בין בושה מוגבלת לזחיחות מקוממת

"טנטורה", סרטו של אלון שוורץ, שפתח את פסטיבל סאנדנס בשבוע שעבר, נפתח עם ארבעה מוותיקי קיבוץ נחשולים, גבר ושלוש נשים, האחרונים שזוכרים את ימיו הראשונים של הקיבוץ. הם יושבים מול המצלמה ומספרים כיצד הגיעו לכפר הערבי טנטורה, הריק מאדם, והתיישבו במבנים הנטושים. "זה היה איום ונורא" אומרת אחת מהם, ומוסיפה "אני מעדיפה לזכור את הטוב, כי נמאס לי לזכור את הרע".

הסיפור שמביא שוורץ בסרט זה אינו סיפור חדש, הוא מוציא סיפור ישן שנקבר עמוק, הרחק מהתודעה הציונית, אך חי לחלוטין בתודעה הפלסטינית. על מנת לברר מה קרה בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי 1948, בו כבשה חטיבת אלכסנדרוני את הכפר "טנטורה", חוזר שוורץ אל עבודת התזה של תדי כ"ץ ואל 140 שעות ההקלטה בהן תיעד את יוצאי החטיבה ואת פליטי הכפר.

בחצי השעה הראשונה לסרט נשמעים קולותיהם של לוחמי החטיבה בלבד. בין סיפורים על מ"פ שירה בשורת אנשים, חייל אחר שבחר צעירה יפה כדי לאנוס אותה, ואחר שזרק רימון אל תוך בית מגורים, כמעט אף אחד מהם לא מצטער על מה שעשה. חלקם מודים במעשים, תוך שהם תובעים צידוקים למעשיהם. חלקם יושבים מול המצלמה ומשכנעים את עצמם במוסריותם תוך כדי תנועה.

"זה לא האופי שלנו, עם פרבלום, לירות בראש, זה בדיוק מה שהנאצים עשו", אומר אחד מהם, כאילו עצם ההשוואה מוכיחה את חפותו. עמיצור כהן, שמודה בפה מלא "הייתי רוצח", מספר אמנם כי נמנע מלספר על כך לאשתו, אבל מצטדק בטענה שהערבים הם אויב אכזר, רע ונוקם.

ההודאה במעשים מתרחשת בין חיוך של בושה מוגבלת ומבוכה יחסית לבין זחיחות מקוממת, אבל הבעת חרטה אמיתית לא קיימת, לכל היותר יש שם מירוק מצפון לעת זקנה. הלוחמים לשעבר יודעים שאף אחד לא יעמיד אותם לדין, לא רק בגלל גילם המאוחר. הם יודעים שבמדינת ישראל תמיד יעמוד לזכותם התואר "עשו רבות למען המדינה". הם יודעים שהציונות – מימין ומשמאל – לא תשפוט אותם ותעשה הכול כדי לשמור על הדימוי העצמי של המדינה ושל צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם.
כשנתיים לאחר שהוגשה העבודה של כ"ץ, פרסם את עיקריה כתב מעריב אמיר גילת. בעקבות הפרסום, הגישו שמונה מלוחמי חטיבת אלכסנדרוני תביעת דיבה. המשפט הסתיים בפשרה, כ"ץ חתם על התנצלות, העבודה הוסרה ממדפי האוניברסיטה והתואר האקדמי של כ"ץ נשלל. השופטת בדימוס דבורה פלפל, אשר דחתה את בקשת כ"ץ לסגת מהסכם הפשרה, האזינה להקלטות לראשונה מול מצלמותיו של שוורץ. גם פרופ' יואב גלבר, שעמד לצד הלוחמים וקבע שלא היו דברים מעולם, הודה שמעולם לא הקשיב לקלטות.

ההימנעות מלהקשיב להקלטות מעידה על פחד, שלא לשמוע את הדבר שעלול להעיר את מצפונם של השומעים. פחד שלא לגלות שמגדל הקלפים עליו נשען מרקם החיים שלנו פה מתמוטט. פחד לאבד את האמונה שאכזריות שייכת לגויים ויהודים רק מגנים על עצמם. ככה זה כשמספרים לנו שאנחנו העם הנבחר, אור לגויים. בין שואה לתקומה, לא למדנו שהטראומה והפוסט טראומה לא שייכות רק לנו.

העדויות מצטלבות ומוצלבות, ראשית בין עצמן, ואז בינן לבין עדויות הפלסטינים, ובין ממצאים מתצלומי אוויר ומהארכיון. "אמרו 'לא ידענו, לא שמענו'. ודאי שכולם ידעו. כולם ידעו", אומר משה דיאמנט, אחד הלוחמים.  אבל ההדחקה וההכחשה, ממש כמו שלושת הקופים – לא ראינו ולא רוצים לראות; לא שומעים ולא רוצים לשמוע; לא נספר ולא נסכים שיספרו, חזקות מהכול. זה לא כיף להיות בצד שפשע, אבל זה נורא פי כמה להיות בצד שפשעו נגדו, ועדיין משכתבים ומעלימים את ההיסטוריה שלו. הצד שמונעים ממנו צדק, הכרה, ואת האפשרות להתאבל.

שירי ארץ ישראל המשובצים בסרט פונים אל הצופים הישראלים ומבקשים מאיתנו לעצור רגע, להביט במקומות שאנחנו דורכים עליהם כאילו כלום לא התרחש בהם. "הן אפשר" שרה ברקע יפה ירקוני" ומייחלת "לחלום שהכול כבר נגמר", אך היכן שמעידים שהיה קבר אחים, נבנה חניון, והנוף היפה של החופשה המשפחתית התמימה הוא אתר של היסטוריה מדממת עבור אחרים.

הסרט נחתם עם ארבעת הקשישים שפתחו אותו. שלושה מתוכם מסרבים בתוקף להנצחת הכפר בתוך הקיבוץ. "שיזכרו בשקט", אומרת אותה אחת שביקשה לזכור רק את הטוב. אבל ההכחשה, ההדחקה, הפחד וחוסר היכולת שלנו לתבוע את האמת תורמים להמשך והכשרת הכיבוש. לפני יומיים היה יום השואה הבינלאומי. חשוב לזכור את השואה שלנו, חשוב גם לזכור לא לבחור בשתיקה כשנעשים פשעים כנגד אחרים.

ליטל עמוס היא כותבת, מפיקה ופעילה חברתית

קריאה נוספת:
יש מי שיעיד לטובת ניצולי טנטורה
על חלומות, שמש, והילדים של ארנה