של מי את, קייב

"במקום לאחות את הקרעים ולאפשר להם להחלים, השלטון ברוסיה רוצה להחזיר אחורה בזמן כל מדינה וכל יישות שהצליחה להתנתק ולו במעט מברית המועצות" – ולרי מיכאילובסקי, שעזבה את קייב בגיל 5, כואבת את סכנת החורבן המרחפת מעל אוקראינה
ולרי מיכאילובסקי

קמתי הבוקר בתחושה שגזלו ממני את חופש הבחירה. גזלו ממני את האפשרות לחזור לעיר הולדתי קייב, לבקר אותה ואת אנשיה, לחזור לזיכרונות הילדות שלי, ואיש לא יודע כמה זמן המציאות החדשה הזו תימשך.

כשעזבתי אותה בשנת 2000, הייתי ילדה בת חמש. לא הכרתי נופים אחרים פרט לפרבריה הפוסט-סובייטיים ומרכזה ההיסטורי והמופלא. חמש שנים לא מספיקות כדי להכיר לעומק, ובאמת רבים מהזיכרונות שלי על קייב לא ממש שלי, והועברו לי בירושה: סבתי שמספרת איך שוקמה ונבנתה העיר אחרי הכיבוש הגרמני ב-1945, ואמי שגלדה בין כותלי האקדמיה למוזיקה, בבניין שניצב ממש בכיכר המרכזית – מיידאן נזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות) – ותמיד תהיה הסמל של העיר הזו עבורי.

נופי החול והים החליפו את קייב, ובמשך שנות התבגרותי לא הצלחתי לאפיין אותה לעצמי. היו לנו עליות ונפילות ביחסים, אכזבות רבות שהעיבו עליי בעיקר ומנעו ממני לפתוח אליה את הלב שוב. והיו גם חברים, משפחה, אנשים שחיו בה, והם במידה רבה, העיר הזו עבורי.

כשהייתי בת 18 חזרתי לתרבות הרוסית. אני כותבת 'חזרתי', כי זו הייתה התרבות הדומיננטית בביתי אחרי העידן הסובייטי. התחלתי לקרוא הרבה, להתעניין בהלכי הרוח, ובאופן בלתי נמנע גם לתרגם, כדי לנסות לחבר את העבר להווה, או להפך.

הפגנה מול השגרירות הרוסית
הפגנה מול השגרירות הרוסית בתל אביב, 24.2.2022. צילום: רוני פלזן

סנט-פטרבורג קמה לעיניי כעירם של פושקין ושל חארמס, מוסקבה של לרמונטוב ושל ירופייב, ושתיהן ביחד של הבמאי אלדר ריאזונב בסרטו "האירוניה של הגורל". אבל קייב? של מי קייב? של בולגקוב, גם. אבל לא רק. רק כעבור שש שנים הצלחתי לענות על השאלה הזו, כשהתחלתי ללמוד יידיש. קייב היא גם של פרץ מרקיש, קייב של חברו נחום אויסלנדר, קייב של קולטורע ליגע, קייב של מלביץ', של אולגה רפיי, אבל גם של ולנטין סילבסטרוב. קייב הפכה במידה רבה להיות גם שלי, מרחוק.

קייב לא מושלמת, רחוקה מכך. גם לא אוקראינה. יש בה, כמו בכל מקום, צדדים אפלים שמעכירים על הטוב. הצלחתי ללמוד על כמה מצדדיה היפים ולהעמיק בהם, אבל רבים אחרים, יפים לא פחות – במוזיקה, בספרות, בשירה – עוד נותרו חסומים לפניי מפאת מחסום השפה. בן זוגי תמיד תמה מדוע איני יודעת אוקראינית, ולאחר ניסיון לענות על השאלה שבעצמי לא נתתי עליה את הדעת, הבנתי שגם זה סדק פוסט-סובייטי שהעמיק זמן רב מדי עד שהפך לשבר של ממש.

השלטון ברוסיה רוצה להחזיר אחורה בזמן כל מדינה וכל יישות שהצליחה להתנתק ולו במעט מברית המועצות. כל אחת שהצליחה לפרוץ מעט קדימה או לצדדים, ולנסות לא להביט בעבר המשותף והעגום הפכה לאיום

במקום לאחות את הקרעים ולאפשר להם להחלים, השלטון ברוסיה רוצה הפוך. הוא רוצה להחזיר אחורה בזמן כל מדינה וכל יישות שהצליחה להתנתק ולו במעט מברית המועצות. כל אחת שהצליחה לפרוץ מעט קדימה או לצדדים, ולנסות לא להביט בעבר המשותף והעגום הפכה לאיום. הפיד שלי בפייסבוק החליף את צבעיו ודגליו לא מעט בשנים האחרונות – גיאורגיה, מולדובה, בלארוס – בכולן יש אזרחים שרוצים שינוי, אנשים שרוצים שלום, עתיד וקידמה.

גם ברוסיה יש לא מעט אנשים שרוצים הווה אחר ועתיד אחר לעצמם ולילדיהם. אנשים אמיצים שבמציאות הלא פשוטה שהם חיים בה, כשסכנת מעצר ומאסר ממשית מעל ראשיהם, מעזים לומר שהם מתנגדים למלחמה. אנשים שיש להם קרובים, חברים ושותפים מקצועיים באוקראינה, ומעולם לא חשבו על המדינה הזו או על אזרחיה כעל אויבים. סופרים, חוקרים ומוזיקאים מתביישים בשלטון שהם נתונים לו, ומזכירים שהוא לא מייצג אותם, לא נלחם בשמם. האויב האמיתי שמאחד בין הרוסים, האוקראינים, הבלארוסים, וכל אזרחי העולם החופשי הוא השלטון המושחת בדמות מי שמייצג אותו היום בקרמלין.

כשעזבנו את קייב לטובת המזרח התיכון הנפיץ לא דמיינתי שיום יבוא והכאוס המלחמתי יכה גם בה, אבל המציאות עולה על כל דמיון. כולי תקווה שפתיחת המלחמה הבזויה הזו תהיה אבן בדרך שתסלול את נפילת השלטון הרוסי והחלפתו בכזה שיוביל את רוסיה לעבר העתיד שפוטין כל כך חושש ממנו.

בזמן כתיבת הטקסט הזה גיליתי שהעיתון הרוסי "נובאיה גזטה" – בעריכת זוכה הנובל לשלום דמיטרי מוראטוב – יוציא מחר לאור גיליון דו לשוני, רוסית ואוקראינית. טיפות האור במציאות האפלה ממשיכות להגיע מכיוון הספרות, גם הפעם. לי בוודאי אין ספק איזו שפה אלך ללמוד עכשיו.

ולרי מיכאילובסקי היא מתרגמת, עורכת חדשות, ומאסטרנטית בתוכנית הבין-אוניברסיטאית ליידיש באוניברסיטה העברית. מחקרה עוסק בתרבות יידיש בברית המועצות. תרגומיה מרוסית התפרסמו בכתבי העת הו!, המוסך, הליקון ובמוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ.

קייב, אוקראינה
קייב, אוקראינה. צילום: Zephyrka, pixabay
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אלכס

    ולרי, כתבת יפה ובאופן מאוד נוגע ללב. המצב של קייב היום הזכיר לי גם מעט את מצבה בעת מלחמת העולם הראשונה, כפי שתואר ב"גוורדיה הלבנה" של בולגקוב. אז, התנועה הלאומית האוקראינית (ואחריה הצבא הקיסרי הגרמני) עמדה בפתח (ופרעה גם ביהודים) וכיום אלה הרוסים, שאכן מתנהגים בצורה בריונית ובזויה. דפוס פעולה רוסי זה, מוכרחים לציין, הוא גם תוצאה של רפיון מאוד גדול בקרב מדינות המערב ונאט"ו, שאפילו לא מסוגלות להטיל סנקציות משמעותיות על הרוסים, קל וחומר לסייע צבאית (ולו רק בהצבת חייליהן, מהלך שייתכן והיה מונע את הפלישה).

    אין לדעת כיצד תסתיים המלחמה. השלכותיה, כפי שציינת, יכולות גם להשפיע על השלטון הרוסי ולגרום להתמוטותו, אך לפחות כרגע, נראה כי ההשפעה על אוקראינה היא מיידית והרת גורל הרבה יותר.