מחאה לא־אלימה בפלסטין

מהו העתיד שמחכה להיכתב בספר דברי הימים של המאבק הפלסטיני? התחזיות אינן אופטימיות
אמיר קליין

בשנת 2018 יצא לאור תרגום לערבית של הספר "המחאה העממית בפלסטין: העתיד הלא־ידוע של ההתנגדות הלא־חמושה", שכתבו מרוואן דרוויש ואנדרו ריגבי, שני פרופסורים לתהליכי שלום ולהתנגדות לא־אלימה מאוניברסיטת קובנטרי שבאנגליה. כמשתמע משמו, הספר סוקר את ההיסטוריה של ההתנגדות הלא־אלימה לכיבוש הישראלי ולציונות בכלל, מסוף המאה ה־19 ועד לשנים האחרונות, וכולל גם ניסיון לצפות את פני העתיד בנושא. הספר נסקר על ידי אחמד עז א־דין אסעד במאמר שכתב עבור מרכז המחקרים הפלסטיני, גוף מחקר השייך לאש"ף ובראשו עומד ראש הממשלה הפלסטיני הנוכחי מוחמד אשתייה. מנגד, העיתונאי הפלסטיני אחמד אל־עארורי כתב על הספר מאמר ביקורתי נוקב, שהתפרסם באתר קודס, רשת חדשות פלסטינית המזוהה עם חמאס. עיקרי שני המאמרים יובאו כאן.

הספר נפתח בסיפורה של ההתנגדות הפלסטינית לייהוד הארץ עוד מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, כשנעשו ניסיונות למנוע רכישת קרקעות בידי יהודים והוכרז חרם על מסחר עם יהודים בתגובה לחרם דומה מצידם. לאחר שהבריטים כבשו את הארץ ולאחר הצהרת בלפור, התארגנו מחאות נרחבות נגד ההצהרה שחצו מגזרים ודתות, אולם הספר מתאר דיסוננס שהחל להתבטא בצורות ההתנגדות השונות: הפלאחים שחיו בכפרים, ושאדמותיהם הן אלה שעמדו בסכנת ייהוד, החלו פונים יותר ויותר להתנגדות אלימה כלפי יהודים ובריטים; לעומתם, אנשי האליטה התרבותית והפוליטית, שחיו בעיקר בערים, העדיפו דרכי התנגדות פולמוסיות ודיפלומטיות יותר. מנגד, אל־עארורי טוען שקביעה זו כוללנית מדי, ומציין שבאותה תקופה היו גם הוגי דעות שתמכו במאבק המזוין, כמו מוחמד עזת דראוזה. מעבר לכך, אל־עארורי טוען ששני סוגי המחאה – האלימה והלא־אלימה – היו שזורים זה בזה: המחאה הלא־אלימה הובילה למחאה אלימה, במיוחד כשנכשלה או כשנתקלה ביד קשה מצד הרשויות הבריטיות; נוסף על כך, המחאה האלימה התקיימה לצד המחאה הלא־אלימה כאמצעי נוסף להשגת אותן מטרות – עצירת ההגירה היהודית לארץ והפסקת הדיכוי מצד הבריטים.

אל־עארורי מרחיק לכת ומאשים את דרוויש ואת ריגבי בכך שספרם מתעלם מההיסטוריה של הפלסטינים ושל שאר עמי הלבנט בכל הנוגע לשימוש בנשק במאבקים שונים. הנשק, מספר אל־עארורי, היה אמצעי אינטגראלי להשגת מטרות שונות עבור עמים, משפחות ושליטים שונים באזור, במיוחד בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית. לפיכך, את ההסתכלות הביקורתית של הספר על המאבק המזוין בכיבוש ובבריטים ממשיל אל־עארורי לאדם המביט על העבר בפרספקטיבה של ההווה; לדידו, אי־אפשר להתעלם מההיסטוריה של הפלסטינים בכל הנוגע לשימוש בנשק, ואי־אפשר להפריד את המאבק המזוין משאר סוגי המאבק שהם ניהלו ועודם מנהלים.

הספר ממשיך ומתאר כיצד בשנים שלאחר הנכבה לבשה ההתנגדות העממית צורה אחרת, כזו שמעלה על נס את המעשים היום־יומיים והפשוטים ביותר שבוצעו בניגוד לדעת הממשל הצבאי הישראלי ששלט בכפרים הערביים שבתוך תחומי הקו הירוק. כך, המשיכו הפלסטינים לעבוד את אדמותיהם, לזרוע עצי פרי, לקטוף ולקצור את תוצרתם החקלאית, ואף לגדל חיות משק בתחומי כפריהם, הכול שלא בהסכמת הממשל הצבאי. בעשותם זאת, הצליחו הפלסטינים שבתוך הקו הירוק לכלכל את עצמם ולשמור על עצמאות מסוימת מהמדינה היהודית, גם אם באופן מוגבל ובהיחבא. אל־עארורי אינו מערער על קביעה זו, אולם מציין שהספר משמיט חלק חשוב מסיפור ההתנגדות העממית של אותן שנים, והוא העובדה שפלסטינים רבים שגורשו מאדמותיהם בזמן הנכבה ניסו פעם אחר פעם להסתנן אל תוך ישראל ולשוב לבתיהם. רבים מהם הצליחו, אולם גם רבים נורו למוות בידי חיילי צה"ל כשניסו לחצות את הגבול, ורבים נוספים נעצרו ונכלאו. כמה מהסיפורים הללו מונצחים בספר "באב א־שמס", פרי עטו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.

בשנים שלאחר 1967 וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, דרוויש וריגבי מפרידים את ההתנגדות הפלסטינית לשני מסלולים מקבילים: הפלסטינים שבתוך הקו הירוק המשיכו בהתנגדות הלא־אלימה באמצעות שירה, ספרות והקמת מוסדות שמעלים על נס את הזהות הפלסטינית ושמטרתם הענקת שירותים שונים לאוכלוסייה הערבית בישראל; לעומתם, הפלסטינים בגדה, בעזה ובחו"ל פנו להתנגדות החמושה, ובשנים הללו ניתן לראות את עלייתם של ארגונים הדוגלים בהתנגדות כזו, כמו אש"ף.

הספר ממשיך ומתאר את האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב־1987 כהתפרצות של ההתנגדות העממית, וזאת בניגוד לעליית התנועות החמושות שהוזכרה לעיל. גם כאן אל־עארורי מבקש להצביע על הקשר שבין סוגי המחאה השונים, וטוען שהאינתיפאדה הראשונה היא תוצר ישיר של פעולות התנגדות אלימות שהתרחשו בעיקר ברצועת עזה. נוסף על כך, אל־עארורי חולק על ההגדרה של האינתיפאדה הראשונה כחלק מן המחאה הלא־אלימה, ומנצל את ההזדמנות כדי לקרוא תיגר על ההפרדה הרעיונית בין שני סוגי המחאה באופן כללי: "איך יכולה דיכוטומיה זו להתמודד עם פעולות שנחשבות ללב ליבו של המאבק הפלסטיני לאורך השנים, ושעד היום נחשבות למעין נשק חלופי, כגון יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה וחסימת כבישים?" הוא שואל. הסיבות לכישלון האינתיפאדה צריכות להיחקר מנקודת מבט רחבה, קובע אל־עארורי, ולא רק בפריזמה דיכוטומית של מחאה אלימה מול מחאה שאינה אלימה.

בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, את האינתיפאדה השנייה מגדיר הספר כהתפרצות של צורת המאבק האלימה, ומציין שהיא נעשתה בעיקר על ידי הפלגים החמושים של ההתנגדות הפלסטינית, כשרוב האזרחים אינם משתתפים בה באופן פעיל. עובדה זו, טוענים דרוויש וריגבי, היא גם הסיבה לכישלונה ולכך שלא הביאה לסיום הכיבוש. בניגוד אליהם, אל־עארורי מגן על כבוד המאבק המזוין ומצביע על העובדה שגם המחאה הלא־אלימה לא הצליחה להגשים את אותן המטרות. מעבר לכך, הוא טוען שהאינתיפאדה השנייה כן הצליחה להביא להישגים מסוימים בגזרה זו, כשכפתה על ישראל את ההתנתקות מרצועת עזה ומחלקים מהגדה המערבית, וכל זאת כשבראשה עומד אריאל שרון, שנחשב לאבי מפעל ההתנחלויות. כמו כן, אל־עארורי מבטל את הטענה שהאינתיפאדה השנייה תרמה לעליית הימין הקיצוני בחברה הישראלית, ובכך הרחיקה את חלום השלום עוד יותר, וטוען שהחברה הישראלית היא חברה מיליטנטית מטבעה, שניזונה ממבצעים צבאיים נגד הפלסטינים, כך שלצורת המאבק הפלסטיני לא הייתה השפעה רבה בגזרה זו. בניגוד לאל־עארורי, שממעיט בערך הקשרים של המאבק העממי הפלסטיני עם פעילים ועם ארגונים של השמאל הישראלי, דרוויש וריגבי מחשיבים קשרים אלה כאחד האלמנטים הקריטיים להצלחת המאבק, ולפיכך הם טוענים שההתנגדות החמושה פוגמת בטיב הקשרים הללו ובכך במאבק כולו.

משם ממשיך הספר לשנים שלאחר בניית גדר ההפרדה, ומתאר כיצד היא הביאה להתעוררות המאבק האזרחי בכיבוש, שהחל שוב לובש צורות מגוונות כדי לספק לתושבי הגדה פתרונות לבעיות שיצרה להם הגדר, החל בעימותים עם כוחות הביטחון, עבור בחרמות על סחורה ישראלית וכלה בהקמת ועדות הגנה על כפרים וליווי ילדים לבתי הספר. עם זאת, הספר מודה שמאבק אזרחי זה נועד בראש ובראשונה לפתור את הבעיות המיידיות של האנשים שנפגעו מבניית הגדר ומהנלווה לכך ולהקל את חייהם, ומחאה זו לא הצליחה להתפשט לשאר הפלסטינים. הספר גם מפנה את הזרקור אל הרשות הפלסטינית ולעובדה שלמרות הרטוריקה המעודדת שהיא מפנה אל המחאה העממית על סוגיה השונים, היא אינה מוכנה לתמוך בה באופן אקטיבי בשל התחייבויותיה לישראל במסגרת הסכמי אוסלו, והדבר מצמצם את יכולות ההשפעה של המחאה. זאת ועוד, הספר מתייחס גם לפילוג בין אש"ף לחמאס, ומציין כי פיוס בגזרה זו חיוני להצלחת המאבק בכיבוש, ואילו אל־עארורי ממעיט בחשיבותו של הפילוג, ומנבא שבצוק העיתים תתגלה הסולידאריות הפלסטינית, והצדדים יתקרבו זה לזה למען המאבק.

לבסוף, הספר מתייחס גם למצב האנושי הקשה ברצועת עזה, ומציין שהמצב כיום נגרם עקב השתלטות חמאס על הרצועה תוך מאבק ברשות הפלסטינית. אל־עארורי חולק על קביעה זו, וטוען שהמצב בעזה היה קשה הרבה לפני 2006, כל זאת כחלק מתוכניתה של ישראל להפריד בין רצועת עזה והגדה המערבית ככל יכולתה כדי להחליש את ההתנגדות לכיבוש הגדה. נתק בין עזה לגדה, מסביר אל־עארורי, יתקע טריז בשורות הפלסטינים ויקל על ישראל את מלאכת הכיבוש. עם זאת, חמאס ועזה מחזיקים בכוח ובהשפעה מספיקים כדי להטריד את ישראל ולהקשות עליה, אפילו מבחוץ. לפיכך ישראל מחפשת להגביל ולרסן את כוחה של עזה, והיא עושה זאת באמצעות מצור ודרדור תנאי המחיה שם.

ומה צופן העתיד? דרוויש וריגבי רואים בעיקר שחורות: "בסופו של דבר", הם כותבים, "כל ניתוח רציונאלי של דינאמיקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוביל אותנו לפסימיות בנוגע לעתיד הקרוב והבינוני". למרות כל זאת, הם מנסים להציע גם תרחיש אופטימי, שבו ישראל תגיע למסקנה שהמחיר שהיא משלמת על הכיבוש גבוה מדי, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה דיפלומטית והן מבחינה מוסרית. עם זאת, הם מדגישים שהתנאים לתרחיש כזה יכולים לקרות אך ורק אם יושג פיוס בקרב ההנהגה הפלסטינית, כך שיושקעו מירב המאמצים להפעלת הלחצים הללו על ישראל, הן מבפנים והן מבחוץ. לעומת שני החוקרים, אל־עארורי מסתכל על חצי הכוס המלאה: מבחינתו גל פיגועי הדקירה, המחאות על הצבת המגנומטרים בכניסה להר הבית וצעדות השיבה על גבול רצועת עזה – כולם מבשרים טובות באשר למעורבותו של העם הפלסטיני במאבק נגד הכיבוש, במיוחד לאור המצב הפוליטי והמדיני הרעוע בחברה הפלסטינית בפרט ובעולם הערבי בכלל.

ילד פצוע בימי המרד הערבי בירושלים, 1.1.1936. "המחאה הלא־אלימה הובילה למחאה אלימה, במיוחד כשנכשלה או כשנתקלה ביד קשה מצד הרשויות הבריטיות". צילום: American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer

שווה להצביע גם על נקודות הסכמה נדירות בין אחמד עז א־דין אסעד, שסוקר את הספר מנקודת המבט של הרשות הפלסטינית, לבין אל־עארורי, שסוקר אותו מנקודת מבט המתנגדת אליה. המרכזית שבהן היא העובדה ששני הכותבים מבקרים את הספר על מה שהם מגדירים כאימוץ הנרטיב הציוני במקרים מסוימים. כך לדוגמה, השניים מביעים ביקורת על השימוש שעושה הספר במונח "פיגועי התאבדות" (عمليات انتحارية), שהם רואים כמונח ציוני, במקום במונח "פעולות אסתשהאד" (מוות על קידוש האל – عمليات استشهادية) הרווח בשיח הפלסטיני. כמו כן, אסעד מצביע על העובדה שדרוויש וריגבי כמעט שלא השתמשו במקורות ערביים לשם כתיבת הספר. כמו כן, אסעד מאשים את החוקרים בתיאור הלאומיות הפלסטינית כרעיון שנולד רק לקראת אמצע המאה ה־20,  ובכך לדבריו הם משרתים את הנרטיב הציוני מזווית נוספת. מעבר לשאלת האמיתות והדיוק ההיסטוריים, ייתכן שמקורות ערביים מאותה תקופה יש בהם משום הזדמנות פז לשמוע את הסיפור מנקודת המבט של מושאי המחקר עצמם, כפי שהדגים אליאס ח'ורי.

על פי תרחיש אופטימי,  ישראל תגיע למסקנה שהמחיר שהיא משלמת על הכיבוש גבוה מדי, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה דיפלומטית והן מבחינה מוסרית

ביקורת נוספת של אסעד, שניתן להניח שאל־עארורי יסכים איתה לפחות במידת מה, היא על כך שבכל הנוגע להתרחשויות בעשורים האחרונים, הספר מתייחס למאבק העממי כמאבק על השטחים שישראל כבשה בשנת 1967, ולא כמאבק מול כוח קולוניאליסטי ששם לו למטרה למחות את זכרם של תושבי הארץ המקוריים. "מה הטעם בהתנגדות עממית אל מול מדינה הדוגלת בקולוניאליזם התיישבותי?" תוהה אסעד, "לא יותר הגיוני שההתנגדות הפלסטינית תפעל לפרק את הממסד הקולוניאליסטי מן היסוד?"

בינתיים נראה שהממסד הישראלי אינו עומד בפני שינוי דרסטי שיהיה בו משום בשורה עבור הפלסטינים. באשר לעתידה של המחאה הלא־אלימה בטווח הנראה לעין, התחזיות, כאמור, אינן משאירות יותר מדי מקום לאופטימיות. דרוויש וריגבי אומנם הציעו תרחיש שבו היא מצליחה להוביל לתוצאות משמעותיות, אך גם הם מודים שלא סביר שכך אכן יקרה. המאמרים הללו נכתבו כמה שנים לפני אירועי מאי 2021, אך אירועים אלו מצביעים ביתר שאת על האפשרות שבזמן הקרוב נמשיך לחוות את הרוטינה שעליה הצביע אל־עארורי: בעבוע תמידי מתחת לפני השטח, שאחת לכמה זמן מופיע טריגר שגורם להתפרצותו, וחוזר חלילה.

אמיר קליין כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.