימיות בתוך החברה הערבית – כמו גם להתגבשותה הקונקרטית של הלאומיות הערבית – יש לפיכך חלק נכבד ומכריע בתהליך הפיכתם של שני-שלישים מסך כל יהודי ערב לישראלים (מה"סוג" של נטע אלקיים), תהליך שהחל ב-1949, השנה בה הועלו קולקטיבית יהודי תימן על מטוסים לתל אביב (בעבור תשלומי כופר). מוסרית, הוגן גם לזכור שחלקים לא-מבוטלים בחברה הערבית ניצבו אדישים למדי נוכח התרוקנותה מיהודים, ובמקרים לא מעטים לא התאבלו במיוחד על רכוש פרטי וציבורי שנותר מאחור. אדישות זו – וזאת חרף העובדה שהעבר היהודי נותר נוכח-נפקד בהווה הערבי למשך עשורים אחרי הסתלקות היהודים – אפיינה את כלל העולם הערבי ממש עד לאחרונה. היסטוריונים ביקורתיים בעיראק, מרוקו ומצרים, לדוגמה, נותנים בשנים האחרונות את דעתם/ן על נושא העבר היהודי-ערבי ומשמעותו באופן האנליטי המתבקש. לא מדובר אם כן אך ורק בשאלה העכשווית-אקטואלית של ״נורמליזציה״.

אז מהי אם כן הבעיה? הבעיה היא שאף לא אחד מסך הרכיבים המכריעים הללו בהיסטוריה הערבית (ה'קדם-ישראלית') של יהודי ערב הצליח איכשהו לפלס את דרכו אל תוך המסמך שכתבו האינטלקטואלים הערבים על יהודי ערב והתערוכה – אולי הראשונה מעולם במערב – על ההיסטוריה שלהם/ן. התיאור שלפיו הציונות האירופית אחראית לבדה לריסוקן של קהילות מיעוט יהודיות בתשע מדינות ערביות לא זו בלבד שהיא מוטה פוליטית ואידיאולוגית; הוא גם אינו עולה בקנה אחד עם ההיסטוריוגרפיה המזרחית הביקורתית – בכללה זו שמתעצמת אנליטית בשנים האחרונות גם בארצות ערב בהן חיו הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים. מדובר בהפרזה בכוחו הכל-יכול (לכאורה) של גורם היסטורי אחד (הציונות האשכנזית) שתוצאתה מייצרת בה בעת התעלמות מאחריותם של גורמים נוספים (בחברה ובלאומיות הערבית במדינות השונות). במובנים אלה המסמך הפאן-ערבי על התערוכה נוטה לצייר תמונת מראה מסוימת של הקונספט "גניבת ההיסטוריה" שאותו המשיגה ב-1988 אלה שוחט אל מול המעש וההיסטוריוגרפיה המוחקת של הציונות האשכנזית כלפי יהודי ערב.

בעשרים השנים האחרונות מניעים מזרחים/ות בישראל תהליך של חידוש תרבותם/ן היהודית-ערבית. יותר צעירות וצעירים מזהים את עצמם/ן באופן אסרטיבי כמזרחים ו/או כיהודים ערבים. מהלך מרגש זה מייצר התנגדות אופוזיציונית אל מול עשורים של אידיאולוגיה ציונית נוקשה שביקשה למגר את הערביות מן הצעירים והוריהם. התהליך גורר באופן טבעי השתוקקות בקרב מזרחים/ות להיות במגע עם ערבים לא-יהודים בארצות המוצא. כל זאת מתרחש גם אם אין ספק שהתהליך הזה ודאי שלא מצא את ביטויו המספק במישור הפוליטי ביחס לעם הפלסטיני ולדיכויו הנמשך. מדינת ישראל, נציגיה ותומכיהם בעולם (דוגמת ארגון התעמולה הציונית אשכנזית JIMENA) עושים מאמצים כבירים על מנת להכשיל את הפוליטיזציה של תהליך ההתקרבות המזרחי-ערבי וזאת בשירות מטרותיהן המדינתיות-רשמיות של ממשלות ישראל.

התנועה הציונית האירופית הועידה למזרחים/ות תפקיד היסטורי אחד: להיות קורבנות של הערבים. המסמך על התערוכה בפריז מועיד לנו תפקיד היסטורי דומה: להיות קורבנות של הציונות. ואולם סך כל ההתפתחויות שיכולנו לתאר כאן בקצרה בלבד מחייב אותנו להצהיר ברורות: יהודי ערב של המאה ה-21 מסרבים להיות יהודים על פי התנאים שהועידה להם הציונות האשכנזית ומסרבים להיות ערבים על פי קווי המתאר שמועידה להם הקבוצה המרשימה של חותמי מסמך הפאן-ערבי, יהיה זה במודע או במובלע.

הוגים פלסטינים דוגמת אדוארד סעיד ועזמי בשארה קבעו בצדק כבר בשנות התשעים כי ״שאלת היהודים״ של אירופה במאה התשע-עשרה הפכה ל״שאלת פלסטין״ במאה העשרים. ואולם זוהי משוואה חסרה שהויכוח הנוכחי סביב התערוכה בפריז חושף את מה שחסר בה כמו גם את כל מה שהיא מותירה שקוף ומחוק: שאלת היהודים האירופית לא הפכה לשאלת פלסטין בלבד; היא הפכה גם לשאלת יהודי המזרח התיכון הערבי. על שאלת יהודי ערב לפני ואחרי 1948 חשוב לפיכך שכולנו, בנות ובני המזרח התיכון, ננסה לענות תוך דיאלוג ישר, הוגן, אמיץ, ומעמיק. בתערוכה החלוצית בפריז על ההיסטוריה והתרבות של יהודי ערב גלום פוטנציאל התנעה מסוים של דיון דיאלוגי כזה. בשלה כנראה העת ל״ויכוח היסטוריונים״ – הפעם על שאלת המזרחים/ות.

***

הכותבים הם עורכיו של הספר  Modern Middle Eastern Jewish Thought: Writings on Identity, Politics and Culture, 1893-1958 (Brandeis University Press, 2013).  

תודות לאורטל בן דיין, שושנה גבאי, מאיר גל, אסף דוד, אלברט סוויסה, מאיר עמור, נטע עמר – ומזרחית ומזרחי אנונימיים נוספים – על הארותיהם/ן וביקורתם/ן על טיוטה מוקדמת של מסה זו. מזרחיות/ים המעוניינים להעיר על, לבקר את או לתמוך בתמות הנדונות מוזמנים/ות לשלוח מילים ל: IndependentMizrahiVoice@gmail.com

למאמרים נוספים של שיקו בהר וצבי בן דור בנית

לקריאת המסה בערבית