על זהותה הנסתרת של האשכנזיות

כל יום וההפתעות שלו. פעם זה גבר שרק בגיל 15 גילה שלא כל העולם הוא אשכנזי ופעם אמנית נודעת חושפת את צפונות לבה ומגלה לציבור קוראיה שבשל קושי בזיהוי פנים, היא לא יודעת להבדיל בין עומר אדם לאלאור אזריה. חדשות לבקרים נשמעים קולות המודיעים, קבל עם ועולם, כי הם מעולם לא "ראו" או "רואים" מוצא עדתי. אין הם יודעים מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי. אצלם במשפחה, בין כה וכה, כולם מעורבבים. יש מי שטוענים שכלל אין בעיה, אלא שעצם הדיבור על הבעיה הוא זה שמעניק לה תוקף. וכמובן יש את הכותרות "מתלוננים מקצועיים", "מזרחים מקצועיים" המופרחות תדיר לחלל הדיון. מסתבר ש"פוליטיקת הזהויות" היא מפלטם הראשון של אידיאולוגים/ות אשכנזים רבים. ישנו גם מיעוט של דוברים מזרחים המוצאים ב"פוליטיקת זהויות" מחסה, מקלט וקרש קפיצה.

במאמר זה אציע מונולוג קצר על פוליטיקת הזהות הנסתרת של האשכנזיות. אנסה להראות ראשית כיצד פוליטיקת הזהויות היא בעיקרה מנגנון של הסחת דעת, ושנית כיצד בשיח הקיים היא משקפת פוליטיקה של מוסר כפול.

קזבלן והפוליטיקה של הערפל

״פוליטיקת זהויות״ הוא מושג מעורפל באופן מכוון, זאת על מנת שלא להתמודד עם בעיות עומק שאחראיות ליצירת מציאות פוליטית של זהויות. הסחת הדעת נובעת מהעובדה כי המושג – פוליטיקת זהויות – שהוא מושג מנמיך ומזלזל, אמור להחליף דיון ממשי בעולם מסוכסך של אינטרסים. כך קורה שבמקום לדון בעולמם של קונפליקטים אזרחיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, מתמקדים בהיבטים פסיכולוגיים-חברתיים של תפיסת זהות של "האני" או של "הקבוצה".

באמצעות הסטה והסחת דעת זו, נמנעים מדיון בעולם המשאבים הרווי בסיכויי חיים בלתי שוויוניים ולא הוגנים. משאבים המוקצים באורח פוליטי, כוחני וחמסני. במקום דיון כזה על שוויון והוגנות מדברים על "תחושות של כבוד אבוד". כלומר, במקום לדון במאבקים שאופיים גזור מנושאים מעמדיים ומטריאליים ומשאלות הקשורות בהקצאת משאבים למי? כמה? עבור מה? ומדוע? דנים בשאלות כמו 'כבודו של מי נפגע?', 'איך נפגע כבודו של הקולקטיב?' או 'מתי, מדוע, ובאילו אמצעים סימבוליים רמסו את כבודם של הנפגעים/ות?'

ישנם גם "אידיאולוגים/ות מזרחים" של זהות מזרחית. אלה נוטים לאתר נימים של עלבון בטקסים ובסמלים המתרחשים בחייה התרבותיים של החברה בישראל. לעיתים מזומנות נידונה שאלות הכבוד האבוד בחימה שפוכה ובצדקנות יומרנית. במקום לדון בעוול דנים בנראותה של העוולה ובתחושת העלבון הצורבת. אידיאולוגים מזרחים כאלה הם "מנהלי מעברות" אשר הפכו דיון מסוג זה ללחם חוקם הפוליטי. פעמים רבות נתקלים באידיאולוגים/יות אלה כאשר הקריירה האישית שלהם הביאה אותם אל אמצעי התקשורת או למושב העור החום בכנסת. לרוב  הם חברי כנסת ממונים מטעם אדון או מוסד "לבן" כלשהו שלא מייצגים קהילה פוליטית. הם מייצגים סדר יום פוליטי שהם מעולם לא הכתיבו או קבעו. גלית דיסטל אטבריאן ואמיר אוחנה הם דוגמאות קלאסיות לאידיאולוגים/ות מזרחים שכאלה. היו כמוהם רבים ורבות בעבר. אך אסור לשכוח את ההדים לקולותיהם הנשמעים מצידו האחר של השביל על ידי אידיאולוגי האשכנזיות.

בדרך כלל, כשאידיאולוגים אשכנזים אומרים כי בישראל יש ״פוליטיקה של זהויות״, הם מתכוונים לכך שמזרחים נוקטים בפוליטיקה של זהות. כלומר, טוענים על כבודם הרמוס או על יחס לא הוגן כלפיהם בהיסטוריה של מדינת ישראל. כך קורה, פעם נוספת, שבמקום לדון בקונפליקטים עכשוויים, שבעיקרם הם מעמדיים, השיחה, הוויכוח או העימות מתמקדים בנושאים של ״כבוד״ ו"זהות" של "מזרחים" – נושאים עתיקי יומין לכאורה, ״תרבותיים״ ובעיקר נוסטלגיים. קחו לדוגמה את ההיסטוריה הריאלית של המחזה התיאטרלי והסרט הקולנועי "קזבלן".

ההצגה, המחזמר, השירים והסרט "קזבלן" מספרים את סיפורה של עין אשכנזית הרואה ומציגה חיים של "מזרחים" דרך מושג ה"כבוד". יגאל מוסינזון ראה זאת באופן זה כבר בשנת 1954. יש לציין כי עבור מוסינזון, "מזרחיותו" של קזבלן צמחה בקנה אחד עם זרותם של עולים מפולין (פלדמן) ומהונגריה (יאנוש). עולים אשר חיו בבית מט ליפול בסביבתו הקרובה של קזבלן ביפו (המפונה). זו היתה סביבה מוזרה וזרה עבור יגאל מוסינזון. הוא היה ביטויה המזוכך של הישראליות. ישראליות שלימים הפכה לאשכנזית.

מאוחר יותר, דן אלמגור פייט את קזבלן עם חזה מתוח, ראשון בקרב, שבחורות נופלות לו בין הידיים וכמי שפותר בעיות אנושיות במחי תנועה של אלימות אצילית. מאפיינים גבריים וריקים אלה היו בתוכן אישיותו של קזבלן. את זאת ניתן היה לראות על פי הסינתיזה של יגאל מוסינזון, מנחם גולן, דן אלמגור, חיים חפר ורבים אחרים שאחת לתקופה הקימו מחדש את דמותו האפית של "קזבלן" לתחיה. קזבלן מוצג כמזרחי רומנטי, נוסטלגי שחי על ורק למען כבודו – האבוד, כמובן. קזבלן הוא אימפריה של אוריינטליזם אשכנזי. כמו "סאלח שבתי" של אפרים קישון, "קזבלן" הפך למודל שעל פיו נמדדו, נשקלו ותוייגו החיים באמת. אימפריות אלה ממשיכות להכות.

המובן מאליו האשכנזי והסלקציה החברתית

הטיעון השני שלי קשור ליחס של איפה ואיפה בין אשכנזיות למזרחיות, מה שנקרא בפילוסופיה של המוסר: "מוסר כפול".  כשנתקלים בשיח הציבורי בכותרת ״פוליטיקת הזהויות״ כמעט תמיד אין הכוונה לפוליטיקה של הקבוצות החברתיות בעלות הכוח בחברה הישראלית. אלה נשארות שקופות, עמומות ולא מוגדרות. קבוצות אלה נשארות מעל ומעבר לדיון. זהו קסם אינטלקטואלי ששורשיו נטועים בפוליטיקה של כוח ולא רק של זהות. את היישויות האמורפיות הללו אני מכנה ״ההגמוניות האשכנזיות״.

הגמוניית אשכנזיות זו באה לידי ביטוי מלא בהרכבה של ממשלת השינוי הנוכחית. מעטים ממבקריה קוראים לה ממשלת האשכנזיות. דניאל גוטוויין לעולם לא יאמר זאת. הוא יאמר כי "ממשלת השינוי" היא ממשלה שמרנית של המעמד הבינוני הישראלי, אך יתעלם מכך שמדובר במעמד שברובו אשכנזי. לא רק הרכבה האנושי של ממשלה זו הוא "אשכנזי" באופן מובהק, גם מדיניותה מבטאת עמדות כלכליות ופוליטיות (ניאו-ליברליות) הנגזרות מיעדיה והאינטרסים המובילים של קטגוריית "האשכנזיות" כמעמד חברתי מבוסס ושליט. אם כך, "רק לא ביבי" היתה זעקת קרב של אשכנזיות ישראלית שהיא מעמד בינוני אשכנזי. חוג ומעמד "רק לא ביבי" הם השלטון כיום. אלה הן עובדות חברתיות.

חוסר התייחסות, העדר איזכור והתעלמות מקיומה של האשכנזיות היא נוהל קבוע. זהותה האשכנזית של קבוצה הופכת לברורה מאליה ולא נכנסת תחת הכותרת של פוליטיקת הזהויות. זהות זו אינה מהווה נושא או עילה לדיון, לשיח, לפקפוק או לערעור. אם וכאשר שאלה מהוססת שכזו עולה, הדיון נסוב על הקושי המלאכותי בזיהויים של אשכנזים. כך הופכת שאלה מלאכותית של "מי הם האשכנזים" לשאלה יחידה ועיקרית. האשכנזים נעלמו בישראליות. ללא שיור. ללא הכר. אין אשכנזים. יש רק ישראליות – יפה. כך רוצים שחשוב. כך רוצים שנאמין.

מה שלמעשה מונח כאן בין קפלי אידיאולוגיית השלטון הינה ההנחה שזהותה של האשכנזיות שקופה, טבעית, ברורה, לא בעייתית, מובנת מאליה. בדרך כלל, סיכומו של דיון כזה, אם וכאשר הוא מתרחש, הוא: ״אשכנזים״ הם ״אנחנו״. אנחנו זוהי ליבת ה״ישראליות״. על ישראליות זו אין מהרהרים, מפקפקים או מערערים. אנחנו הם והן הישראלים והישראליות.

למרות היומרה שלפיה "אשכנזיות" היא מציאות מובנת מאליה במושג "ישראליות" יש בהחלט מקום לעצור ולדובב את היסטוריית יצירתה של האשכנזיות בישראל. מיהם אותם "ישראלים" עלומים?

פוליטיקת הזהות הנסתרת של האשכנזיות בישראל מתגלמת לשיטתי בשני סימנים: קב"א ולמל"ה. לאורך עשורים שימש המושג ״קבוצת איכות״ בצבא ההגנה לישראל כמדד להכוונה, תיעול וייעוד של חיילים למשימות צבאיות. תהליך זה ממשיך להיות כלי מרכזי בסלקציה הצבאית, אך סביר להניח שלאור הביקורת הרבה שהיתה לאורך השנים, הסלקציה מתנהלת כיום תחת סימנים לשוניים אחרים. גזענותה של שיטת הקב"א הפכה למשל, לשנינה ולשם דבר של אלימות גזענית מערכתית, כפי שהראה זאב לרר בספרו "הקוד האתני – קב"א, מזרחים, אשכנזים".

צמד המילים שבמושג: ״קבוצת איכות״ מזעזע. אך לאורך שנים הוא היה מקובל כסדרם הנכון, הבלעדי וההכרחי של הדברים. איך אפשר למצוא ולהכשיר את "הטובים לטייס" בלי ציון קבוצת איכות (קב"א) גבוה? אך, ברגע ששוקלים והופכים את המילים לבעלות משמעות, כל אחת בפני עצמה, ושתיהן ביחד, משמעותה של הגזענות הגלומה בהן מתחוורת וזועקת לשמיים. כלומר, שישנן קבוצות אנושיות שאיכותן ירודה לעומת קבוצות אחרות עם איכות אנושית גבוהה. כל מפעל "הסיירת-טייסת-שייטת" של צבא ההגנה לישראל בנוי לתלפיות על צמד מילים גזעני זה.

האם אפשר להתייחס למושג "קבוצת האיכות" (הקב"א) כחלק מהאשכנזיות וכמשתנה משמעותי בפוליטיקת זהותה הנסתרת? אחרי ככלות הכל, כך קיטלגו את קבוצת האיכות האנושית הגבוהה. כך קבעו את זהותה הממשית של קבוצת הכוח – האשכנזית – בישראל.  האם אפשר להתייחס אל מוסד "קבוצת האיכות" או הקב"א הצהלי כצד חיוני ומשמעותי ב״פוליטיקת הזהויות״ הישראלית? ההבדל היחיד הוא שבכך ניתן הפעם יהיה לפענח ולמלא בתוכן ממשי את זהותה הנסתרת של האשכנזיות.

הגדרתה של פוליטיקת הזהויות בהקשר המזרחי נעשתה באמצעות מסמנים (מושגים) כמו "ערסים", "פרחות" או "מזרחי אבן". לאחרונה חודש מלאי השיח באמצעותו של המסמן הישן "דמיון מזרחי". את זאת עשה רועי שרון, כתב החדשות של "כאן". הוא השתמש במושג זה בתיאור ההתרחשות ברשתות החברתיות לאחר התרסקות מסוק חיל האוויר מול חופי חיפה. המהומה, תיאוריות הקונספירציה, השקרים והטיוחים העידו, לדעתו, על "דמיון מזרחי" שהוא אבן הראשה בפוליטיקת הזהות המזרחית בעין אוריינטלית אשכנזית. במטבעות לשון כאלה מתקיימת השפה, מתפרשים סמלים ומובנות כוונות. רכישתם נעשית בדרך ארוכה של סוציאליזציה למשמעותם המעודנת.

אם כך, הדרך למלא "זהות" כשם עצם כללי ומופשט בתוכן היא לתת בה סימנים. בדיוק כפי שרבי יהודה בהגדה של פסח נתן סימנים בעשר מכות מצרים דצ"ך עד"ש באח"ב, כך ניתן לתת סימנים באשכנזיות באמצעות הקב"א. קבוצת איכות, חברה טובים, שירות משמעותי, איכותיים, ישראל הישנה והטובה, כל אלה הם סימניה של "אשכנזיות" ומשקפים את פוליטיקת זהותה הנסתרת.

סימן שני של אשכנזיות שנלווה לפוליטיקת זהותה הנסתרת קשור למוסד ״ועדת הקבלה ליישובים קהילתיים״. לבטח שמעתם את שמעו, שכן הרעש שמקימות ועדות קבלה הולך מקצה הארץ ועד קצהָ. הנימוק שנכתב ונאמר בעת דחייתם של א-נשים על ידי ועדות קבלה ליישובים קהילתיים מסתכם לעיתים במילים: ״לא מתאים/ה למרקם החברתי״. סך הכל ארבע מילים, ובקיצור: למל"ה.

כמעט כמו בנושא ״קבוצת האיכות״ הצה"לית, השאלה הפרקטית שיש לשאול היא פשוטה: האם פסק דין חברתי זה של ועדות קבלה המסכמות את החלטתם באמצעות אי התאמה למרקם החברתי, שייך אף הוא ל״פוליטיקת זהותה הנסתרת של האשכנזיות״? אלא שכאן, בהמשך לדוגמת הקב"א שלעיל ובניגוד לכרגיל, אנו תוהים באשר למאפייניהם של אלה שדווקא מתקבלים על ידי ועדת הקבלה ליישוב הקהילתי. אנו מעוניינים לצקת תוכן אנושי וחברתי באלה אשר "עוברים/ות" את מבחניה של "ועדת הקבלה היישובית". אם כך, מיהי "ישראל הישנה והטובה"? מיהם "החברה הטובים" או "החברה האיכותיים" ה"מתקבלים" ל"יישוב הקהילתי"? אלה הן שאלות שניתן לספק להם תשובות ברורות למדי באמצעות בחינת הדמוגרפיה של יישובים קהילתיים הפזורים לרוחבה ולאורכה של ישראל. זו שאלה אמפירית ולא פילוסופית. לשאלה זו יש תשובה ברורה: אלה הם המזוהים כישראל היפה. אלה הם חברי קבוצת האיכות הגבוהה. אלה הם האשכנזים והאשכנזיות של החברה הישראלית.

לסיום, חשוב ביותר לשאול מדוע קיים בשיח הציבורי תיוג שלילי כל כך ל"פוליטיקת זהויות" וההתייחסות אל פוליטיקה זו כאילו היא נוגעת למזרחים בלבד? מדוע דנים "בפוליטיקה של זהויות" כנושא הקשור למזרחים לאור העובדה כי זהויות אלה אינן כוללת את קבוצת הכוח האשכנזית בישראל? במילים אחרות, מדוע לא מתייחסים לקטגוריית ה"אשכנזיות" כאשר מדברים על ״פוליטיקת זהויות״?

לדעתי, ההסבר הסוציולוגי והפוליטי ברור. אם יהיה דיון אזרחי, דמוקרטי ופוליטי במושגים של ״קבוצת איכות״ (קב"א) או בפסק הדין החברתי של ״לא מתאים למרקם החברתי״ (למל"ה) עלול להיחשף גודלו האימתני של קרחון אי-השוויון והחמס הישראלי. זהו קרחון ענק שבו מוטבע מעמדה של קבוצה אנושית שקוטלגה באמצעות ציוני קב״א גבוהים ובה מצויים מי ש"מתקבלים" למרקם החברתי ב״יישובים הקהילתיים״. זוהי תחרות שתוצאותיה מוכתבות מראש על ידי מנצחים בעבר, שליטים בהווה אשר מכשירים את ילדיהם כהגמוניה לעתיד.

ערעורה של מציאות חברתית זו של קזבלן, קב"א ולמל"ה הנתפסת כנייטרלית, טבעית ומובנת מאליה הוא צעד ראשון בפוליטיקה המתנגדת לפוליטיקה של זהויות. אך צעד זה ננקט לעיתים רחוקות. אך בעלי האינטרסים לשמר את הסדר החברתי כמו גם את הנייטרליות המדומה שלו נלחמים מלחמת חורמה בניסיונות לחשוף את העיוות החברתי המקופל בהגדרות הקב"א וה"למל"ה.

ניסיונות להעיר ולעורר דיון באי צדק חברתי מתוייג על ידי האשכנזיות ופוליטיקת זהותה הנסתרת באורח שלילי. דיון פקוח עיניים ומפוכח רעיונית זה מוצג ונתפס כמופע נוסף של "בכיינות" אינסופית מטעם קבוצות המיעוט ולא כניסיון למקד תשומת לב לעוולות חברתיות דרך בחינה מחדש של מבחני סלקציה חברתיים. אם כבר הקרחונים מתמוססים, אולי הגיעה העת ל-WOKE ישראלי אזרחי, מזרחי ודמוקרטי.