אל דה-קולוניזציה של ה"טבע" הישראלי

"אף אחד משבטי האינדיאנים שישבו בעבר בשטחה של ניו אינגלנד – הנאראגנסטים, המוהיקנים והפיקוטים – אינם קיימים עוד אלא בזכרונו של האדם […] כל האומות שהזכרתי כיסו בעבר את עין הארץ עד לחוף הים […] השבטים האלה לא די שנסוגו אחור אלא שהושמדו. ובעוד הם מתרחקים או גוועים, בא עם עצום ורב וממלא את מקומם […] מיום שמוקמת מושבה אירופית סמוך לשטחים המוחזקים בידי האינדיאנים, חיות הבר נחרדות מרבצן […] משעה שנשמעים סמוך אליהן הקולות המתמשכים של עבודת אירופים הן מתחילות לברוח ולפנות מערבה, כי בחוש הן למדות לדעת שעדיין יימצאו להן שם מדבריות שממה רחבים עד אין שיעור…"

לפני כשנתיים, כשלמדתי עם התלמידים שלי את הדברים האלה של אלכסיס דה טוקוויל – שמתארים שלב נוסף, במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה התשע עשרה, בתהליך נישולם הקולוניאלי והשמדתם של השבטים האמריקאים הילידיים ודחיקתם מערבה אל מעבר למיסיסיפי – היה ניכר שהמשפט שלכד את תשומת הלב שלהם היה האחרון. התיאור של התגוננותן של החיות מפני הפעולה הקולוניאלית כתגובה גופנית, כיכולת לחוש את ראשית אובדן המשאבים ולהתחיל במסע מערבה אגד בתוכו את הצורה שבה תהליכי הנישול וההשמדה היו חלק מערעור מוחלט של מרקם אקולוגי שהיה קשור במכלול יחסים של האנושי והלא אנושי. מאוחר יותר יחקקו חוקים שיאסרו על ציד החיות הללו – באופן שבו צדו אותם הילידים ובני המעמדות הנמוכים – בתואנה של "שמירת הטבע". זאת, על מנת לעגן בחוק צורות אחרות של ציד, שנתפסו כמהוגנות ו"ספורטיביות" והיו יקרות יותר, ולכן מוגבלות למעמדות הגבוהים. ה"טבע" שעליו יש "לשמור", אם כן, כונן באמצעות קולוניזציה, והיה חלק אינטגרלי ממנה. הוא יוצר כמרחב מטוהר מהגורם האנושי, הילידי, שעשוי היה לתבוע הבנה אחרת של "סביבה" ומקומיות. כינונו של ה"טבע" הוא מצג השווא של ההגנה על הלא אנושי, בשם ניתוקו מן האנושי שאותו יש לנשל – מן הקרקע שלו, ומשלילת מערכת היחסים שניהל עם מכלול הגורמים הלא אנושיים שעליה.

ט"ו בשבט האחרון עמד בסימן נטיעות הנישול שמובילה קק"ל, בחסותה הנלהבת של הרבנות הראשית שבאופן שנראה כמעט מכוון לאישוש דמותה כמוסד קולוניאלי, התירה לנטוע עצים בשנת שמיטה אך ורק לתכלית הקולוניאלית של "תפיסת שטחים". הנטיעות בוצעו באדמות אלאטרש בכפר סעוה, באופן שמשקף את המלכוד שבו נתון השיח הסביבתי בישראל, שכמעט תמיד עובר דרך אותו גוף קולוניאלי, שמוביל שיח אקולוגי שהנישול הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

הנישול בלתי נפרד מן השיח האקולוגי של קק"ל בשני מובנים – הוא התכלית של החלק הארי מפעולותיה, בנטיעות ובייעור המיועד לתפיסת אדמות והפקעתן, בסיירת הירוקה שבטענות של שמירה על הטבע עסוקה בגירושן של משפחות בדואיות בנגב והפקעת אדמותיהן ורכושן. באופן משלים, הנישול מאפשר את עצם היצירה של ה"טבע" כמרחב שיש לשמור עליו, ביצירת הנתק בין האנושי ללא אנושי כחלק מגיבוש מושג רומנטי של סביבה, זה שאנו מכירים אותו מהשיח על "נופי בראשית", "קדומים" ושל "שכיות חמדה". המושג הזה של הטבע מכונן כל גוף לא אנושי, ובייחוד עצים, כמי שיש להגן עליהם, ולשמור עליהם – גם אם עיקר עניינם הוא בקידום הקולוניזציה. אלה הם ה"עצים השומרים", כפי שכינה אותם גדי אלגזי, המהווים את "חלוצי תהליך ההתיישבות והנישול". זהו "'הטבע הישראלי'", שנתפס, כפי שטען רביע אגבריה, "כאובייקט שיש לבודדו מאינטרקציה פלסטינית". אגבריה הראה כיצד החוק להגנת הטבע האוסר על קטיף זעתר ועכוב מבלי כל התחשבות בשאלת היקף הקטיף ותקופתו (בדומו לחוק הלבנוני המקביל) משמש ככלי ביצירת אותו ניתוק בין התרבות הפלסטינית, שהשימוש שלה בצמחיית הארץ נתפס כשימוש המסב נזק, לבין אדמת פלסטין.

הטבע הזה הוא היערות שנבנו על חורבותיהם של הכפרים הפלסטינים, בניסיון להשכיח את עקבותיהם ובה בעת להטמיע אותם בתמונת הטבע הנקי והרומנטי שבמסגרתו יושביהם אינם אמורים לשוב, מוזכרים כבדרך אגב בשלטי הקרן ככפרים ש"התקיימו באזור עד 48", כאילו התפוגגו מעצמם. הטבע הזה הוא מעיינותיהם של אותם כפרים, שעכשיו מופיעים במדריכי טיולים ובאתרי אינטרנט, מזמינים יהודים ליהנות (עוד) מפרי הגזל, לעיתים גם תוך מניעת גישה ברוטלית מתושבות ותושבי הכפרים הפלסטינים שאליהם הם שייכים (עין אלחניה ליד ולאג'ה הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר). זהו הטבע של "החי והצומח של ארץ ישראל" שמכחיש את אחריותה הישירה של קק"ל להכחדתם של כמה מן המינים שמתוארים תמיד בגלגול עיניים כמי ש"בעבר היו בארץ", כמו הכחדת מגוון המינים שהתקיימו בביצות החולה, שהתאפשרה באמצעות נישולם של הפלסטינים מן הבקעה.

מושג ה"טבע" הזה, זה שמבוסס על היצירה האלימה של הנתק האלים בין האנושי ללא אנושי ועל הדימוי של נוף קדום וטהור, עולה במישרין מן הדיונים הראשונים על חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע שהתקיימו ב-1962. במסגרת דיונים אלה הצביע דוד בן גוריון על שמירת הטבע כ"צורך חינוכי-תרבותי חיוני הגורם לקשרים הדוקים יותר של העם לארצו", וציטט את ס. יזהר האומר ש"אי-אפשר לאדם בלי שיישאר לו מרחב בלתי מתוקן בידי אדם […] הכרח שיהיה לאדם מקום ללכת ולהתרענן מן העיר […] מגע מרענן עם הראשוני, עם הפתוח, עם הטבעי, עם לפני היות האדם […] אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שרשי אדם". דבריו של בן-גוריון והדברים שהוא מביא בשם יזהר מלמדים על כינונו של ה"טבע" כמושג לאומי לא-אנושי "טהור", המהווה חוליה הכרחית בגיבושה של התרבות הלאומית הקולוניאלית. זאת באמצעות טיהורו מן האנושי ותפיסתו כטבע "קדום". זהו מושג של טבע המבוסס על יצירתו המדומיינת של הרגע של "לפני היות אדם" באמצעות גירושם של הפלסטינים מתוכו. ה"טבע" הישראלי איננו קיים מבלעדי הנכבה. עקירת שורשי האדם הפלסטיני.ת היא הכרחית לנטיעת העץ שאת השמדתו ניתן יהיה לגנות באמצעות שיח טבע קולוניאלי.

גם הסתייגותם של יערנים עובדי קק"ל ופעילי סביבה ישראלים מפרקטיקות הייעור המוקדמות של קק"ל ובאופן בו גרמו נזק רב לנוף ולמגוון הביולוגי המקומי, נותרת מנותקת משאלת התכליות הקולוניאליות שאותן ממלא הגוף, ובכך הופכת את השאלה האקולוגית לשאלה א-פוליטית. ההסתייגות מן הנטיעה המאסיבית של עצי האורן מובנת בהקשר זה, כמעין תיקון טעות מדעית טהורה המשתלבת בתהליך מתמשך של ניסוי וטעייה, ובכך מאפשרת את המשך מימוש התפקיד הקולוניאלי של הקרן, תוך שהם מעניקים לה הילה של סביבתיות ואקולוגיה, ושל גוף המסוגל להודות במשגיו. לצד זאת, הם טוענים כי על אף הבעיות בשיטות ייעור אלה, מתמקמים בתוכם מינים שונים של בעלי חיים ונוצר בתוכם מגוון ביולוגי. כל זאת, תוך התעלמות בוטה מתפקידם של היערות כמקדמי נישול, ולעיתים אף הצדקתו. בכך הם משמרים את גבולות השיח האקולוגי כשיח קולוניאלי, הנוגע ללא אנושי המטוהר מן האנושי הילידי הפלסטיני.

האפשרות לדבר בפלסטין-ארץ-ישראל על סביבה ואקולוגיה, לכן, תלויה בדה-קולוניזציה של השאלה האקולוגית, בויתור על המושג האלים של שמירת "טבע" ובמחשבה על מושג אחר של סביבה, ששיבה, ומכלול יחסים בין האנושי והלא אנושי הם חלקים מרכזיים בתוכו.

למאמרים נוספים של אבי-רם צורף