חוק וסדר? רק למי שכבר מסודר

ביוני 2020 נחתם הסכם פשרה בין ציפי ובר רפאלי לבין הפרקליטות, שבמסגרתו הוסכם שציפי רפאלי תרצה את עונשה ב־16 חודשי מאסר בגין העלמות מס ודיווחים כוזבים בהיקף של מיליוני שקלים. דבר הידיעה על כליאתה המתוכננת של רפאלי הקפיץ רבים מאנשי התקשורת. עוד ועוד עיתונאים תהו לשם מה נחוצה הכליאה, והאם לא עדיף שרפאלי ובתה ישלמו את חובן לחברה בכסף, בתוספת שעות התנדבות למטרות ציבוריות ראויות?

סיון רהב מאיר כתבה, למשל:

הסיפור של ציפי רפאלי ובר רפאלי הפך השבוע בהגזמה לעקידת יצחק המודרנית. אם כבר מדברים על כך, זו הזדמנות לשאול: למה עברייני מיסים צריכים לשבת בכלא? איך עבירה כלכלית מתורגמת לשלילת חירות? שישלמו למדינה קנסות משמעותיים על העבירות האלה… וישאירו את בתי הכלא למי שמסוכן לציבור… אגב, גם כשסיקרתי את משפט אולמרט הרגשתי כך.  אולמרט לא היה מסוכן לציבור. לא צריך לשים אותו במדי אסיר ולהרחיק אותו מהחברה. זה נכון לגבי רבים נוספים. אולי צריך לחשוב מחדש על הקשר בין החטא לבין עונשו.

ההתגייסות הזו נוגעת ללב, ויש בה היגיון. כליאה ונטילת חופש של אדם היא סנקציה קשה מאוד של הפעלת כוח מדינתי. אבל ראוי לשאול: עכשיו באים? איפה הייתם כל השנים?

אולי מתוך שלא לשמה, יבואו העיתונאים החברים של הרפאליות, לשמה. כליאה, כך אומרים לנו, אמורה להעניש עוברי חוק על מעשיהם, להרחיק פוגעים מחיי היום־יום ולאפשר תהליך של תיקון באמצעות הרהור במעשים האסורים, בשילוב כלים טיפוליים המוצעים לאסירים בזמן שהותם בכלא. אבל, האם זה באמת ככה? פעמים רבות  הרצון לראות את מי שפגע באחרים נפגע בעצמו מוגשם בכליאתו, אבל צריך לשאול, האם פגיעה בפוגע משפרת את חיי הנפגעים? ומה בדבר עבירות שאין בהן פגיעה באנשים ישירות, כמו למשל עבירות רכוש ומס? האם במקרים כאלה מוצדק לשלול מאנשים את החירות הבסיסית ביותר שלהם? בנוסף, אנו יודעים שפעמים רבות מי שמתחיל את חייו בעבירות קלות ונכלא עליהן, מתקשה לשוב לחיים רגילים ולהשתלב בעבודה ובקהילה לאחר שחרורו. גם הרעיון שבזמן הכליאה לומדים ומתפתחים וחוזרים לחברה החופשית עם כלים טובים יותר הוא רחוק מהמציאות. לא חסרים מקרים שבהם בית הכלא היה בית הספר לפשיעה עבור מי שנכנסו על דברים קטנים יחסית והשתחררו עם ידע, עם קשרים ועם מוטיבציה לעבירות חוק קשות יותר. האווירה בבתי הכלא אינה אידיאלית מעצם הגדרתה לטיפול ולצמיחה אישיים.

הזעזוע של רהב־מאיר ואחרים מאי האנושיות של הכליאה התעוררה דווקא במקרה שבו הכלואה העתידית היא מישהי מוכרת ומפורסמת, הנחשבת לאשת חברה מצליחה. כלומר, מישהי מ"שלנו", לא איזו אחת מקהילה "אחרת" ורחוקה. הזעזוע הזה אנושי ומוצדק, רק צריך לספר לרהב־מאיר שמי שנפגעים יום־יום מתוצאות הכליאה והשיטור הם לרוב לא בני המעמד הגבוה והמקושרים, אלא תושבים ביישובים העניים, אנשים עם מעט משאבים ובני קהילות שמתויגות לפי סטריאוטיפים בעייתיים מלכתחילה.

רוצים דוגמאות? קחו למשל את המאסר חלף קנס. מדי שנה, יותר מ־300 אסירים מגיעים לכלא בישראל כיוון שלא עמדו בתשלום קנסות. ב־80% מהמקרים מדובר במאסר של חודשים, למי שלא הצליחו לשלם קנסות עד 5,000 ש"ח. לא מדובר באנשים שהעלימו מיסים במיליונים, אלא במחוסרי אמצעים שחירותם נשללת בשל פרוטות ממש.

בישראל 2020 מצויים מאחורי סורג ובריח כ־10,000 אסירים. מנתוני השב"ס לשנת 2018 עולה כי 14% מהאסירים לא סיימו בית ספר יסודי. כ־67% מהאסירים מגיעים מיישובי הפריפריה החברתית בישראל. שיעור יוצאי אתיופיה הקטינים העצורים גבוה פי שניים מחלקם באוכלוסייה.

למעשה, מערכת החוק הישראלית עובדת בשירות הכוח הקיים. חוק וסדר לטובת מי שכבר מסודר. המשטרה ומערכת המשפט עושות את תפקידן בהגנה על האינטרסים ה"נכונים", של בעלי הכוח. איך אנחנו יודעים את זה? כי את מחאות ואדי סליב ו"הפנתרים השחורים", שדרשו התייחסות לבעיות חברתיות וכלכליות חמורות, ניסו, וגם הצליחו, לשבור דרך מעצרים ממושכים של מנהיגי המחאות ותיוגם כ"גורמים עברייניים". כי המשטרה, לאחר ניסיונות הסתרה ממושכים, הודתה שהיא מקיימת "שיטור יתר" כנגד יוצאי אתיופיה. כי המשטרה הרגה בחמש השנים האחרונות עשרים אזרחים, רובם המוחלט ערבים, יוצאי אתיופיה ומזרחים, במקרים שאינם מוגדרים ביטחוניים.

ומה לגבי מערכת המשפט? מה הסיכוי להתייחסות הוגנת וצודקת במערכת זו אל מי שמגיע מרקע קשה או מקהילה מודרת? לצערנו, בתי המשפט שולחים מאות אנשים בשנה לכליאה בשל חוב של אלפי שקלים בודדים. זו המערכת שהסיכוי לקבל בה תוצאה הוגנת קשור בקשר ישיר לעומק הכיס של הנאשם ולא למעשיו עצמם או לנסיבות חייו הספציפיות. זו המערכת שדחתה עתירה שביקשה לחייב את המדינה לממש את הזכות לחיים בכבוד לכלל אזרחיה, ולהגדיר מה יהיו הסכומים של קיום מינימלי בכבוד, ביחס לחיים בעוני.

ההיגיון של השימוש בכוח כלפי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות מושרש עד כדי כך שגם האינטרס הכלכלי המובהק לא עומד מולו. כליאה של אדם בישראל, לפי דו"ח ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, עולה למדינה כ-120,000 ש"ח בשנה. לעומת זאת, תג המחיר של תוכנית שיקום מחוץ לכלא הוא פחות מ־10,000 ש"ח, והיא גורמת הרבה פחות עוול.

אז אולי אפשר להסתדר פשוט ללא בתי כלא ומשטרה? זו שאלה מצוינת ואין לה תשובה קצרה, אבל זה לא אומר שאין לנו התחלות של תשובות. שיטור יתר בקרב קהילות לא חזקות הוא תופעה שאפשר פשוט להפסיק. נוכחות גבוהה של משטרה בשכונה לא עוזרת למובטלים למצוא עבודה או לנערים להצטיין בבתי הספר.

הדעות הקדומות שיש כלפי ישראלים רבים רק בשל המוצא שלהם, גורמות לכל מפגש בין שוטרים לאזרחים בפריפריות החברתיות להיות פוטנציאל לחיכוך מיותר, שלא תורם לביטחון הקהילתי או לרווחת התושבים. בעיות של פשיעה קשורות תמיד בקשיים חברתיים וכלכליים ששוטרים ובתי כלא לא יכולים לפתור.

אנחנו כמדינה צריכים להעדיף השקעה בחינוך, בריאות, הזדמנויות בתעסוקה, הכשרה מקצועית ודיור הולם לכולם, שימנעו בעיות חברתיות שעלולות להתבטא בפשיעה. מניעת בעיות לפני שהן מתרחשות יעילה ופשוטה הרבה יותר מהתמודדות עם בעיות מסובכות שכבר נוצרו. בנוסף, המשטרה עסוקה יותר מדי בבעיות שאין לה כלים להתמודד אתן. למשל בעלי התמכרויות, א/נשים בזנות, מחוסרי דיור —  כל אלה הם מוקד לחיכוכים מתמשכים עם המשטרה, שמולידים תקריות אלימות, מעצרים וכליאה, אבל לא מעלימים את ההתמכרויות או מספקים פרנסה או קורת גג. אלה בעיות חברתיות שהכלים לטפל בהן מצויים בעולם הטיפול הבריאותי, בשירותים החברתיים ובמדיניות חברתית בשוק הדיור, למשל.

ומה נעשה עם מי שכבר נחשד כי עבר עבירה ופגע באחרים? אם מתקיים הליך פלילי כנגד מישהו, מחובתנו לדאוג שהתהליך יהיה מקצועי, שלכל אחד יהיה ייצוג הולם באיכות הגבוהה ביותר האפשרית, ושהרשעות יתבססו על הוכחות עובדתיות מובהקות ולא אך ורק על הודאות, המחולצות פעמים רבות באמצעים מפוקפקים.

ומה החלופות לחשודים? כבר בימינו פועלים בישראל בתי משפט קהילתיים תחת משרד המשפטים. ההליך בבתי משפט אלה שם דגש על הרקע לביצוע העבירה ומעדיף שיקום על פני כליאה, וההחלטות בו מתקבלות בשיתוף ובהסכמה. המודל זוכה לשבחים רבים וניתן להמשיך להתאימו ולשפרו בהתאם לידע הנצבר עם השנים.

דווקא בקהילות פריפריאליות ישנם מודלים קהילתיים מרתקים של "צדק מאחה". הצדק המאחה מתמקד בצורכי הקורבנות ועוברי החוק, במקום בצורך למצות את החוק היבש, או להעניש את העבריין. תהליכים כאלה זכו להכרת בתי המשפט בישראל בשנים האחרונות. מוסד ה"סולחה" המושמץ, המתקיים בחברה הערבית, הוא דוגמה מצוינת. גם הסכמה משותפת ל"דין תורה" רבני, לצד גישור ובוררות הם כלים היכולים להחליף כליאה ולאפשר השתלבות חוזרת של הפוגע בקהילתו.

שפיטה וכליאה הם פתרונות קצה. קשה מאוד להחזיר אנשים שהעבירו זמן ממושך בבתי כלא לחיים טובים. כל שקל נוסף שיושקע בתבונה בתיקון יחסי הכוח בין מרכז לפריפריות, ייחסך ממערכות המשפט והאכיפה. כל צמצום בשיטור היתר צריך להביא להשקעה נוספת בשגשוג קהילתי ומשפחתי של חסרי האמצעים. זה המעגל החיובי שכולנו צריכים לעמול על בנייתו.

מרד הפריפריות יצא לאור בנובמבר 2021 בהוצאת פרדס

למאמרים נוספים העוסקים בפריפריה