תערוכת יהודי ערב בפריז היא צעד חשוב

במכון העולם הערבי בפריז, שמטרתו לייצג את התרבות הערבית בצרפת, הקימו בחודש נובמבר האחרון תערוכה בנושא יהודי ארצות ערב המכונה: "יהודי המזרח: סיפור של אלפי שנים". הבחירה לייצג יהודים ערבים במוסד זה עוררה פולמוס בקרב אינטלקטואלים פלסטינים, וגופים שונים קראו להחרמת התערוכה ואף להחרמת המוסד כולו. בטור שכתב מוחמד חאפז יעקוב, חוקר פלסטיני המתגורר בפריז וממקימי התנועה הערבית לזכויות אדם, הוא בוחן את הביקורת על התערוכה, ומתנגד לקלות שבה אינטלקטואלים מציעים להחרים אותה, ועל אחת כמה וכמה את המוסד שבו היא מוצגת.

החרם התחיל מהודעה של "הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל", תת־ארגון של תנועת BDS. למעשה, הם יצאו תחילה בקריאה להחרים פסטיבל אחר בשם Arabofolies שארגן המכון באוקטובר, משום שהייתה אמורה להופיע בו להקה ישראלית. הם קראו לאמנים ערבים להחרים את האירוע ולבטל את השתתפותם בו. עם זאת, בהודעה הרשמית שפרסמו הודגש כי הם אינם קוראים להחרמת המכון עצמו אלא רק להחרמת פסטיבל ספציפי זה, צעד שיסייע להפעיל לחץ על המכון לא לקיים נורמליזציה עם ישראל. אמנים שונים וביניהם אליאס ח'ורי, כרים קטאן, עלאא' אבו דיאב ואחרים אכן ביטלו את השתתפותם. במקביל לכך, גורמים בתנועת BDS בצרפת שלחו מכתב פתוח לזמרת הישראלית נטע אלקיים, שקרא לה להפסיק לשחק תפקיד בנורמליזציה של הכיבוש ולעמוד מאחורי האמירות שהיא מבטאת "בשקט" לגבי תמיכתה בזכויות של העם הפלסטיני.

כל זה התרחש כמה ימים לאחר שהמכון הודיע על כוונתו לאמץ גישה מאוזנת בתערוכה שתיפתח בנושא יהודי ארצות ערב, תוך הדגשה שקיום התערוכה אינו בהכרח מהווה שיתוף פעולה עם ישראל. הוועדה המנהלת במכון אף הביעה את תמיכתה בזכותו של העם הפלסטיני להיאבק באמצעות חרם, אחת מדרכי המאבק הלא־אלימות היחידות שנותרו לו. עם זאת, דניס שרביט, אחד מהיועצים המדעיים של התערוכה, הציג אותה כ"חלק מהפירות של הסכמי אברהם", ולאחר מכן התנצל על כך. חשוב לציין שתערוכה זו היא למעשה השלישית בסדרה של תערוכות שתוכננה הרבה לפני חתימת "הסכמי אברהם" – התערוכות הקודמות היו: "העלייה לרגל למכה" (2014) ו"הנוצרים בארצות ערב" (2017).

כותב המאמר גורס כי החרמת התערוכה והחרמת המכון בשם ההגנה על הזכויות של הפלסטינים לוקה, במקרה זה, בשגיאות רבות ונוטה לכיוון סיסמאות חסרות פשר. הוא מתייחס בין היתר להודעה שפרסם מוראד א־סודאני, ראש איחוד הכותבים והסופרים הפלסטינים, שבה הוא קורא "להחרים את המכון שקורא לנורמליזציה, שמתייחס באופן דו־פרצופי ושאף מרמה את האינטלקטואלים הערבים תוך שהוא מספק לכיבוש הציוני הזדמנות לקדם את הנרטיב השקרי שלו". יעקוב מציג זאת כאילו הודעה זו למעשה מזלזלת במשכילים הערבים שכביכול הולכו שולל, ולא ברור מדוע, שהרי הם אלה שהתחילו את הקמפיין נגד התערוכה ולא ניכר שהם "רומו" בדרך כלשהי.

למעשה, בניגוד למחרימים, יעקוב סבור כי תערוכה על יהודים ערבים היא צעד חשוב וחיובי, לא רק מבחינה תרבותית אינטלקטואלית אלא גם בגלל הקשר של הנושא לסיפור הפלסטיני עצמו. בני הדור של הכותב יודעים שהאינטלקטואלים הפלסטינים בשנות השבעים, השמונים ואפילו התשעים חזרו והדגישו שיהודי ארצות ערב היו קורבנות של מדיניות שגרמה לעקירתם תוך גזילת רכושם ויישובם בפלסטין. בין היתר, הוא מציין מחקרים בנושא שערכו נזיה אל־קורה ואילן הלוי (סופר ופוליטיקאי יהודי שהגדיר עצמו פלסטיני), הכותבים על חילופי האוכלוסיות שביצעה הציונות באופן מתוכנן – קודם סילקו את הפלסטינים והפכו אותם לפליטים, ולאחר מכן עקרו את היהודים הערבים ממולדתם ויישבו אותם בפלסטין. אם חושבים על הדברים כך, הרי שאינטלקטואלים פלסטינים אמורים דווקא לתמוך בתערוכה כזו.

המחרימים מתייחסים לתערוכה כאל חלק מתהליך של נורמליזציה של ישראל ושל הכיבוש. ידוע כי המושג "נורמליזציה" משמש סוג של יופמיזם, ושלמעשה מדינות שחותמות על הסכמים כאלה עם ישראל משתמשות בכותרות גדולות כמו "זכויות אדם" ו"שלום" כדי להצדיק את העובדה שהן חותמות על הסכמים עם מדינה שגוזלת בדיוק את הזכויות הללו מהעם הפלסטיני. מנגד, ידוע גם שכל מי שקצת בקיא בנושא יודע להפריד בין "יהודים" לבין "ציונים" (חרף העובדה שישראל עצמה פועלת לטשטוש ההפרדה). לכן, משתמע שבעיניו שולי להתעסק בהשתתפות של אמנים ישראלים או באמירות כלליות בנושא הקשר לישראל. במקום זאת, לדעתו, יש למתוח ביקורת על הדבר החשוב באמת: העובדה שהתערוכה מאמצת את הנרטיב הישראלי של ההיסטוריה. נוסף על כך, השימוש במונח "נורמליזציה" אינו רלוונטי בהקשר של תערוכה שמתקיימת במכון צרפתי, מדינה שהיחסים שלה עם ישראל כבר ממילא "מנורמלים" לחלוטין, ואין סיבה למעשה שהיא תחרים באופן רשמי את ישראל, ולכן נשאלת השאלה מהי בדיוק הנורמליזציה פה? בהתייחס למה?

כלומר, אף שיעקוב אינו מסכים עם הקריאות לחרם, הוא כן מבקר את העובדה שהוועדה המדעית המייעצת לתערוכה, בראשות בנג'מין סתורה, אימצה במידה רבה את הגרסה הישראלית בנוגע לבעיית הפליטים הפלסטינים ולעלייתם/הבאתם של יהודי המזרח לפלסטין. הסרט התיעודי המוצג בתערוכה והשלטים שיש בה מאמצים את הנרטיב הישראלי שאינו מכיר בגירוש ובנכבה וגם לא במציאות של דחיפת יהודי המזרח להגר לישראל. הוועדה המדעית, בהיותה מדעית, מחויבת בראש ובראשונה לעובדות ההיסטוריות ולא רק לפן האמנותי והאסתטי. אחריות זו נופלת בעיקר על כתפיו של סותרה, ראש הוועדה (וגם על אלה של דניס שרביט שהוזכר קודם, אם כי הוא ידוע כציוני). האם בנימין סותרה, היסטוריון בעל שם עולמי, אכן מאמין לנרטיב הישראלי שלפיו לא היה גירוש? למעשה, האם ישראל עצמה עדיין מאמינה בסיפור הזה? הרי כבר שנים ארוכות שבתוך הנרטיב הישראלי, גם אם במרכזו, יש קולות שמכירים לחלוטין בכוונה המתוכננת של ישראל לגרש את הפלסטינים (הדוגמה שיעקוב מזכיר היא ההיסטוריון בני מוריס, אך יש גם אחרים).

בסיכומו של דבר, אין ספק שיש טשטוש גבולות בין המטרות התרבותיות החשובות של התערוכה לבין תמיכה ישירה או עקיפה בישראל ובציונות. יעקוב אף מסכים שהנרטיב שבחרו יוצרי התערוכה לאמץ עלול להיראות כתמיכה בישראל. ואולם, לדידו, החרמת מכון שמקיים פעילות תרבותית חשובה למען התרבות הערבית באחת הערים המרכזיות בעולם, היא צעד שיש בו יותר הפסד מרווח לשוחרי תרבות זו.

ואולי השאלה האמיתית העולה כאן נוגעת לעניין ה"חרם", מילה שנזרקת כיום בקלות רבה מדי לכל עבר. יעקוב למעשה אינו ממש מתנגד לביקורת של המחרימים, אך רוצה להציע שאפשר להתנגד ליצירה או לתערוכה מבלי להחרים את האמן שיצר אותה, את המוסד שבו היא מוצגת, את העיר ואת כל המדינה שבה נמצא מוסד זה.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.