הנגב מופקר לאלימות המדינה

אתמול (ד') עמדה משפחת אבו עסידה שבבקעת קנאים מול הריסות בתיה. באותו בוקר הגיעה שיירת הציוד הכבד עם כוחות משטרה, שנראו כמו יוצאים לקרב גדול אל מול כמה גברים, נשים וילדים. מאוחר יותר עמדנו מול הריסות בתי הקרטון העלובים והציוד הדל להחריד שנחשף. מה ששבר אותי היו מיכלי המים ההרוסים – האם זה היה הכרחי להשאיר את בני המשפחה גם ללא מים? זה חלק מהצו? ארגז לימונים, ארגז בצל ושקית שבה ארוזות הנעליים… לאן ילכו? היכן יגורו? האם מישהו בירר וידע שאין להם מקום ללכת אליו? בנקודה זו, שהיא כמעט יומייומית בנגב, נחשפת ערוותה של האלימות הקשה והלא-לגיטימית של המדינה, זו המתייגת את הבדואים כסמל הטרור והאלימות.

הנוסעים בכבישים 25 ו-31 חולפים על פני יישובים בדואים שרבים מהם בולטים בעליבותם המשוועת והמבישה, אך הם אינם מבחינים בכך. חלקם מוסתרים על ידי גדרות הכביש המהיר ולחלקם, המראה הפך לשגרה נופית, חלק מהמרחב הישראלי שאין עליו השגות.

כלל לא עולות השאלות: האם אלה מראות שכיחים במדינה 'מפותחת'? מה עשתה המדינה בנגב מאז קבלו הבדואים את אזרחותם הישראלית? כיצד אזרחים חיים בלא כביש גישה, מערכות חינוך ובריאות? ומעבר לשאלות של צדק, הגינות ושוויון – האם זה טוב למדינה ש-40% מתושבי הנגב חיים במרחב שנתפס בעיניה כחוץ-ריבוני?

אמנם המדינה מפעילה כאן את המונופול שלה על אמצעי האלימות ללא הרף, אך ריבונות – אַין. שכן, הכוח מופנה בעיקרו כלפי האזרחים הבדואים ולא כדי להשליט חוק וסדר. נהפוך הוא, המדינה פורעת חוק וסדר בסירובה להכיר ביישובים, הריסות הבתים ושלילת זכויות היסוד מהאוכלוסייה. כל אלה מולידים שנאה ומופעי אלימות של הצד התויג כ"אויב". כשקבוצת המיעוט מוחלשת ומוחרגת מהאזרחות, היא מוצאת סדקים ופרצות ומפנה את האלימות כלפי עצמה ומשם אל הציבור היהודי השכן.

עוד שאלה שעולה כאן, מה הושג עד כה באמצעות החלת המדיניות הזו המתמשכת על פני עשורים? האם בעטיה מסתמנת מגמה של שיפור במצב הנגב? האם הקמת הפרברים תרמה להגברת הסדר והביטחון בנגב? ואם לא, מדוע לא נעשה ניסיון לשנות את הגישה?

במהלך עשרות שנות השליטה המזניחה הזו, נפערו בנגב פערים מהקיצוניים במדינה, שבה פערים מהגדולים במדינות ה- OECD. בצד עומר שנמנית על האשכול החברתי-כלכלי הגבוה ביותר במדינה, שוכנת תל-שבע, יישוב בדואי שנמנה על האשכול הנמוך ביותר במדינה. היישובים היהודיים הופכים ליעד מבוצר והניכור הבין אתני גובר. פערי הענק והניכור אלה, מולידים ייאוש והוא בתורו מוליד פשיעה.

פעילותם של ארגונים משותפים ומקבוצות שכנות של יהודים ובדואים מצביעה על ביסוס של היכרות, הידברות, היווצרותם של דיאלוג ויחסי שכנות טובה. הללו מונעים אלימות, כיוון שהם מושתתים על יחסים בין שווים, בהדדיות ומתוך כבוד. זאת, מול השיח המונולוגי שהתבצר בשיח היהודי השליט וחסר הקשב והרצון להיחשף למורכבות ולפרשנות אחרת של המציאות.

אלימות על כל צורותיה וצדדיה אינה הדרך והיא חייבת להיפסק. במדיניות הדחיקה, ההזנחה, וההתעמרות אין תועלת. המשבר הנוכחי הרובץ לפתחנו קורא ללמוד מהצלחות ולהיות קשובים לידע המקומי שנצבר לאורך השנים מתוך יחסי שכנות טובה. הגיע הזמן לנהל דיאלוג קשוב ולפעול במשותף. לבנות מערכת יחסים שמושתתת על בסיס של הוגנות ואמון. זו דרך קשה, סיזיפית וארוכת טווח, שתתחיל באיחור לאחר עשרות שנים, אך זוהי הדרך היחידה.