כך כדאי לקרוא את הדו"ח של אמנסטי

המושג "אפרטהייד" מזוהה בעיקר עם המדיניות הספציפית שהונהגה על ידי משטר העליונות הלבנה בדרום אפריקה, אך במשפט הבינלאומי הוא מוגדר בפשטות כמשטר של דיכוי ושליטה מצד קבוצה אתנית אחת על אחרת, בכוונה לשמר מערכת של אפלייה ולהסיט משאבים מהקבוצה הנשלטת אל הקבוצה ההגמונית. קשה שלא לזהות מאפיינים אלה במדיניות שמדינת ישראל מיישמת כלפי הפלסטינים, ואכן, טענה זו הועלתה כבר לפני עשורים רבים על ידי אקדמאים, עיתונאים, פעילי זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית פלסטינים ואחרים, ובשנים האחרונות בדו"חות מטעם ועדות של האו"ם (2007, 2017), מטעם ארגוני זכויות אדם ישראלים (יש דין 2020, בצלם 2021) וכעת גם מטעם שני ארגוני זכויות האדם הגדולים בעולם (Human Rights Watch 2021, Amnesty International 2022).

הדו"ח שפרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל [1] בתחילת החודש מבוסס על עשרות שנים של איסוף נתונים ועדויות, וארבע שנים של מחקר וניתוח. לאורך 280 עמודים מפורטים אופני השליטה שישראל מפעילה על הפלסטינים, וההענקה השיטתית של זכויות יתר ליהודים (אזרחים ושאינם אזרחים). הנתונים כוללים עדויות, שיחות עם נציגי ארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים, נתונים סטטיסטיים, מחקרים אקדמיים, דו"חות ופרסומים של ארגוני זכויות אדם, דו"חות של סוכנויות או"ם, דיווחי עיתונות, הצהרות של גורמי ממשל וצבא, חקיקה, תקנות ופקודות צבאיות, פסיקות בתי משפט ישראליים ועוד.

טורד מנוחה ככל שיהיה, אוסף הראיות להפרות החוק הבינלאומי המוצג בדו"ח לא יפתיע ישראלים שהקשיבו פעם לחדשות, ובוודאי שלא יפתיע פעילי שמאל. חשיבות הדו"ח טמונה לדעתי בשתי טענות-על שמלוות אותו, ואשר מהן נגזרת המשמעות המעשית שלו עבור יהודים ישראלים שמאמינים בדמוקרטיה ושוויון: הראשונה, שהאפרטהייד אינו מוגבל לשטחי 67' או לחלקים מהאוכלוסייה הפלסטינית, אלא הוא עצם חלוקת השטח והאוכלוסייה ליחידות בעלות מעמד משפטי שונה; השניה, ששלילת זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לאזורים שמהם גורשו, אותה זכות שיהודים ישראלים מתאמצים לממש היום במדינות אירופה השונות, היא המנגנון המרכזי של מדיניות זו.

העיסוק בזכות השיבה מטריד ישראלים רבים, והוא נוטה להתרכז סביב מיתוסים שמקורם במערכת ההסברה הישראלית: מ"היתה מלחמה והם הפסידו" ועד הטענה שמשמעות השיבה היא מחיקת הקיום היהודי בארץ. בזמן שכל אלה מופרכים בקלות על ידי עובדות שאינן נתונות במחלוקת, "דו"ח האפרטהייד" ממחיש כי דווקא מניעת זכויות הפליטים היא זו שמייצרת איום קיומי מתמשך.

1948: מהלך הפתיחה

הדו"ח מצביע על כך שמדיניות האפרטהייד של ישראל מיושמת באופן מוצהר ועקבי מיום היווסדה. אחת הטענות המרכזיות בו היא כי ב-1948 נוצרו התנאים לביסוס העליונות הדמוגרפית היהודית ולמיקסום השליטה בקרקעות ובמשאבי הטבע לטובת יהודים. המספרים שמאחורי מלחמת 1948 מבהירים זאת היטב: עד שנה זו היוו הפלסטינים כ-70% מאוכלוסיית הארץ והחזיקו ב-90% מהקרקעות, ואילו היהודים היוו פחות מ 30% מהאוכלוסייה והחזיקו בפחות מ 7% מהקרקעות. שתי פעולות מנוגדות לחוק הבינלאומי אפשרו לרשויות הישראליות להפוך את המצב על פיו: ההחלטה למנוע את שיבת הפליטים (1948) וחקיקת חוק נכסי נפקדים (1950).[2]

במאי 1948, בעיצומה של המלחמה, הוקמה ועדה מיוחדת כדי לבחון איך "להפוך את בריחת הערבים לעובדה קיימת." במסקנותיה המליצה הוועדה להנהגה הישראלית להרוס יישובים פלסטינים, למנוע עיבוד אדמה, ליישב יהודים בכפרים שרוקנו, לחוקק חוקים לשימור המצב ולהשקיע בהסברה.[3] ההמלצות יושמו ביסודיות: כבר בישיבת הממשלה ב-16 ביוני הוכרז כי ישראל לא תאפשר לפליטים לשוב; יחידות צבאיות נשלחו לפוצץ כפרים ולהעלותם באש (601 כפרים הוחרבו, רובם עד המחצית הראשונה של 1949); מהגרים יהודים שוכנו בבתים ריקים של פלסטינים (350 מתוך 370 היישובים החדשים שהוקמו בשנים 1953-1948 הוקמו על אדמות פליטים); פליטים שניסו לחזור כדי להציל את רכושם, כדי לאסוף מזון או כדי לחבור לקרובי משפחה שנותרו מאחור – נורו.[4]

מניעת השיבה לא הסתיימה עם הפסקת האש והיא נמשכת עד היום, בניגוד לחוק הבינלאומי, ללא הצדקה ביטחונית ובמקרים רבים אף ללא הצדקה דמוגרפית.[5] לצד זאת, חוק נכסי נפקדים (1950) העניק סמכות למדינת ישראל להחזיק ברכוש שהיה שייך למי שנעדר מביתו בעת עריכת מפקד האוכלוסין הראשון בשנת 1949, בין שהוא נמצא בגבולות המדינה או לא. כך, הפקיעה מדינת ישראל מיליוני דונמים של אדמה, גידולים חקלאיים ותבואה, עשרות אלפי יחידות מגורים ומבנים מסחריים, כלי רכב וציוד חקלאי ותעשייתי, חשבונות בנק, תכולת בתים, כמיליון בעלי חיים ועוד.
אף כי החוק נועד להיות זמני ואף שהאפוטרופוס מנוע ממכירת הנכסים, לחוק נכסי נפקדים נוספו עם השנים חוקים ותקנות המאפשרות לישראל להפקיע אדמות בבעלות פלסטינית פרטית משני צדי הקו הירוק וליעד אותן לשימוש הצבא או למגורים, גנים ומתקנים, המיועדים ברוב המוחלט של המקרים לשימושם ולרווחתם של אזרחים יהודים.

פיצול החברה הפלסטינית: העמקת השליטה, הגבלת ההתנגדות

מרגע שהובטח היתרון הדמוגרפי והמרחבי עבור האוכלוסייה היהודית, האמצעי לשימור היתרון והעמקתו היה, ועודנו, פיצול הפלסטינים ליחידות בעלות מעמד משפטי נבדל: פליטים בגולה, פליטים במדינות ערב, פלסטינים שנותרו בתוך שטח מדינת ישראל ובהם עקורים פנימיים, תושבי מזרח ירושלים, תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, הגדה המערבית הכבושה ועזה הנצורה.[6] "עצם קיומם של משטרים משפטיים נפרדים אלה הוא אחד הכלים העיקריים שבאמצעותם ישראל מבודדת את הפלסטינים זה מזה ואוכפת את מערכת הדיכוי והשליטה שלה," ובידוד זה מאפשר "לדכא כל צורה של התנגדות ממושכת נגד המערכת שיצרה ישראל".[7]

הדו"ח מפרט את סוגי הדיכוי של כל יחידה משפטית (מעצרים המוניים, עינויים, הפקעת אדמות, מעשי טבח, הגבלות תנועה, מניעת גישה למשאבים, הפרעה לחיי המשפחה ועוד), אך לענייננו חשובה יותר האזהרה כי התנגדות למאפייני הדיכוי הספציפיים ללא התייחסות לעצם הפיצול משרתת בעצמה את אותה מערכת דיכוי. כך, לדוגמה, ההתמקדות בפשעים שישראל מבצעת בגדה המערבית ובעזה ("הכיבוש") מעלימה מחד את ההפרות הנוספות של המשפט הבינלאומי כלפי הפליטים, ומאידך את אפלייתם של הפלסטינים שנותרו בשטחי 1948 ובירושלים, שאותה היא מסווה כשיח של זכויות מיעוט בחברה ליברלית.[8]

המסגרת המושגית של אפרטהייד, טוענים מחברי המסמך, מאפשרת הבנה קוהרנטית של היגיון-העל של צורות הדיכוי השונות: החתירה לשימור מערכת של שליטה, תוך ביסוס ושמירה על הגמוניה יהודית. זוהי בדיוק משמעות המונח "נכבה מתמשכת" כפי שפלסטיניות ופלסטינים עושים בו שימוש מאז 1948, אלא שאפרטהייד הוא מונח המבוסס על המשפט הבינלאומי ועל כן יש לו גם סנקציות מקובלות.

התייחסות למטרת השליטה, ולא רק לאמצעים למימושה, גם מבהירה כי הבעיה אינה ומעולם לא הייתה "קומץ קיצוניים," אלא כל מוסדות המדינה וההסתדרות הציונית, כולל כל ממשלות ישראל, ללא תלות בשיוכן המפלגתי, הרשות השופטת, האפוטרופוס הכללי וקרן קיימת לישראל.

המפתח לפתרון

מניעת השיבה של הפליטים והעקורים מ-1948 דרך 1967 ועד היום, מוצגת בדו"ח באופן עקבי כמנגנון מרכזי של האפרטהייד הישראלי. זכות השיבה מוזכרת מפורשות בדו"ח למעלה מחמישים פעם, והיא מנחה את הניתוח המשפטי, ההיסטורי והמרחבי.

מבחינה משפטית, משמעות אחת של מניעת השיבה היא שהשליטה הישראלית אינה מוגבלת לשטחי הארץ, אלא מופנית גם (אם לא בעיקר) כלפי כל אותם פלסטינים שנעקרו לאורך השנים, שהרי היעדרותם הכרחית לשימור הרוב הדמוגרפי היהודי.[9] משמעות שנייה היא שהאפרטהייד יימשך, בהכרח, כל עוד לא תמומש שיבת הפליטים.[10]

היסטורית, גירוש ומניעת שיבה הם ההיגיון המוצהר של המהלכים של ישראל גם אחרי 1948: עם תום המלחמה, ישראל החילה ממשל צבאי על 85% מהפלסטינים שנותרו בשטח המדינה, על אף שניתנה להם אזרחות. במשך 18 שנה ישראל שללה מהם חירויות בסיסיות כמו הזכות לקניין, חופש הביטוי וחופש התנועה, בזמן שהפקיעה את אדמותיהם ורכושם וביססה מערכת שליטה ופיקוח שהגבילה את היכולת שלהם להתארגן פוליטית ולעצב את גורלם. הדו"ח מציין, בעקבות מסמכים רשמיים, כי הממשל הצבאי הוסר ב-1966 רק כאשר הובטח במידה מספקת שהפליטים לא יוכלו לשוב, בעיקר באמצעות הריסת הכפרים והסתרתם תחת יערות.[11]

גם את כיבוש הגדה המערבית שנה לאחר מכן, והעתקת המשטר הצבאי מתחומי מדינת ישראל אל מעבר לקו הירוק, אי אפשר להבין במנותק ממדיניות הגירוש. במהלך מלחמת 1967 נעקרו יותר מ-350,000 איש ואישה, כמחציתם פליטים מ-1948.[12] חלקם גורשו בשיירות לכיוון ירדן, למשל אלפי התושבים של עמואס, יאלו ובית נובא.[13] אחרים הונסו בדרכים שונות, למשל הריסות מאסיביות והפצצות, כמו באזור מחנה הפליטים עקבת ג’אבר מדרום ליריחו, שהיה מחנה הפליטים הגדול ביותר במזרח התיכון, עד ש-90% מתושביו נמלטו לירדן.[14] גם מפליטי 1967 ישראל מונעת את הזכויות המובטחות בחוק הבינלאומי.

כל אלו הן טענות שהחברה הפלסטינית משמיעה כבר למעלה משבעה עשורים וטוב שהקהילה הבינלאומית התחילה לגבות אותן, הן ברמה העקרונית והן באמצעות מחקר והנגשת מידע. ומה עם החברה היהודית בישראל? הדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל הוא הזדמנות נוספת לציבור היהודי, או לפחות למי שמאמין בערכים של הומניזם ושוויון, להכיר במרכזיות של הפליטות הפלסטינית בתוך הסיפור של הקיום הציוני בארץ. לשם כך צריך להשתחרר מכמה מיתוסים עיקשים:

"זאת לא הייתה הכוונה." עובדתית, ההתיישבות הציונית בארץ, מראשיתה, חתרה להסב כמה שיותר שטח עבור יהודים בלבד. גם אם לא כל ההוגים הציונים ומקבלי ההחלטות הסכימו עם הפרשנות הזו, זו האידיאולוגיה שמומשה בפועל. יש עדויות על עקירה של 57 כפרים פלסטינים עוד לפני 1948 והסברים על חולשת הטענה שהקרקעות נקנו באופן חוקי.

"אבל הם התחילו." מהנקודה הקודמת ברור ש-1948 אינה נקודת התחלה אלא נקודת שיא בתהליך של גירוש שיטתי. גם הנרטיב לפיו ההנהגה הציונית קיבלה את החלטת החלוקה, ההמונים יצאו לרקוד הורה ברחובות, והערבים פתחו במלחמה הוא דמגוגי ושקרי: המקורות ההיסטוריים מראים כי בהנהגה הציונית לא הייתה כוונה להסתפק בשטח שניתן למדינה יהודית במסגרת תוכנית חלוקה (לא של ועדת פיל ב-1936 ולא של האו"ם ב-1947). בן גוריון ואחרים אמרו מפורשות כי ההסכמה על התוכנית היא מהלך דיפלומטי שנועד לזרז את יציאת הבריטים ולכבוש כמה שיותר שטח.[15] גם סדר הכוחות אינו משקף מצב של הגנה יהודית מול מתקפה ערבית, כפי שנרטיב ה"מעטים מול רבים" ניסה לבסס: בסוף 1947 החזיק היישוב היהודי כוח צבאי מאורגן בן כ-40 אלף לוחמים, מולם עמדו כ-10,000 לוחמים שכללו כוחות פלסטינים לא סדירים ולא מאוחדים לצד מתנדבים מארצות ערב, רובם ללא ניסיון צבאי. גם במאי 1948, כשהמלחמה התרחבה וכללה את צבאות ערב, היה לישראל יתרון כפול והיא נהנתה ממשאבים רבים יותר ואמצעי לחימה איכותיים יותר.[16]

"היתה מלחמה." הגירוש והנישול של האוכלוסיה הפלסטינית, בסדר הגודל שבו בוצעו, לא ניתן להצדקה כחלק מאירועי הלחימה. כ-750,000 נשים וגברים הפכו לפליטים במלחמה הזו ורכושם הופקע. כמחציתם הונסו או גורשו לפני הצטרפות צבאות ערב למלחמה.[17] גם שאלת הבריחה מול הגירוש היא חסרת תוקף חוקי: אזרחים נוטים לנוס בזמן אסונות ומלחמות, הם מחפשים מקלט זמני בכוונה לשוב לבתיהם עם תום הקרבות והחוק הבינלאומי מעניק להם את הזכות הזו. מקרים כאלה אכן התרחשו במלחמת 1948, לצד אירועים מתועדים של עקירה בכוח.[18] את מניעת השיבה אי אפשר להצדיק בשני המקרים, ואין לה גם קשר לשאלת האחריות לפרוץ המלחמה.

"ככה זה." גירוש הפלסטינים נכרך לעיתים קרובות בגירושים אחרים לאורך ההיסטוריה, ומקבל הצדקה כתוצאה מהם. אף גירוש אינו מוצדק, וגירוש שמבצעים פושעים אחרים לעולם לא יצדיק גירוש שמבוצע בשמי. גם יהודים נעקרו וגורשו באכזריות, זו אחת הסיבות שהעולם הכיר בזכותם למדינה ריבונית. ברוב המקרים (כולל ספרד הקתולית וגרמניה הנאצית) הפושעים התנצלו, פיצויים שולמו, אנדרטאות הוקמו, תכנים חינוכיים פותחו וצאצאי הקורבנות יכולים לקבל אזרחות וזכויות. אותו הדין צריך להיות תקף גם לגבי יהודי ארצות ערב והאסלאם, ככל שירצו לשוב למדינות מוצאם.[19] אף אחד מהצעדים האלה לא בוצע בהקשר הפלסטיני, מה גם שהשליטה והדיכוי נמשכים.

"מה שהיה היה, צריך להתמקד בהווה." המחשבה שאפשר להפריד את תוצאות מלחמת 1948 מכל מה שקרה וקורה אחריה ו"לעבור הלאה" מבוססת על תפיסת עליונות יהודית-ציונית שאין לה כל הצדקה פוליטית, משפטית או אנושית. ראשית, היתרון הדמוגרפי היהודי אמנם הובטח בשנים 1947-1949, אבל מדיניות הגירוש לא הוגבלה לשנות המלחמה.[20] שנית, גישה כזו מוחקת לחלוטין את הפלסטינים עצמם: האסון לא נגמר עבור פליטים שלא יכולים אפילו לבקר בהריסות כפרם, עבור משפחות מפוצלות שלא יכולות לשמוח או להתאבל יחד, עבור תושבת יפו שאחותה נצורה בעזה או עבור תושב ג'נין שרוצה להתחתן עם אהובתו מחיפה.

אנחנו צריכות לדבר על שיבה

מה שהדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל אומר (מה שהפלסטינים אמרו תמיד) הוא שכל פתרון שישמר את מערכת פיצול הזכויות ולא יקח בחשבון את החירויות של כל העם הפלסטיני – בגולה, בתוך שטח מדינת ישראל, בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה – לא יהווה פתרון מהותי לעוול. "פירוק מערכת האפרטהייד האכזרית הזו," נכתב בדו"ח, "הוא חיוני למיליוני הפלסטינים שממשיכים לחיות בישראל ובשטחים הכבושים, כמו גם לשיבת הפליטים הפלסטינים […] כדי שיוכלו ליהנות מזכויות האדם שלהם ללא אפליה."[21] אבל פירוק משטר העליונות הציוני חיוני גם למיליוני יהודים בישראל ומחוץ לה. לא כי אמנסטי אמרו, אלא כי זה הפתח לעתיד טוב יותר לכולנו.

ההיסטוריה מוכיחה שחברות שמבוססות על אידיאולוגיה של עליונות ובלעדיות הן בהכרח גזעניות, מיליטריסטיות ומיזוגניות, ויש הסכמה רחבה הן בשמאל והן בימין שזהו אכן הכיוון שאליו החברה הישראלית מתקדמת. הכרה בזכויות הפליטים, המעוגנות במשפט הבינלאומי, היא תנאי לסיום משטר העליונות היהודית, ומכאן לפיוס, דמוקרטיה ושוויון. הכרה כזו תאפשר כינון מדיניות הגירה הוגנת, שתועיל לחברה, לתרבות ולכלכלה (ואף לצדק חלוקתי בתוך החברה היהודית בישראל), ותשחרר מיליוני יהודיות ויהודים מהתפיסה שהחירות שלהם חייבת לבוא על חשבון אחרים.

מי שמחויבת לצדק ושוויון, מי שמתנגד לגזענות, מי שסתם לא בא לו לקחת חלק בפשע נגד האנושות, ומי שפשוט רוצות שיהיה כאן יותר טוב – אנחנו חייבות להעז לחשוב ולדבר ברצינות על זכות השיבה. כצעד ראשון כדאי להקשיב לפליטים עצמם ולארגוני החברה האזרחית הפלסטינית, ולגלות שקריאה לשיבה אינה דרישה לגירוש היהודים מהארץ: אפשר לקרוא ציטוטים של פליטים ופליטות; לצפות בסרט הקצר שיבתם של שלושה זרי פרחים בבימויו של פיראס ח'ורי ולשמוע בני ובנות נוער מספרות מה היא בשבילם הכמיהה לשיבה; לדמיין עם עמר אלע'בארי ואחרים עתידים אפשריים של שיבה וקיום משותף, המסופרים בספר עַוּדָה; לשוטט באתרים של קואליציית השיבה Al-Awda ומרכז המידע BADIL. אחרי זה אפשר לשמוע מיהודיות ויהודים שתומכים במימוש זכות השיבה למה הם מאמינים שזו תיטיב גם עם התושבים היהודים בארץ. עם כמה שנושא השיבה טעון בחברה הישראלית, דווקא נכתב עליו לא מעט בשנים האחרונות.[22]

מכאן אפשר להתקדם לדיונים מעשיים יותר. סלמאן אבו סיתה הוא גיאוגרף פלסטיני עקור שהקדיש את חייו לניתוח האפשרויות למימוש שיבת הפליטים. מחקריו מראים בין היתר שהרוב המוחלט של הקרקעות אליהן הפליטים מבקשים לחזור לא מיושבות כיום. מסמך קייפטאון: חזון לשיבה שנוסח במשותף על ידי עמותת זוכרות והארגון לזכויות הפליטים הפלסטינים בדיל, מגיש מתווה משפטי למימוש השיבה והמסמך מסדק לצדק: שיבה למרחב יאפא תל אביב, שם דגש על תהליכיות וריפוי. קיים גם מידע רב על הקשרים של שיבת פליטים ברחבי העולם, על האתגרים ועל ההזדמנויות ששיבה מרצון מציבה באתר של זוכרות ובגיליון אוקטובר 2019 של כתב העת Forced Migration Review.

לסיכום, אם יש דבר אחד שאזרחים ישראלים יהודים יכולים ללמוד מהמסמך של אמנסטי אינטרנשיונל ברמה הפוליטית הוא שהניסיון להפריד את אירועי 1948 מהקיום הפלסטיני ב-2022 הוא מלאכותי וציני, ושהקריאה להכיר בכך היא לא בקשה לאמפתיה (כאילו ש"הנכבה" היא תחושת צער כללית), אלא דרישה לתיקון, כי הנכבה היא מאמץ מכוון ומתמשך למחוק את העם הפלסטיני מהאדמה הזו בשמנו ובאמצעותנו.

חשוב להתנגד להריסות בתים, חשוב ללוות רועים בבקעת הירדן, חשוב לדרוש מים וחשמל לנתיני הכיבוש, לנטר בנייה בגדה המערבית ולדבר על שלום, אבל מימוש זכויות הפליטים הוא המהלך היחיד שמכיר בכנות בעוול שיצר את יחסי הדיכוי בין פלסטינים ליהודים, הנמשכים עד היום, והוא המהלך היחיד שמתייחס לרצון הקורבנות ושיש בו מימד אמיתי של צדק וריפוי. זה מפחיד (אבל גם מרגש), זה מסובך, זה ייקח זמן – בדיוק בגלל זה כדאי שנתחיל להתייחס לזה ברצינות.

***

[1] כל ההפניות בטקסט מתייחסות לדו"ח המלא באנגלית (באותו עמוד ניתן להוריד תקציר מנהלים בעברית).

[2] הדיון במניעת זכות השיבה בין היתר בעמ' 14-15, 61, 64, 72, 75, 81, 93-94; הדיון בהפקעת הרכוש באמצעות חוק נכסי

 נפקדים וחוק רכישת מקרקעים בין היתר בעמ' 22-23, 114-116, 119-121, 124.
[3]תזכיר שלי. וייץ, א.ששון, וע. דנין לבן-גוריון, טרנספר בדיעבד, סכמה לפתרון שאלת הערבים במדינת ישראל,

 5.6.1948, נמצא בתוך: בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949 (עם עובד, מהדורה שביעית 2005),

עמ' 18
[4] נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה (ספרי נובמבר, 2008), פרק המבוא; אורן יפתחאל ואלכסנדר קדר,

"על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", תיאוריה וביקורת 16 (2000), 77; ותודה לאדוה זלצר על סיכום נושא מניעת

השיבה עבור חומרי לימוד שגובשו במחלקה לחינוך בעמותת זוכרות.

[5] שיקולים דמוגרפיים לא מסבירים את מניעת השיבה של העקורים הפנימיים, כמו תושבי סֿפוּרִיּה או כפר ברעם,

שרובם חיים היום בתחומי מדינת ישראל.
[6] עמ' 74-81.
[7] עמ' 17.

[8] למשל: עמ' 62, 75.

[9] עמ' 62, 81.
[10] עמ' 33, 47, 93-94, 220, 259-260, 276.
[11] עמ' 105-106.
[12] עמ' 41, 76-77, 81.
[13] "הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם [...] לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מיטלטלים,

כי ההוראה היתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם," כך העיד עמוס קינן, שהיה אז חייל.

דו"ח הריסת כפרים וגרוש פליטים, 10.6.1967, פורסם ב: סדק 2, עמ' 96-97.

[14] Nur Masalha, The politics of denial:

 Israel and the Palestinian refugee problem (London: Pluto Press, 2003), 203-205.

[15]כבר במרץ 1937 אמר חיים ויצמן לנציב העליון: "גם אם חלות מזמן לזמן נסיגות סופנו לרשת את כל הארץ; מה שאין כן

 אם קורעים את הארץ לשניים ומציבים גבול להתפשטותנו...גם אם תתקבל תוכנית החלוקה, עתידים אנו ברבות הימים להתפשט

על-פני כל הארץ...אין זה אלא סידור ל-25–30 השנים הבאות."

[16]בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה (עם עובד, 2010), 100-112, 222-232.

[17] מסמכים פנימיים של המודיעין הישראלי מאששים ש"עקירתם של כ-70% מהפליטים" עד יולי 1948

"יש לייחס לפעולות צבאיות של הכוחות הלוחמים היהודיים... השפעתן של הוראות שנתנו מנהיגים ערבים מסתכמת בעזיבה

 של 5% בלבד מהעקורים."

[18] קומץ דוגמאות מתוך עדויות רבות: עדותו של אמנון נוימן, שהיה חייל בפלמ"ח, בה הוא מספר בין היתר "הקפנו את הכפר,

 התחלנו לירות באוויר וכולם התחילו לצווח וגירשנו אותם;" פקודת המבצע של תכנית ד' קוראת ל"טיהור" ו"השמדה" של

כפרים; לתושבי רמלה ולוד חולקו כרוזים ובהם הוראות ליציאה רגלית וחיילים ישראלים ירו מעל ראשי שיירות הפליטים

עד שהגיעו לשטח ירדן; במג'דל בוצע הטרנספר באמצעות משאיות צבאיות.

[19] זה המקום להמליץ על הפרויקט "הקהילות משיבות לבנט" של העוקץ מ-2016 חלק א: מעבר לגירוש יהודי 

ארצות האסלאם, חלק ב: מעבר לפרהוד ולאויב האיראני ו-חלק ג: הודו הייתה טובה ליהודיה,

ועל מאמרו של שיקו בהר, הזניית ההיסטוריה המזרחית בידי מזרחים, העוקץ 30.11.2014.

[20] ב-1950 גורשו 2,500 פלסטינים שנותרו בעיר מג'דל (כיום אשקלון), עד 1956 גורשו יותר מ-20,000 פלסטינים בדואים

מהנגב, ב-1956 גורשו כ-5000 פלסטינים תושבי השטחים המפורזים בצפון הארץ. גירוש ועקירה היו כאמור מרכזיים

גם ב-1967 והם נמשכים עד היום בתוך שטח מדינת ישראל (למשל ריכוז הפלסטינים הבדואים באזור הסייג וגירוש קהילות

מסאפר יטא) לצד שיטות שונות של דחיקה.

[21] עמ' 33. 
[22] אלמה ביבלש, הגיע הזמן לדבר על שיבה כאפשרות מעשית, שיחה מקומית 5.5.2014;

רחל בית אריה, גדלנו לראות בשיבה איום במקום לראות בה תקווה, שיחה מקומית 2.12.2018;

תום פסח, זמן לנהל דיון רציני על זכות השיבה, העוקץ 05.11.2017;

תום פסח, זכות השיבה, לא מה שחשבתם, שיחה מקומית 18.4.2018;

 מפגש משותף על חורבות הכפר מיע'אר, 7.11.2017; בסדרת הכתבות של הטלוויזיה החברתית על זכות השיבה

רואינו בין היתר אבי-רם צורף, ג'סיקה נבו, יוסףה מקייטן, מורן בריר.