יש מי שיעיד לטובת ניצולי טנטורה

ניצולי טבח טנטורה גורשו לא רק מבתיהם, אלא גם מהנרטיב ההיסטורי, ולמרבה האירוניה, עדויות הרוצחים בסרט "טנטורה" הן שנותנות לסיפוריהם תוקף. כל עוד ההיסטוריה של ישראל לא תכלול גם את המנוצחים והנטבחים, תפישת העבר הישראלית תמשיך להתבסס על שקר
אורן פרי-הר

כבר כמעט עשור שאני יודע שטבח טנטורה התרחש, אף שהגרסה הרשמית של ישראל הייתה שהוא לא היה ולא נברא, שהוא פרי דמיונם של קשישים שראו את ארצם נחרבת, במקרה הטוב, או המצאה זדונית שנועדה לפגוע במפעל הציוני, במקרה הרע. למדתי שהוא מציאות ממשית משום שהכרתי נכדה של מי שהיה עד להתרחשותו. בשבוע שעבר התברר גם לישראלים רבים שאכן היה טבח, שהוא כוסה והוסתר, שמתחת למגרש החנייה של חוף דור יש קבר אחים, כמו אלה שסיפרו לנו שיש באירופה.

הטבח בטנטורה הוא אירוע שנוי במחלוקת רק בין מסדרונות אוניברסיטת חיפה או בוויכוחים ברשת החברתית בין מצביעי ליכוד למרצ. וואסיפה דאסוקי, ילידת פרדיס ונכדה לניצולי הטבח מצד אביה ואימה, ידעה את האמת עוד כשהייתה ילדה. ״סבא שלי מצד אבא סיפר לי שהיה בן 9 כשהגיע לפרדיס מטנטורה, שברח מהמקום אחרי שראה אנשים שמעמידים אותם אל הקיר ויורים בהם. אבל לא רק סבא שלי ידע, כולם בפרדיס ידעו. היו אנשים שברחו לירדן, אחרים ברחו לסוריה וגרים היום במחנה הפליטים אל-ירמוכ, חלק הגיעו עד אירופה, וכולם מספרים אותו סיפור. אי אפשר שכל כך הרבה אנשים יספרו אותם שקרים בדיוק״.

כשצפתה דאסוקי בסרטה של הבימאית עראב לוטפי על טנטורה, ״על גופותיהם״ משנת 2008, השמות הראשונים שהזכיר העד הראשון בסצנה הפותחת את הסרט נשאו את שם המשפחה של אביה ואת שם נעוריה של אימה: ״אני טנטורית משני הצדדים״. הקרנת הסרט ״טנטורה״ של הבימאי הישראלי אלון שוורץ בפסטיבל הקולנוע הידוע ״סאנדנס״ תהפוך אולי את הטענות על אירוע ״שנוי במחלוקת״ להכחשות פשוטות של פשע מלחמה.

"לא רק סבא שלי ידע", מספרת דאסוקי. "כולם בפרדיס ידעו, וכולם מספרים אותו סיפור. אי אפשר שכל כך הרבה אנשים יספרו אותם שקרים בדיוק"

הניגוד בין הידיעה הברורה של תושבי פרדיס להתלבטות המיוסרת של אקדמאים ועיתונאים, שהתייחסו לטבח כאל סוגיה סבוכה, חושף את הפער בין שתי תפישות של אמת היסטורית. צאצאי הקורבנות מתבססים על ״אמת עממית״ שעוברת בסיפורים משפחתיים, ואילו חוקרי ההיסטוריה מתבקשים להצליב את הסיפורים הלא בדוקים, שנטענו ברגשות וטושטשו על ידי הזיכרון, עם מסמכים וראיות, על מנת להציגן כ"טענות עובדתיות".

עם זאת, גם הגישה המחקרית לכאורה טעונה רגשות ומוטה, אם לא על ידי זיכרונות של פרטים, הרי שוודאי על ידי השקפה אידיאולוגית. כאשר נדונה הפרשה במסדרונות האקדמיה הישראלית, גבר ללא קושי מעמדם הציבורי של יוצאי חטיבת אלכסנדרוני, על מעמדו של החוקר הזוטר תדי כ״ץ, לא כל שכן על מעמדם של הטנטורים, תושבי פרדיס והפזורה הפלסטינית.

״כולם ידעו על הטבח, אבל שתקו", אומרת דאסוקי. "אפילו היום, אימא שלי אומרת לי לא לדבר על הנושא״. היעדר השוויון בין יהודים לערבים בישראל איננו בגדר חידוש, אבל התפישה ההיסטורית של אירוע טנטורה חושפת את השפעתו על אופן ניסוחה של אמת היסטורית – כל עוד הטבח בטנטורה מוחזק בגדר ״אירוע שנוי במחלוקת״, סיפור האירועים עלול להתפרש כבגידה במדינה ולסמן את צאצאי קורבנותיו כבעלי פוטנציאל חתרני שיש לעקוב אחריו, גם אם לא כבוגדים ממש.

ניצולי טנטורה בורחים מהכפר לאחר הטבח
ניצולי טנטורה בורחים מהכפר. צילום מתוך: בנו רותנברג – האנציקלופדיה של ישראל בתמונות

לטרגדיה נוספת גם האירוניה שדווקא עדויותיהם הזחוחות של הרוצחים יאשרו דברי הניצולים. יש לקוות שעם הצגתו של סרט בנושא בפסטיבל עולמי חשוב לקולנוע תיעודי, הסתיים הניסיון למחוק את החרפה, והעדים יוצגו מעתה כדוברי אמת. יש ״מי שיעיד לטובת העדים״, בניגוד למה שחזה פול צלאן.

הדיון האקדמי בטבח טנטורה הוא דוגמה לבעיה נוספת בשיח המחקר ההיסטורי. הוויכוח על אמינותם של העדים, על העובדות ועל נראטיבים שונים מתרחש בישראל על פי רוב מעל לראשי הטנטורים, ויוצר רושם של ויכוח בין יהודים, בין שמאלנים לימנים, בין ליכודניקים לאנשי מרצ, בין אנשי מפ״ם לאנשי אחדות העבודה. כשהוויכוח עובר ״למגרש היהודי״ תמיד קיימת סכנה שהוא יהפוך לשאלה על מוסריותה של הציונות. יש חשיבות לוויכוח הזה, אך לא מפאת הצורך להכריע בדבר מוסריותה של הציונות או של המדינה, אלא כדי לאפשר לגרסת הקורבנות להיכנס להיסטוריה הרשמית. זה יקרה רק אם צאצאי המנצחים יבינו שההיסטוריה לא שייכת רק להם, אלא גם למנוצחים. זה נכון מאז מלחמת טרויה, בין אם התרחשה ובין אם לאו. זה נכון כמו שההיסטוריה של העם היהודי בגולה הוא חלק מההיסטוריה של האימפריה הרומית.

במסדרונות האקדמיה הישראלית, גבר ללא קושי מעמדם הציבורי של יוצאי חטיבת אלכסנדרוני, על מעמדו של החוקר הזוטר תדי כ״ץ, לא כל שכן על מעמדם של הטנטורים, תושבי פרדיס והפזורה הפלסטינית

על פי רוב, פשעי מלחמה נחשפים רק כאשר מבצעי הפשע מאבדים מכוחם ומודחים מהשלטון. במדינת ישראל אין צפי שדבר כזה יקרה. אנשי חטיבת אלכסנדרוני יכולים להכריז בלי כל חשש שביצעו טבח לפני יותר מ-70 שנה, כי ברור להם שהמדינה שולטת גם על העבר, ולאקדמיה, כמו לניצולים, יש השפעה מועטה על עיצובו.
הגישה הליברלית לכאורה, שמשלימה עם קיומם של שני נראטיבים מקבילים החיים בשלום זה עם זה, יעילה אולי להרחבת הדיון ההיסטורי, אך איננה מספקת כדי להעניק אמינות היסטורית לנראטיב של המובסים, במיוחד אם נודע שבמהלך תבוסתם בוצעו פשעים נגדם. כדי שנראטיב מוחלש יזכה להיכנס להיסטוריה, עליו להשפיע על הנראטיב הדומיננטי, לערער אותו ובמידה רבה לשנות אותו. אם זה לא קורה, הגישה ה״מאפשרת״ עלולה להפוך לצורה מעודנת של השתקה. לכן, הכרחי להמשיך לנהל את הוויכוח ההיסטורי גם ״במגרש היהודי״, לא כדי להציל את תדמיתה ההיסטורית של מדינת ישראל, אלא בראש ובראשונה, כדי להחזיר את הקורבנות למרחב ההיסטורי העולמי, שגם ממנו, לא רק מבתיהם, הם גורשו.

מעבר לשינוי התפישה ההיסטורית, להכרה בפשע שנעשה לתושבי טנטורה יש משמעות, קודם כל ברמה האישית, לצאצאי הניצולים. ״עד היום״, מספרת דאסוקי, ״ניצולי טנטורה חשים בושה ביחס לטבח. לא פשוט להודות בתבוסה. יש נשים שמעידות עד היום על אבותיהן, שאילו יכלו, היו נלחמים יותר, אבל לא היה אפשר, כל הזמן הגיעו עוד ועוד לוחמים יהודים ברכבות מהצפון״.

הכרה בעוול עשויה לסייע בהתמודדות עם הבושה של מי שלכאורה, ״הלכו כצאן לטבח״, כשלמעשה בחרו בחיים, ובסופו של דבר, גם אם מחוסר ברירה, במדינה היהודית. חוויית הבושה של מי שנאלצו להימלט יחפים כל הדרך מטנטורה לפרדיס, ולפעמים עד ירדן או סוריה, אמורה להיות מוכרת למי שידועה לו ההיסטוריה של העם היהודי.

כדי שלמדינת ישראל תהיה היסטוריה אמינה, אסון 48 חייב להפוך לחלק מההיסטוריה שלה ואולי ומעבר לכך, על אזרחיה להבין שהמדינה היא תוצר של הנכבה, לא פחות מאשר של שואת העם היהודי, ושהקמתה לא רק הביאה קץ לטרגדיה, אלא גם יצרה כמה טרגדיות. כדי שתולדות מדינת ישראל יהיו סיפור של חזרה לחיים, על צאצאיהם של מבצעי הטבח ושל מי שרק דאגו להסתירו לכלול בו גם את העובדות שהכירו עד היום רק הקורבנות שלה, ולתקן גם את העוול שנעשה להם. כל עוד זה לא קורה, תפישת העבר הישראלית תמשיך להתבסס על שקר.

טבח טנטורה, הנכבה וחורבן מאות הכפרים לא מחקו ולא ימחקו לעולם את שייכותם של צאצאי הקורבנות לארץ, להיפך. הם רק העמיקו את שורשיהם באדמה הזאת

להכלת טבח טנטורה בהיסטוריה של מדינת ישראל יש גם השלכות על תפישת ההווה: היא עשויה לחזק כוחות נוספים שפועלים לחשיפת פשעים ועוולות מראשית ימי המדינה בעיקר כלפי ערבים, אבל גם כלפי יהודים, ולהיות צעד נוסף בדרך להכרה בזכותם של כל תושבי הארץ לחיות על אדמתה. "אני אוהבת את הארץ, זאת הארץ שלי, אני לא צריכה להסביר את זה לאף אחד או להוכיח נאמנות. אני מפה, תמיד אהיה רק מפה". אומרת דאסוקי ומוסיפה, צוחקת "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו״.

טבח טנטורה, הנכבה וחורבן מאות הכפרים לא מחקו ולא ימחקו לעולם את שייכותם של צאצאי הקורבנות לארץ, להיפך. הם רק העמיקו את שורשיהם באדמה הזאת, באופן הקונקרטי והמחריד ביותר. הבתים ההרוסים הם חלק מהאדמה הזאת לא פחות מאלה העומדים על תילם, המתים שייכים לה לא פחות מהחיים. אם אזרחי מדינת ישראל שואפים להקים אומה שמושתתת על אמת, טנטורה, הנכבה כולה, ואירועים אחרים שמעכירים את תדמיתה של ישראל בעיני עצמהֿ, חייבים להיכנס להיסטוריה הרשמית של המדינה. אוניברסיטת חיפה אמורה להיות גם אוניברסיטת חיפא, והאמת ההיסטורית שהיא מייצרת חייבת לכלול את המנצחים ואת המנוצחים, את הטובחים ואת הטבוחים.

אורן פרי-הר הוא מרצה לספרות ואסתטיקה וסביל פוליטי

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ג. אביבי

    המאמצים הבלתי נלאים של הממסד הציוני הלבן להנציח את שלטונו נעזרים בטקטיקת ההכחשה והשקרים. הם, לשיטתם, לא טבחו באנשי טנטורה, לא גרשו באכזריות קרוב למיליון פלסטינים (העם הילידי) מארצם, הם (האשכנזים) העם הילידי ולא הפלסטינים, הם רק רצו שלום והערבים היו התוקפנים, וכו'.
    באותה טקטיקה הם מנציחים את המשך דיכוי המזרחים והאתיופים: הם (לשיטתם) לא הסלילו בכוונת מכוון את המזרחים לעבודות כפיים ואת האשכנזים להנהגה ולמקצועות יוקרתיים, הם לא חטפו אלפי תינוקות שרובם מזרחים, הם רק בטעות הקרינו בקרינה קטלנית 100 אלף מרוקאים ומזרחים שאלפים מהם מתו בייסורים, הם ממש לא בכוונה עיקרו אלפי נשים אתיופיות לצמצום ילודת השחורים בארצנו הלבנה, וכו'.
    אומרים שלשקר אין רגליים ובועת השקרים סופה שתתפוצץ, אבל במדינה האשכנזו-ציונית בועת השקרים היא היסוד לקיומה.