נטע אלקיים והדיאלוג המזרחי-פלסטיני

מאמר זה מוקדש לנטע אלקיים ולעמית חי כהן – תעישו!

במסה שפורסמה כאן באתר בחודש שעבר תחת הכותרת "האם אין ליהודי ערב היסטוריה?", מפנים משה בהר וצבי בן-דור בנית שאלה רטורית וטעונה זו לכ-200 אינטלקטואלים ערבים. האחרונים חתמו בדצמבר 2021 על מכתב פתוח שנשלח ל"מכון העולם הערבי" בפריז. עבר כחודש בין פרסום מכתב פתוח זה ובין התגובה של "קול מזרחי עצמאי" של בהר ובן-דור בנית ומאז כמעט שלא היו תגובות ב"אגורה" הישראלית-מזרחית לקולם. אולי תגובה זו שלי תפריע במעט את השקט מחריש האוזניים.

כותרת המשנה של מכתב האינטלקטואלים/ות הערבים היתה: "תרבות היא מלח הארץ ואנו נמנע את השימוש בתרבות על מנת לנרמל דיכוי". במכתבם מצהירים החותמים כי פסטיבל יהודי המזרח ב"מכון העולם הערבי" בפריז והעלאתה של תערוכה על ההיסטוריה בת-אלף-שנים של "יהודי המזרח" מהווים חלק מתהליך נורמליזציה של דיכוי העם הפלסטיני.

חשוב לי לציין כי אין לי ידיעה ברורה כמה פלסטינים חתומים על מכתב זה. מיקומם ועמדתם של פלסטינים שונה מבחינתי ממעמדם ומעמדתם של ערבים. מבחינה זו תשומת הלב העיקרית שלי במאמר זה מוקדשת לאינטלקטואלים פלסטינים יותר מאשר לאינטלקטואלים ערבים. פלסטינים הם שכניי הקרובים ביותר.

במכתב הפתוח נטען כי זוהי בגידה בתפקיד המסורתי וביושרתו המוסרית של המכון. זוהי בגידה משום שהיא מבלבלת בין יהודים-ערבים או "יהודי המזרח" עם ישראל כמדינה קולוניאלית מחד, ועם שלטון אפרטהייד מאידך. מבחינתם של חותמי המכתב "מכון העולם הערבי" שינה לאחרונה את מדיניותו המסורתית ומקדם בהווה את רוח "הסכמי אברהם". הם מתריעים ב"מכון העולם הערבי"; וגם דורשים ממנו לחזור בו מכל סממנים של תנועה לכיוון נורמליזציה של הכיבוש והאפרטהייד הישראלי.

בהר ובן-דור שקולים מאוד בבחירת מטרת הביקורת שלהם. אין הם מבקרים את התערוכה או את פוליטיקת החרמתה. אין הם מתעסקים עם השאלה האם התערוכה תורמת ל"נורמליזציה". כל שהם מבקשים לדון הוא במכתב הפתוח של האינטלקטואלים – לכשעצמו. בעיניהם זהו מסמך היסטורי ובעל חשיבות גדולה. עד עתה, הם אומרים, לא היה מסמך כדוגמתו. מסמך שבו קבוצה גדולה – פאן-ערבית – של אינטלקטואלים ערבים החיים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית מביעה עמדה באשר למעמדה של "יהדות המזרח" בתרבות, בהיסטוריה ובפוליטיקה של המזרח התיכון. להערכתם מכתב פתוח זה, למרות שאין הוא מבוסס על מחקר היסטורי, בא מתוך היכרות אינטימית ועמוקה עם ההיסטוריה של יהודים-ערבים במזרח התיכון במאות האחרונות.

בעצם כתיבת המסה שלהם מבקשים בהר ובן-דור לממש, הלכה למעשה, את התביעה לדיאלוג, שרבים מתומכי החרם על ישראל מדגישים כמטרתו של החרם. בהר ובן-דור תובעים מחותמי המכתב להתמודד עם אחריותם ההיסטורית של חברות ומדינות ערביות לגורלה של יהדות המזרח במאה ה-20 ולתהליך "…הטנגו של ריקונו של העולם הערבי מקהילות המיעוט היהודי שלו".

יש להדגיש מספר נקודות ולשאול שאלה מרכזית אחת. אחד הדגשים החשובים הוא שמדינת ישראל עוסקת בקולוניזציה של פלסטין והפכה זה מכבר לחברת אפרטהייד. מבחינה זו יש לי הסכמה מלאה עם חותמי המכתב. אך יש לשאול: האם מכתבם הפתוח של אינטלקטואלים ערבים מותיר מרווח לקיומו של דיאלוג מזרחי-פלסטיני או מזרחי-ערבי?

במילים אחרות, האם נוצר מרווח לדיון, לא רק בהיסטוריה של העבר אלא גם בהיסטוריה של ההווה של יהודי המזרח בישראל ובכלל? בנוסף, האם דיון כזה עשוי להאיר במשהו את ההיסטוריה של העתיד בין יהודים וערבים ובעיקר בין ישראלים ופלסטינים? בעוד בהר ובן דור מתמקדים בשאלת היסטוריית העבר אני רוצה להדגיש את היסטוריית ההווה והעתיד.

אם התשובה על שאלת הדיאלוג היא חיובית, כפי שבהר ובן-דור מקווים, יש לשאול מה עשויה להיות מטרתו ויעדיו של דיאלוג זה אם וכאשר הוא יתאפשר? האם גבולות הוויכוח על נורמליזציה, קיום-משותף (co-existence) והתנגדות-משותפת (co-resistance) חייבים לעבור שינוי ולהתעדכן באמצעות פוליטיקה של רלוונטיות ומודעות היסטורית מפוכחת? תנאי הסף של מכתב האינטלקטואלים הערבים לא בהכרח מאפשרים דיאלוג כזה.

מפגש טולדו – 1989

אנסה להאיר שאלות אלה דרך מפגש אחר – בין מזרחים ופלסטינים – שהתקיים לפני כ-33 שנה תחת הכותרת: "יהודים של המזרח ופלסטינים: דיאלוג למען שלום ישראלי-ערבי". ביולי 1989, נפגשה בטולדו, ספרד, קבוצה של כ-40 אינטלקטואלים/יות, בעיקרם מזרחים, עם קבוצה קטנה של מנהיגים מהארגון לשיחרור פלסטין (אש"פ). בנוסף, היו שם גם כ-10 אינטלקטואלים יהודים לא-ישראלים^[1].

מפגש בן יומיים זה היה אסור ובלתי חוקי על פי החוק הישראלי של אותה עת. עברנו על החוק ביודעין ובפרהסיה. נפגשנו עם פלסטינים על מנת לממש את זכותנו לדבר על אף וכנגד האיסור שבחוק. היתה זו פגישה ציבורית, מתוכננת, מפורסמת, ידועה ופתוחה לתקשורת. לא ניהלנו "משא ומתן" על "גבולות" או על "יישוב הסכסוך". המפגש התמצה בעצם קיומו: דיאלוג והתוועדות משותפת כנגד חוק דרקוני המקדש מלחמה. זו היתה מטרתו של "מפגש טולדו".

את עיקר הדברים שנשאתי במפגש טולדו, הצגתי מספר ימים לפני כן בארגון האומות המאוחדות בכנס על שאלת פלסטין^[2]. בישראל, אמרתי, קיימת תרבות של מלחמה הנשענת על ונענית לצרכיו של מבנה חברתי של מלחמה. במסגרת זו, שיתוף פעולה בין מזרחים ופלסטינים הוא חיוני והכרחי להתקדמות בהשגת יישוב הסכסוך ושלום.

בניגוד לתזה הידועה של "מזרחים כגשר לשלום" טענתי כי בעלי ברית בהשגת השלום חייבים להיות נשים וגברים המקבלים את עובדת קיומה של ישראל במזרח התיכון, כחלק מהמזרח התיכון על תרבותו, עמיו, שפתיו ומנהגיו. בנוסף, אלה חייבים להיות בני אדם בעלי אינטרס קיומי לשנות את תנאי חייהם. כלומר, בני אדם שתרבות המלחמה והמבנה החברתי המתחייב מתרבות זו, משאיר אותם בצד הפגוע של החברה הישראלית.

טענתי כי יהודים אזרחי ישראל, אשר היגרו אליה ממדינות ערב ונעשו ל"מזרחים" בישראל, יכולים למלא תפקיד היסטורי כזה. יכולת זאת אינה קשורה בהכרח למורשת ולהיסטוריית העבר שלהם, אלא דווקא לסוציולוגיה היסטורית ומעמדית של ההווה בו הם חיים כעת. אמרתי כי פוליטיזציה של תנאי הקיום של מזרחים ועל כן של "מזרחיות" כיישות חברתית בישראל, עשויה להצביע על דרך לקראת שינוי. אין ספק, כי שינוי שכזה מחייב את חיסולו של מצב ומבנה המלחמה, הקולוניזציה והאפרטהייד עליו מושתת החברה הישראלית העכשווית.

על כן, סיכמתי, תיתכן אפשרות ליצור את הרצון הסובייקטיבי באמצעות הארה, הצגה, שכנוע, והסברה. קל לומר זאת, כמובן. אך, שינוי פוליטי ופסיכולוגי-חברתי כזה הוא משימה בקנה מידה היסטורי כביר. למרות קיומה האובייקטיבי של מציאות מעמדית ברורה לחלוטין בה יהודים מזרחים ופלסטינים המהווים את רוב רובו של המעמד הנמוך בחברה הישראלית, שינוי תודעה בקנה מידה כזה, לתרבות של שלום, הוא עצום.

התחברות לעבר אישי של "ערביות" היא בעייתית ביותר למי שנולד/ה בישראל למהגרים ממדינות ערב. זאת משום שהגירתם היתה אל חברה ומדינה שמאליהות את "המערביות" ודוחות באופן מוצהר, מעשי ופוליטי, את "הערביות". על מורכבות זו עמדו רבים ורבות מהדוברים המזרחים במפגש טולדו וכינו אותה "מלכוד כפול" (double bind) בנפשם של מי שנקרא "מזרחים" בישראל^[3]. התנכרות והתכחשות לערביות היתה דרישה אולטימטיבית של הציונות. על כן ניתן לקרוא לה: ציונות אשכנזית. דרישה זו התבטאה באופן חד וברור בחינוך, בצבא, בפוליטיקה ובתרבות. דרישה זו הובעה באומר, במעש, בצליל ובאמצעי כפייה רבים הקיימים בחזקתה של קבוצה שלטת.

החל משנותיה הראשונות של הציונות וביתר שאת מאז כינונה של מדינת ישראל נוצרו הבחנות הולכות ומעמיקות בין יהודים. כיום ישנן תוויות, תיוגים ומציאות קיומית של יהודים מסוג אל"ף, יהודים מסוג בי"ת. עם הגירתם של יהודים מאתיופיה וחבר העמים, ישנם גם יהודים מסוג גימ"ל.

מספר לא מבוטל של דוברים מזרחים טענו על כן כי יש צורך חיוני לדמיין את השפעותיו של "שלום" עתידי על אי-השוויון בתוך כל אחת מהקהילות: הפלסטינית והישראלית-יהודית. אם "שלום" יביא להקמתן של שתי מדינות (ב-1989 היה זה הפתרון הרדיקלי ביותר) ולהמשכת והעמקת אי-השוויון בתוך כל אחת מהחברות הללו, אמרו, יש לבחון ואולי לפסול "שלום של פריבילגים" זה.
חרף המאמצים הרבים הניסיון להעביר מסר של נוכחות ותפיסת מציאות מזרחית לנציגות הפלסטינית במפגש טולדו נכשל. מספר נציגים פלסטינים אמרו כי מורכבות היחסים בין אשכנזים ומזרחים "בעיה פנימית" של החברה היהודית-ישראלית, וכך עליה להישאר. הפלסטינים במפגש טולדו רצו לראות רק "יהודים" ו"ציונים". בתגובה למסר כללי זה, היו מספר דוברים מזרחים שהעלו את הסברה כי בעודנו מדברים כמייצגיו של מעמד יהודי מזרחי נשלט בישראל, אנו מתדיינים עם האליטה הפלסטינית העכשווית. "האם," כפי שאחד הדוברים שאל: "אנו מדברים עם האשכנזים של הפלסטינים?"

רזיסטנס מזרחי לתרבות המלחמה

לדבריהם של בהר ובן-דור, במכתב הפתוח של האינטלקטואלים הערבים מוצבות שתי אופציות בלתי אפשריות ליהודי ערב. האחרונים אמורים לנוע בין הקטב שבו הציונות מתייחסת אליהם כאל "קורבנות הערבים" לעומת מיצובם על ידי החותמים כ"קורבנות הציונות". זהו רק ציר אחד של קשיים. ציר בלתי אפשרי שני מאיים אף יותר. מחד ניצבת "השואה היהודית" ומאידך מיתמרת "הנכבה הפלסטינית". בשתי אופציות "הצירים" המוצעים ליהודי ערב, ההיסטוריה, הסוציולוגיה והתרבות שלהם כמיעוט יהודי בארצות ערב או כ"מזרחים" בישראל מתאיינת ונעלמת. משתמע מהגיונו של מכתב זה כי ליהודי ערב כיישות עצמאית ומובחנת אין דריסת רגל בהיסטוריה של העבר אך גם אין להם מקום בסוציולוגיה ובהיסטוריה של ההווה. על פי סכמה זו האם ליהודי ערב ולמזרחים יש מקום בהיסטוריה של העתיד?

ברור כי ההיסטוריה של יהודי המזרח עוצב על ידי הסכסוך הישראלי פלסטיני והערבי. אם כך, לא רק ש"השאלה היהודית" של אירופה במאה ה-19 התגלגלה ל"שאלת פלסטין" במאה ה-20, כפי שאדוארד סעיד ועזמי בשארה טענו, אלא ש"שאלת פלסטין" עצמה חייבת לכלול את "שאלת יהודי ערב" בישראל ובעולם. העולם הערבי רוקן מיהודיו בעקבות הנכבה הפלסטינית. יהודי ערב, כקולקטיב, הגיעו לישראל ולפלסטין לאחר הנכבה. התייחסות לתזמון היסטורי זה אינה רק דרישה מוסרית. זוהי דרישה היסטוריוגרפית-פוליטית רלוונטית ואקוטית.

חוסרים אלה במכתבם של האינטלקטואלים הערבים משמעותיים ביותר. אין הם מדברים אל ועל "יהודי המזרח" של העבר. אין הם מדברים אל ועל "מזרחים בישראל" של ההווה. אין הם מדברים אליי ועליי. אין הם מפרסמים את דבריהם בעברית. מכתבם לא מיועד או כתוב אל קוראי העברית. אם כך יש לשאול: האם מכתב בעברית מהווה תמיכה בתהליך ה״נורמליזציה״ שאותו מגנים החותמים מכל וכל?

מה בעצם מונח בתשתית ההתנגדות לנורמליזציה? נראה כי מאבק בנורמליזציה מתמצה בתביעה לעבור ממדיניות של ״קיום-משותף״ (co-existence) לאסטרטגיה של ״התנגדות משותפת״ (co-resistance). נטע אלקיים נתבקשה להצהיר כי היא ״מתנגדת במשותף״ (co-resisting) ולא רק ״מתקיימת במשותף״ (co-existing) על מנת שהופעתה בפסטיבל תקבל הכשר של לגיטימיות.

כאשר אני – כמזרחי/ת – מאמץ עמדה של ״התנגדות משותפת״ אין פירושו שאני מאמץ עמדה פלסטינית או ערבית להתנגדות. אני מאמץ עמדה "מזרחית" להתנגדות. הרזיסטנס (ההתנגדות) שלי כגבר, יהודי, מזרחי לא בהכרח תואמת, אם כי לבטח ישנם קווים מקבילים וחופפים רבים, את ההתנגדותה של אישה פלסטינית, מוסלמית או נוצרית שתומכת במפלגה עם סדר יום דמוקרטי והקוראת למדינת כל אזרחיה, לזכות השיבה וליישוב סכסוך בדרכים לא אלימות.

האם ייתכן כי נטע אלקיים מואסת בהצבתה בכלוב המגביל את צירי מחשבתה כתנועה בין "קורבן הערבים" של הציונות ל"קורבן הציונות" של הערבים? האם היא מואסת בסד האופציות הנע בין הקטבים של השואה והנכבה? אלה הם צירי דיכוי המונחים על צווארה כעול ולהם היא מתנגדת.

נראה כי נטע אלקיים מורדת במצב דברים זה אשר נכפה עליה בעל כורחה. היא מנסחת עמדת התנגדות לסטטוס קוו הציוני-אשכנזי השליט בישראל. היא שרה בערבית מרוקאית את שירתן של אמהותינו ואבותינו. אימהות "הנעבי-באשק" ואבות "הנכו-באשק^[4]". זוהי שירה שלא הושרה בישראל. אין זו עמדה "פלסטינית". אין זו עמדה "ערבית". אין זו עמדה "מרוקאית" להתנגדות משותפת. זהו רזיסטנס כפי שנטע אלקיים מבינה את מיקומה ההיסטורי ואת ההיסטוריה של עצמה. אני תומך בהגדרה זו של התנגדות.

מבחינה לוגית, מכתב האינטלקטואלים מותיר אופציה פתוחה אחת למזרחים בישראל: להתנצל על עצם קיומם. להתנצל על עצם קיומך זוהי דרישה אכזרית מכל אדם. על פי הגיון זה, כל איזכור היסטוריוגרפי וסמלי של יהודי ערב בתערוכה בפריז  – או בכל מקום אחר בעולם – ממלכדת מזרחים ומזרחיות. פעולת השחרור של מזרחים מדִממת ההיסטוריה הכפויה – למשל, באמצעות שירה בערבית מרוקאית בפריז – נתפסת כבגידה במטרה ערבית או פלסטינית. פעם נוספת, נכפה מלכוד כפול על יהודים-ערבים. הפעם המלכוד מופיע מצידם של אינטלקטואלים ערבים ופלסטינים בפריז. מלכוד שמחייב אותם להיעלם מהבמה ולהתעטף בדממה.

מבחינה פוליטית, המכתב מציב שתי אפשרויות. הראשונה היא חרם לשם חרם. אך זהו המשכה של תרבות מלחמה באמצעים אחרים. החלופה השנייה אמורה להיות חרם משותף לשם קידומו של דיאלוג ותרבות של שלום. אך כיצד ניתן לקדם תרבות של שלום אם נכפה אלם היסטורי, עכשווי ועתידי על הקבוצה אשר זקוקה לשינוי חברתי? מזרחים בישראל נידונים פעם נוספת לאלם היסטורי, פוליטי ותרבותי.

ליהודים (וצאצאיהם) אשר הגרו לישראל ממדינות ערב, מהמזרח התיכון ומהווים כמחצית מאוכלוסיית ישראל, אין לאן ללכת. הם חיים בישראל ופלסטין. יהודים-ערבים היו חלק אורגני מהיסטוריית הטרנספורמציה של המזרח התיכון. בדיוק כפי שבהר ובן דור ציינו. למשטרים ערבים ולחברות ערביות היה משקל ביצירתה של היסטורית הנישול והעקירה של "יהודי המזרח". לטרנספורמציה היסטורית זו היו השלכות גורליות בחייהן של הקהילות היהודיות שחיו במזרח התיכון וממשיכות לחיות בו כיום. הדרך להתמודדות עם היסטוריה מורכבת זו היא לקבל את מורכבותה. צדקנות אינה מורכבות. זהו תפקידם ההיסטורי של מזרחים ופלסטינים.

ליהודי ערב יש היסטוריה. למזרחים יש היסטוריה סוציולוגית ופוליטית. ההיסטוריה של יהודים במדינות ערב לפני 1948 חיונית להבנת ההיסטוריה של המזרח התיכון. סוציולוגיה היסטורית של יהודים ממדינות ערב בישראל לאחר 1948 הכרחית להבנת הפוליטיקה של העתיד במזרח התיכון דרך האפשרות של שיתוף פעולה בין מזרחים ופלסטינים. ניכוס היסטוריה ותרבות של קבוצה כסרח עודף, כאלמנט-מסייע (accessory) לפוליטיקה אחרת, היא התעללות ומעשה נבלה. בדיוק כי שהחתומים על מכתב האינטלקטואלים מצהירים. בעוד בהר ובן דור מתייחסים אל היסטוריית העבר של יהודי המזרח, אני מדגיש את היסטוריית ההווה ואת היסטוריית העתיד. היסטוריה כחלק אורגני מהחיים המשותפים ומההתנגדות המשותפת למשטר גזעני ואנטי דמוקרטי.

"שאלת פלסטין" כוללת את שאלת יהודי ערב. ראוי שיהיה לה מקום בפוליטיקה של פלסטינים. אולי גם בפוליטיקה של אינטלקטואלים ערבים המבקרים את מכון העולם הערבי. אם אנו מייחלים לעתיד המעוצב על ידי תרבות של שלום ולא על ידי תרבות של מלחמה, זוהי המחשבה ההיסטורית הנחוצה.

***

[1].  רשימת המשתתפים על פי האל"ף בי"ת באנגלית (רשימה - סימון ביטון): מאיר עמור, אנג'לו איידן, ד"ר שמעון בלס,

ימיני בן דרור, ד"ר גבריאל בן שמחון, אברהם ברדוגו, ארז ביטון, עופר ברונשטיין, ד"ר יוסי דהאן, לטיף דורי, פרופ' שלמה

אלבז, פרופ' דניאל אלעזר, נעים גלעדי, יצחק גורמזנו גורן, חיים הנגבי, דוד חמו, ציון חיון, ד"ר ניסים קלדרון, צבי כסה,

תקווה לוי, רבי מרדכי מלכה, זהבה מהגר, ימין מסיקה, סמי מיכאל, ד"ר מוריס רומני, ענת סרגוסטי, כוכבי שמש, יוסף שילוח,

ד"ר אלה חביבה שוחט, ד"ר מרדכי שושן, אילנה סוגבקר, רבי משה סויסה, ימין סיוסה, ד"ר שלמה סבירסקי, ד"ר דוד צמח,

עדנה טולדנו-זריצקי, אברהם ולנטין, ד"ר יוסי יונה.

יהודים החיים מחוץ לישראל: סראג' ברדוגו, ראש הקהילה היהודית במרוקו, אנדרה אזולאי - מרוקו, סימון לוי - מרוקו,

סאפו - זמרת יהודיה מרוקאית מצרפת, סראג' איידא, סגן נשיא הארגון לזכויות האדם הטוניסאי, ד"ר דניאל טימסית, אלג'יריה,

עמיאל אלקלאי, חוקר ומתרגם מארצות הברית, אלי ביידה, כלכלן סורי, סימון ביטון מצרפת, נעים קאטאן, סופר עיראקי

ויושב ראש האקדמיה המלכותית למדע בקנדה.

מהצד הפלסטיני השתתפו במפגש: מחמוד עבאס, מחמוד דרוויש, חסן אספור, עדנן מוסטפה כרוף, הני פיידי, אילן הלוי,

עבד-רחמן מרעי, הישאם מוסטפה, ורה נופל, מאזוב עומר, אליאס סנבר, לילה שהיד, עימאד שאקור, עבאס שיבלאק

ופאוד יאסין.

[2]. מאיר עמור. "פרויקט שלום מול תרבות מלחמה". המפגש השישי של אירגונים לא-ממשלתיים אמריקאיים: 

סימפוזיון על שאלת פלסטין. הרצאה בביניין האומות המאוחדות. התקיים בין התאריכים ה-21-23 ליוני 1989. ניו-יורק.

[3]. שוחט אלה. 2001. [1988] [1997]. "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודיים". בתוך, זיכרונות

אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית - אסופת מאמרים. עורך יצחק גורמזאנו גורן. תל-אביב: הוצאת בימת קדם לספרות.

עמ' 140-205.

Shohat Ella. Sephardim in Israel: Zionism from the Standpoint of Its Jewish Victims.

 Social Text No. 19/20 (Autumn, 1988), pp. 1-35 (35 pages)

[4]. עמור מאיר. 2016.  אמהות הנעבי באשק ואבות הנכו-באשק": היסטוריה ב"שכונת הגפן":

ייצוגים נעדרים בתרבות ישראלית.