אחרי רוזוולט, הגיע תורו של רובין

הורדת הפסל של רוזוולט מרחבת הכניסה למוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק מעוררת שאלות על האחריות הפוליטיות של אוצרות בשימור ונרמול עולם ערכים גזעני

לפני כחודש וחצי, הורד מרחבת הכניסה למוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק הפסל המונומנטלי "תיאודור רוזוולט רוכב על סוס". הפסל, שהוצב שם כשמונים שנה, מציג את רוזוולט, מושל העיר ניו יורק לשעבר והנשיא ה-26 של ארצות הברית רכוב על סוס. לצדדיו עומדים שני גברים, גבר אמריקאי-ילידי וגבר אפריקאי. בעוד רוזוולט מוגבה על גב הסוס, שני הגברים האחרים מפוסלים כשהם צועדים ערומים למחצה למרגלותיו, ושמם, בניגוד לשמו, אינו ידוע.

הורדת הפסל היא תוצאתו של תהליך ממושך שבו עמותות ציבוריות, ארגוני אקטיביסטים ונציגי המוזיאון דרשו מעיריית ניו יורק להוריד את הפסל בטענה שהוא מציג אנשים שחורים וילידים כמשועבדים ללבנים ונחותים מהם גזעית.

לדברי נציגי המוזיאון, למסר הבעייתי העולה מן הפסל מצטרפת העובדה שרוזוולט עצמו היה תומך ידוע בתורות פסבדו-מדעיות של אאוגניקה (השבחת גזעים אנושיים באמצעות התערבות יזומה), כך שמיקומו של הפסל בפתח מוזיאון המתיימר להציג אמיתות מדעיות ממשיך את הסילוף ההיסטורי ופוגע במבקרים לא לבנים.

הורדת הפסל, שהיווה חלק מהנוף במערב הסנטרל פארק, היא מעשה בולט, אך אינה השינוי היחיד שנערך בשנים האחרונות במוזיאון בשאיפה לתיקון היסטורי. בביקור המשפחתי האחרון שערכתי במוזיאון בשנת 2019, למשל, הבחנתי בשינוי קל אך משמעותי שנערך בדיורמה הידועה המתארת את המפגש ההיסטורי בין הילידים למתיישבים. היצירה עצמה אמנם לא עברה שינוי, אולם על הוויטרינה הקדמית שלה התווספו טקסטים מוזיאליים המציעים הבנה חדשה לחלוטין של הדימוי.

הפסל "תיאודור רוזוולט רוכב על סוס" ברחבת הכניסה למוזיאון בניו יורק, אוקטובר 2017. צילום נועה חזן
הפסל ברחבת הכניסה למוזיאון בניו יורק, צילום: אוקטובר 2017, נועה חזן

הדיורמה המפורסמת, המוצגת מאז 1939 באולם הכניסה, מציגה ברוח בנייתה את המפגש ההיסטורי בין הילידים למתיישבים – באופן קולוניאלי מובהק. לאחרונה, ועל מנת להתאים את הדיורמה לתקופתינו ולכלול בה גם נרטיב של תושביה המקוריים של ניו יורק, פעל צוות מטעם המוזיאון על ניסוח הסברים העומדים בדיעבד על העיוותים ההיסטוריים בדיורמה האייקונית ומתארים את המפגש מפרספקטיבה שמכבדת גם את תושביה הילידיים של העיר.

כך למשל, תחת הכותרת "הערכה מחדש של הסצנה" נכתב:

"המפגש ב-1660 בין ההולנדים למנהיגי הלנפה (ילידי המקום שמוגדר היום כניו יורק) כוון במקור להציג את המייסדים ההולנדים של העיר ניו יורק. אבל הסצנה מציגה רק ייצוג סטראוטיפי ומתעלמת מכך שההתיישבות עבור ילידי האזור הייתה אלימה ומורכבת"

וליד דמויות הנשים, תחת הכותרת "נשים ברקע" נכתב:

"נשות הלנפה הללו נראות כאן כפופות ומשועבדות וכמי שמעורבות רק בעבודה פיזית – כמו כן, הן גם לא היו לבושות באופן כזה. במציאות, בעבר כמו גם כיום, נשים בחברת הלנפה מאיישות תפקידי מנהיגות בקהילתן, אצלן נשמר הידע והן אלה התומכות בהמשכיות התרבותית. המנהיגות הנשית הייתה פעילה במשא ומתן עם המתיישבים באמצע המאה ה-19."

כפי שלמדתי בדיעבד מדברי האחראים למהלך האמיץ, עדכון זה נעשה מתוך הכרה בכך שכיום לא ניתן להבין את ההיסטוריה הלאומית מבלי להבין את ההיסטוריה של הדיכוי של העמים האחרים שחיו במקום, וללא הצגה של ההיסטוריה של הדיכוי לא ייתכן ריפוי אמיתי לקהילות המנושלות.

הערכה מחדש של הסצנה מדבקות טקסט על גבי זכוכית הדיורמה במוזיאון להיסטוריה של הטבע ניו יורק, אוקטובר 2019. צילום נועה חזן

זה לא שיש מה לקנא בארצות הברית בכל מה שקשור לעברה הגזעני, אבל הלוואי שגם בישראל כבר יפנימו שצורת הצגת העבר במוזיאונים אינה רק עניין לאוצרות או להיסטוריונים. כמי שהתחנכה באקדמיות לאמנות בישראל, האפשרות לשנות את הקאנון בדיעבד ולמען צדק היסטורי אינה אלא סוריאליסטית.

האם אתן מדמיינות את כרוניקת האמנות הישראלית ללא יצירות כמו "פירות אסורים" של ראובן רובין או "שבזיה" של יצחק דנציגר? שהרי אם להודות, גם הצגתן של יצירות אלה, בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון הלאומי, מחייבת הצדקה או ליתר דיוק התנצלות, על הגזענות המגולמת בהן.

כמי שהתחנכה באקדמיות לאמנות בישראל, האפשרות לשנות את הקאנון בדיעבד ולמען צדק היסטורי אינה אלא סוריאליסטית.

אמנם כולנו חכמות, נבונות, ויודעות שלשתי היצירות מקום של כבוד באבולוציה של האמנות הציונית המודרנית. הרי זה מכבר לימדונו שדנציגר בחוכמתו הכנענית שאב השראה ממקור ארכאי מקומי שבו-זמנית היה גם אוונגארדי לתקופתו, ושרובין, בכישרונו הייחודי התאים באופן מופתי את חווית ה"מקום" והאור ה"ארץ ישראליים" לסצנת האמנות בפריז.

כחלק מאותם מהליכים מבריקים חלקנו לוהקנו לתפקידי "האוריינטלי" ו"האקזוטית", אך בזמנו, כך שוכנענו, זה לא היה רק לגיטימי, אלא גם הכרחי כדי להעמיד את האמנות הציונית החדשה בקו אחד עם הנעשה באירופה, אבל להעמיד למי? ועל גופה של מי?

אחותי, שבזיה

צילום הפסל שבזיה של דצינגר
שבזיה. צילום: זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

הפסל "שבזיה" של יצחק דנציגר משנת 1939 עשוי מאבן חול מקומית, ומתאפיין בסגנון הכנעני, סגנון סכמתי שמקורו באמנות מסופוטמית ומצרית שדנציגר היה מייצגו בפיסול. לדברי בתו של האמן, הפסל קרוי כך על שם "הנשים של שכונת שבזי, היפיפיות התימניות שסימלו בעיניו את האווירה של נווה צדק".

בפעם הראשונה שפגשתי בשבזיה הייתי תלמידת תיכון במגמה לאמנות; בשנייה – תלמידת תואר ראשון במדרשה לאמנות; ובשלישית – תלמידה לתואר שני בחוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב. בכל אחת מהפעמים היא הגיעה אחרי "נמרוד" המיליטנטי והנועז, שכבר אז זכה למעמד של "מלך הביצה".

לעומת יראת הכבוד שכולנו רכשנו לנמרוד "נמרוד", הבעת פניה המבוישת של שבזיה והטיית הראש הכנועה שלה הביכו אותי. קיוויתי גם ממנה לקצת כבוד עצמי, לאיזה מבט נוקב. זה לא שהיא חייבת להיות מרדנית כמוהו, אבל לפחות שתזקוף צוואר, שתיישר ראש. בתווי פניה החדים של שבזיה, בעצמות לחייה הבולטות, בסנטרה הזוויתי ובצורת עיניה זיהיתי את עצמי, ומאחר ששתינו היינו המזרחיות היחידות בכיתה, חששתי שיצפו גם ממני לכניעות כזו.

בפעמים הבאות, כשבאתי לבקר אותה מדי קיץ במוזאון, כבר הייתי סלחנית יותר כלפיה. מצד אחד לא הייתי רוצה שהיא תעלם מחיי, כבר יש בינינו יחסים. אבל מצד שני הייתי רוצה לוודא שעוד נערות המזהות עצמן בדמותה לא יטעו לחשוב שגם מהן מצפים לאותה כניעות מתחנחנת.

התינוק של כולנו

ובינתיים על קיר ממול, תינוק תימני עירום ניראה מטפס כקופיף על כתפי אמו , במרכזו של הטריפטיכון העצום של ראובן רובין, "פירות ראשונים". ליד התינוק והוריו מצויר בגבו חלוץ שעל כתפו אבטיח. שתי דמויות של פלסטינים שאליהן התייחסתי כאן מופיעים בשני צדי הטריפטיכון. שמה של היצירה ומרכזיותם של האם והתינוק מבהירים למתבוננת כי התינוק התימני משול למעשה לפרי הארץ. על כך מוסיף שלט ההסבר במוזיאון:

עבור רובין, התינוק הוא אחד מפירות הארץ, ההיריון הוא חלק ממחזוריות הטבע, וגוף האישה הוא אדמת ארץ ישראל הפורייה

"הדמויות מסמלות את טיפוסי האדם הארץ-ישראלי: עובד האדמה השרירי – מעין אטלס הנושא על גבו אבטיח ומחזיק בידו אשכול של ביכורי בננות ירוקות – מייצג את החלוץ או את 'היהודי החדש', התגלמות חלומה של הציונות. יהודי חדש זה חי בהרמוניה עם הטבע: האדמה העניקה לו את פריה והשמש שזפה את גופו. בת זוגו מוצגת כמין אלילת פריון. הזוג התימני הצנוע ומשולל הגופניות הבטוחה והשופעת של החלוצים מייצג את המסורת. מנחתם היא פרי הבטן."

גם מבלי לקרוא את ההסבר, הדמיון הצורני בין האופן בו נושא החלוץ את האבטיח לבין האופן בו נושאת האם את תינוקה ממחיש את ההקבלה ביניהם. עבור רובין, התינוק הוא אחד מפירות הארץ, ההיריון הוא חלק ממחזוריות הטבע, וגוף האישה הוא אדמת ארץ ישראל הפורייה. תיאור גזעני זה עושה ד-פרסוניפיקציה הן לתינוק והן לאם התימניה ומוריד אותם לדרגת אובייקט

ראובן רובין מצייר את בנו, לבוש ובתנוחה אנושית, כשברקע הטריפטיכון "פירות ראשונים"
ראובן רובין מצייר את בנו כשברקע הטריפטיכון "פירות ראשונים". צילום: זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

כמו הפסל של רוזוולט שעמו פתחתי ושמעמדו האייקוני התערער סופסוף, הצגתה של היצירה "פירות ראשונים" מנרמלת ומקבלת באופן פאסיבי את הגזענות שמוצגת בה, גזענות שאחד מביטוייה הקיצוניים היה חטיפה ממוסדת של תינוקות, כמו זה העומד במרכז הציור, ממשפחותיהם.

גם אם נניח שאוצרי האמנות הישראלית במוזיאון מתעלמים מהקונטקסט הגזעני שבתוכו מובנות המשפחה בציור של רובין והנערה בפסל של דנציגר וגם אם נניח שעניינם הוא אך ורק דבקות באמת פנים-אמנותית ושימור קאנון דיסציפלינארי, הרי שבדבקות זאת הם מנרמלים עולם ערכים גזעני, מציגים אותו כטבעי ולגיטימי,

הנזק שדימויי הנערה והתינוק במוזיאון הלאומי מעוללים למי שמזהים עצמם כילד התימני המשול לאבטיח בציור של רובין או כדמותה של שבזיה האקזוטית שפיסל דנציגר, לא שווה את הנאמנות העיקשת לרצף ההיסטורי של האמנות הישראלית, אלא אם כן מישהו רוצה שהילד והנערה ימשיכו לתפוס עצמם בתוך התפקיד המוגבל שניתן להם במסגרת האמנות הישראלית .

נועה חזן היא חוקרת תרבות חזותית

למאמרים נוספים בנושא תרבות ואמנות בהעוקץ

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.