מירוץ החימוש הזה יהיה סופנו

בתגובה לפלישת רוסיה לאוקראינה, העולם דוהר לתוך מירוץ חימוש חדש שלא ברור אם נוכל כבר להתאושש ממנו. תאגידי הנשק חוגגים, התחמושת זורמת מכל רחבי אירופה – אך האם זו באמת הדרך לעצור את הזוועה?
מיכאל ספיר

חלקים גדולים מהעולם מספרים לעצמם כרגע סיפור מסוים, סיפור על התנגשות בין שני כוחות הפוכים ומנוגדים שנפגשים במלחמה באוקראינה.

יש לסיפור הזה גרסאות שונות. בגרסה הנפוצה במחוזותינו, ניצבת מצד אחד רוסיה, מדינה רודנית, חסרת-עקבות, תוקפנית, מדכאת מיעוטים; ומצד שני המערב הדמוקרטי, המכבד זכויות אדם ואזרח, שנלחם רק כדי להגן עליהן, שמייצג את הקדמה ואת קבלת השונה.

כמו כל סיפור טוב, יש בנרטיב הזה כמות טובה של אמת – אין ספק שוולדימיר פוטין הוא רודן אכזר ושוביניסטי, המדכא באלימות כל ביקורת ורומס ברגל גסה זכויות אדם ואזרח ואת החוק הבינלאומי.

מאידך, למותר לציין שלא כל המדינות שמשתייכות כרגע למה שמכונה המערב בהכרח עומדות בסטנדרטים הנאורים שהמחנה הזה מתיימר לייצג – לא בעבר הרחוק, לא בעבר הקרוב, וגם לא היום.

אבל הבעיה עם הסיפור הזה בסיסית יותר, כי האמת היא ששני הצדדים בעימות הזה משחקים באותו המשחק. אומרים לנו שנותר לנו רק לבחור צד, אבל תפקיד השמאל הוא להתנגד למשחק כולו.

סימטריה וא-סימטריה

במסגרת המשחק המשותף להן, רוסיה ומעצמות המערב כולן שואפות להפעיל את הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי הבלתי-מבוטל שלהן כדי להכניס מדינות קטנות יותר לתחום ההשפעה שלהן וכך לשפר את עמדתן מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית. למרות ההבדלים ברטוריקה, הצדדים מתנצחים ביניהם באיומים גלויים וסמויים ובסבבי הסלמה – ומובילים את העולם לעידן של מירוץ חימוש חדש.

חשוב לציין, בכל זאת, שני היבטים חשובים של א-סימטריה בין הצדדים הללו. מצד אחד, גם בהתחשב בהיסטוריה שקדמה לה – המתקפה הרוסית על אוקראינה היא יוזמה פושעת של הממשלה הריאקציונית בראשות פוטין. היא לא תגובה הגיונית או צפויה לשום אירוע קודם, ומהווה פשע בלתי-נסלח שלא ניתן להצדיקו.

אולם מצד שני, בתמונה הגדולה – רוסיה היא שחקן קטן, כמעט שולי, לעומת כוחות המערב; מבחינת תקציבים צבאיים, למשל, מדינות נאט"ו מחזיקות בפי 18 מכוחה של רוסיה. גם אם נצרף לרוסיה את סין, מדינות נאט"ו מחזיקות בכוח גדול פי שלושה.

אפילו אם נחסיר את הצבא המפלצתי של ארצות הברית, שאר חברות נאט"ו מוציאות מיליארדים יותר מאשר רוסיה וסין גם יחד. אבל המדינות שרואות עצמן מאוימות מהמאזן הזה עושות כמיטב יכולתן להדביק את הפער, והמדינות שנהנות ממאזן האימים דואגות בתורן להקריב עוד ועוד משאבים למולך ה"ביטחון" בזמן שאפילו הביטחון התזונתי של אזרחיהן מדרדר.

כך אנו עדים בעשורים האחרונים למירוץ חימוש מזדחל. כל אחד מהכוחות האלו, ועוד כמה אחרים, דואגים מעימות עתידי ומנסים לשפר עמדות דרך מחסן הנשק. כעת, על רקע המלחמה, מירוץ החימוש הזה דוהר ומזנק קדימה

כך אנו עדים בעשורים האחרונים למירוץ חימוש מזדחל. כל אחד מהכוחות האלו וכמה נוספים, דואגים מעימות עתידי ומנסים לשפר עמדות דרך מחסן הנשק. כעת, על רקע המלחמה, מירוץ החימוש הזה דוהר ומזנק קדימה.

ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ממשלת גרמניה שברה טאבו היסטורי, והודיעה לפתע על כוונתה לתת לצבא שלה תוספת רכש חד פעמית של 100 מיליארד יורו – פי שניים מתקציב הצבא לשנת 2022. כאילו שלא די בכך, הצהירה הממשלה גם על כוונה לעגן בחוקה הגדלה של תקציב הצבא ל-2% מהתמ"ג לפחות – סטנדרט של נאט"ו שגרמניה מיאנה לעמוד בו עד כה, ומשמעותו במונחים עכשוויים היא תוספת של כ-17 מיליארד יורו בשנה, שליש מהקציב הנוכחי.

סרגיי לברוב, שר החוץ הרוסי
סרגיי לברוב, שר החוץ הרוסי. צילום: cc by 2.0 2019 Comprehensive Test-Ban Treaty Article XIV Conference

ברור כשמש שמסע קניות של צבא גרמניה לא יעזור עכשיו לאף אוקראינית. לאור יתרון הכוח העצום שיש לגרמניה מול רוסיה כחלק מנאט"ו, קשה בכלל לקחת ברצינות את הטענה שצעדים אלו נדרשים בשביל להבטיח את ביטחונה של גרמניה ואירופה מול התוקפנות הרוסית.

להיפך: התחמשות הרי תמיד מוצגת בתור אקט הגנתי, אבל אלו שהיא אמורה להגן מפניהם תופסים אותה בתור איום – וסיבה להתלכד ולהתחמש עוד יותר. התחמשות מערבית שנועדה במוצהר נגד רוסיה נופלת כפרי בשל בידי כל הגורמים המיליטריסטים, המסתגרים והלאומניים בשלטון הרוסי, ותבטיח שחשיבותו ותקציבו של צבא רוסיה רק ימשיכו לתפוח – אפילו אם פוטין ימות מחר בבוקר.

שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב אמר שהוא מאמין שמנהיגים זרים נערכים למלחמה נגד מדינתו. קשה יהיה לרוסים שוחרי-שלום להתווכח איתו.

שתיקת התבונה

אף מירוץ חימוש מעולם לא הוביל לשלום. זו לא תובנה חדשה.

אבל כשהתותחים רועמים, התבונה שותקת; בעידננו המרושת, רעם התותחים מטביע קולות של שלום גם הרחק מקו האש. אף ברשת דוברת העברית רווח שיח מהסוג שמוכר לנו מזמני מלחמה: מוסרני, דיכוטומי, פשטני; כל מי שמזכיר עובדה שאיתרע מזלה להשתרבב לסבך השקרים והאשליות של נאומי פוטין או תעמולת שלטונו, מוכתר כסוכן רוסי.

השיח הזה גם שבוי כולו במעגל ההסלמה: מי שלא מצהיר נאמנות לכל מהלך שמוצג כסיוע לאוקראינה מייד נחשב כתומך פוטין, כעומד מנגד או כמי שנותן לפשיזם לעבור. אפילו עמדת השמאל הקלאסית, האנושית, הבסיסית של קריאה לפתרון דיפלומטי מיידי והתנגדות לכל אמצעי הסלמה – מוקעת כסיוע לתוקפן.

אל מול זוועת המלחמה, על רקע זעזוע הפלישה, נדמה לי שרבים מאיתנו נאבקים עם תחושות קשות של חוסר אונים. אנו מזדעזעים ומנסים לעבד, להבין, להיאחז בכל דבר שיכול אולי לעצור את הדברים הנוראיים שמתרחשים, לתת מזור לקרבנות.

כולנו רוצים לעצור את הזוועה, אבל באווירת "כל האמצעים כשרים" גוברת ההסלמה, מתחזק הסחף המיליטריסטי ומתקדם מירוץ החימוש באופן שיהיה קשה מאוד להשיב לאחור.

קל ליפול לאשליה שהכי חשוב כרגע לנקוט עמדה עקרונית נכונה ולהשמיע אותה בקול. שלא יהיה ספק – חשוב מאוד להשמיע עמדה עקרונית נכונה! אבל אף עמדה לא עוזרת בלי להבין את הקשר בינה לבין מה שמתרחש בפועל. במקום רק להצהיר על עקרונות, עלינו לבחון עמדות מהמקום המסוים שבו אנו נמצאים, ביחס לכוחות הממשיים שבפעולה ולאופן שבו אנו קשורים אליהם.

הרצון לסייע בכל דרך אפשרית לאזרחי אוקראינה נכון וצודק. אבל הבה נביט מה קורה בעצם עם סיוע "המערב" לאוקראינה, שכבר מוכתרת בתור "מגינת אירופה" גם בידי מי שהביטוי הזה אמור להזכיר לו משטרים שלא היטיבו עם היבשת.

תוך ימים ספורים מתחילת המלחמה, הוטלו סנקציות חסרות תקדים על הכלכלה הרוסית מטעם ארצות הברית, בריטניה ומדינות האיחוד האירופאי. הדרכים להפעיל לחץ ישיר על מקבלי ההחלטות במוסקבה ידועות מראש ומדוברות כבר מזה שנים: סנקציות שיפגעו ישירות בהכנסות, בנכסים, ובחופש התנועה של האוליגרכים הרוסים – ומעל לכל, סנקציות שיפגעו בייצוא הגז והנפט, המרכזית שבמקורות העושר והכוח של האליטה השלטת.

אולם לא אלו הסנקציות שהוטלו על הכלכלה הרוסית. להיפך: ייצוא הדלקים הוחרג בקפידה, וכך גם אפילו ייבוא של כמה מוצרי יוקרה שרלוונטיים רק לאוליגרכים, כמו מוצרי עור של גוצ'י.

במקום לפגוע בחופש התנועה של האוליגרכים הרוסים, הסנקציות שמוטלות על רוסיה נועדו להפעיל לחץ על האוכלוסיה הכללית, בתקווה שהיא תתמרד ותלחץ בתורה על האליטה

כך שלמעשה במקום הלחץ הממוקד על מקבלי ההחלטות, מוטלות סנקציות שמכוונות, כפי שאמר בזמנו קיסינג'ר על מהלך דומה, "לגרום לכלכלה לצרוח" – להפעיל לחץ על האוכלוסיה הכללית, בתקווה שהיא תתמרד ותלחץ בתורה על האליטה.

אז בזמן שאזרחי מוסקבה לא יכולים להשיג מזומן או להשתמש בכרטיסי אשראי, בזמן שעסקים קטנים ברוסיה מנותקים ממערכת התשלום העולמית – הגז והנפט ממשיכים לזרום למערב, והמערב ממשיך לשלם עליהם מחיר מלא היישר לחברות רוסנפט וגזפרום הממשלתיות. בזמן שהאזרחים מנועים מטיסה דרך האיחוד האירופאי, אוליגרכים בעלי מטוסים הרשומים בגרמניה או בסלובניה, למשל, ממשיכים לעופף להנאתם.

על הרקע הזה, מהי משמעות הדיון הציבורי על "סנקציות בעד ונגד"? אילו אפשרויות נמצאות באמת על השולחן והאם לתמיכה הציבורית "בסנקציות" יש השפעה על האופן שבו הן מיושמות?

במקביל, ולא כצעד שאחרי סנקציות, החלו כבר לזרום אמצעי לחימה מכל רחבי אירופה לאוקראינה, אליה זורמים כלי נשק ממערב כבר שנים לאור האיום הרוסי שהתממש כעת. גם הטאבו הוותיק בגרמניה על שליחת כלי נשק לאיזורי מלחמה נשבר לרסיסים. מהי משמעות הדיון בקרב השמאל בעד ונגד סיוע צבאי לאוקראינה, כשמדובר בעובדה נתונה?

אפשר להריע, אפשר לבקר, אפשר גם וגם – אלו דברים שכבר מתרחשים. לשמאל צריך להיות ברור שמהלכים כאלו מתבצעים לא בגלל שהם צודקים ולא באופן הצודק והמדויק ביותר; הם מתבצעים לרוב במידה ובאופן שהם תואמים את האינטרסים השלטים. ככל שהם צודקים – זה במקרה.

פוטין וביידן
ג'ו ביידן וולדימיר פוטין. צילום: cc by 2.0 Gage Skidmore, cc by 4.0 Kremlin.ru

לבנות תנועה

כאזרחים, עלינו בכל זאת לבקר את החלטות הממשלה שלנו וללחוץ עליה לעשות את הדבר הנכון.

אבל משימת השמאל העקבי היא ללכת מעבר לזה. במקום להתחבט סביב עמדות עקרוניות תגובתיות שכאלו, מוטב שנשאל כיצד אפשר, חרף תחושת חוסר האונים, למרות חולשת השמאל, על אף מהירות המהלכים שקורים לפני שהספקנו להגיד דבר – בכל זאת לפעול למען עולם טוב יותר.

זוהי משימת השמאל, זו ולא אחרת.

והשמאל, בניגוד לשאר המפה הפוליטית, לא מצפה שפתרון הבעיות יגיע תמיד מראש הפירמידה החברתית, מאלו שהכוח הרב ביותר בידיהם. נקודת המוצא שלנו היא שאת העולם בונים האנשים הפשוטים שלו, ואיתם צריך להביא את השלום והשוויון.

מנקודת מוצא זו, עלינו להבין כיצד לעשות זאת, בשיח חוצה-גבולות וסולידרי שלא מתרכז רק בתכתיביהם של בעלי השררה. ומתוך השיח הזה, במזרח כמו במערב, עולה כרגע תשובה שמאלית ראויה למלחמת הברירה באוקראינה: לבנות תנועת שלום בינלאומית. לדרוש פתרון דיפלומטי מיידי. לעצור את מעגל ההסלמה ומירוץ החימוש.

עלינו לבנות סולידריות עם תנועת השלום המפתיעה והמרגשת ברוסיה, שהוציאה רבבות לרחובות, אלפים מהם כבר נעצרו בהפגנות נגד המלחמה. הם פועלים בתנאים קשים ולהם יש את הסיכוי הכי טוב מכולנו להביא לדה-אסקלציה. צריך למצוא כל דרך אפשרית לתמוך בהם.

צריך להפנות אליהם תשומת לב, להקשיב לקולות שלהם, להדהד אותם ברשתות ולגרום להם להיראות כמה שיותר בתקשורת. צריך לשלוח להם תמיכה במלים – כמו במכתב מתנגדי הכיבוש ממדינת ישראל – ומי שיכולה, גם לשלוח כסף לארגונים שפועלים בשטח – להם ולארגוני סיוע שפועלים באוקראינה או מסייעים לפליטים.

אבל אל לנו להסתפק במחוות אינדיבידואליות חולפות. עלינו לבנות תנועה רחבה שמתנגדת להסלמה ההדדית ולמירוץ החימוש, שדורשת פתרון דיפלומטי מיידי, שלום בר-קיימא, ופירוק כללי מנשק – גם עכשיו כשהתותחים רועמים והמחטפים נחטפים, וגם ביום שאחרי, כשמתעצב העידן החדש שאנחנו בפתחו.

רק תנועה מאורגנת ועקשנית יכולה להפעיל את הלחץ הזה, ורק תנועה בינלאומית יכולה לאותת לכל מי שבצד השני של מתרס גיאופוליטי כזה או אחר שלא צריך להתגונן אחד מהשני – אלא לגונן אחד על השני.

הפגנה בוושינגטון נגד פלישת רוסיה לאוקראינה
הפגנה בוושינגטון נגד הפלישה לאוקראינה. צילום: cc by 2.0 Amaury Laporte

יום דין וקריסה

הדאגה כעת שפוטין יכבוש את אוקראינה כולה, יכלא או ירצח המוני מתנגדים, ואולי אפילו לא יעצור שם – היא אמתית. אבל תרחיש יום הדין האמתי שעל השולחן כרגע הוא האפשרות של מלחמת עולם בין מעצמות גרעיניות.

גם אם הוא עדיין לא קרוב מאוד, הוא קרוב כרגע מתמיד, ומסלול ההסלמה המשותף של פוטין ויריביו במערב ממשיך לקרב אותו. גם בלי תרחיש יום הדין הזה, ואיך שלא תיגמר המלחמה באוקראינה עצמה, אסור להיסחף עם המגמה המסוכנת שמתעצבת ברגעים הקשים האלו: התכנסות, מיליטריזציה בינלאומית, ומירוץ חימוש פרוע.

עלינו להיות חשדניים מאוד כלפי כל נרטיב שמוביל למסקנה שהפתרון היחיד הוא צבאי. למרות רטוריקה מפתה של עמידה מול הבריונות והגנה על החלשים, מיליטריזם הוא מיליטריזם. הוא הורס את החברה מבפנים, כפי שקוראות עברית יודעות היטב. במקום לפתור בעיות, תקציבי בטחון מנופחים הופכים את כל העבודה הקשה שלנו לאמצעי הרס שבסוף משמשים כדי להרוג באחיותנו ואחינו ולדכא גם אותנו.

אבל אולי מעל לכל – עלינו להתנגד לסחף המיליטריסטי כי נותרו לנו שנים מעטות לסטות ממסלול השואה האקלימית הסופנית, שנים מעטות להתחיל לתקן את הנזק ולייצב את האקלים, לפני שמאוחר מדי. להפנות כעת את מיטב משאבי המדינות העשירות לעבר חימוש, תעשיה שכל הווייתה הופכית להגנת הסביבה – עלולה להפוך להתאבדות קולקטיבית של המין האנושי.

יש סיבות טובות להתמקד כרגע באוקראינה – אבל תאגידי הנשק בוודאי לא שוכחים מהיום שאחרי. נגדם, עלינו לבנות תנועת שלום גלובלית.

במקום להתנחם באשליות שהעמדות העקרוניות שלנו במהלכי ההסלמה בין המדינות עוזרת לאזרחיות בטווח האש – עלינו לייצר גל מחאה חוצה-גבולות, חוצה-מגזרים, נגד ההסלמה ובעד השלום. את זה אף ממשלה לא תעשה עבורנו.

הכוח האמתי היחיד שיכול להיות לשמאל, הכוח האמתי היחיד שיכול לשנות את העולם לטובה, הוא בפעולה קולקטיבית מאורגנת ועיקשת, שרואה רחוק, חוצה גבולות, ומכירה בכוחם של אנשים מן השורה לעצב מחדש את עולמם. אם לא עכשיו, אימתי? לפני יום דין גרעיני, לפני שואה האקלימית – עלינו לבנות תנועת שלום גלובלית!

מיכאל ספיר הוא פעיל שמאל, כותב קבוע באתר שיחה מקומית וסטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת לייפציג בגרמניה

הפגנה נגד פוטין בפולין
הפגנה בפוזנן, פולין, נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה. צילום: cc by 2.0 Bohdan Bobrowski
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שבתאי לוי

    הרוצה בשלום אמת-יגון למלחמת השמד