פמיניסטיות מאחורי מסך הברזל

כאשר מדברות על היסטוריה של מאבקים לשוויון מגדרי, השיח יעסוק לרוב במאבקים שנעשו על מנת לשנות את מצבן ומעמדן של נשים הן ברמה החוקית והן ברמה החברתית בזמנים בהן נשים נחשבו לנחותות מגברים. אז איך נראה מאבק פמיניסטי כאשר שוויון לנשים לא רק מעוגן בחוק, אלא גם מהווה חלק מהאידאולוגיה הרשמית של המדינה? איזו צורה ילבש מאבק שכזה, שיוצא נגד התפיסה שנשים וגברים שווים בכל? בסוף שנות ה-70, מתנגדות משטר פמיניסטיות שפעלו בלנינגרד (סנט פטרסבורג של היום) ניסו לענות על שאלות אלה בדיוק.

מעמד האישה בברית המועצות הוא נושא טעון ומלא סתירות. נשים נהנו מחירויות וזכויות רבות, כדוגמת חופש לימודים ותעסוקה, זכויות ירושה שוות לאלה של גברים, והסדרת חוקיותן של גירושין והפלות. זכויות אלה אמנם ידעו עליות ומורדות במשך השנים, אך בשנים שלאחר מותו של סטלין, הנהגת ברה"מ החלה לנסות ולשדר פתיחות בנוגע להבנת בעיותיהן של נשים. פתיחות זו התבטאה בין השאר באירוח כנס הנשים הבינלאומי בשנת 1963, והעלאת שאלת מעמדן של הנשים בחברה לדיון ציבורי במחצית השנייה של שנות ה-60, כשלושים שנה לאחר שסטלין הכריז שהושג שוויון מגדרי מלא בשטחי ברית המועצות.

על פניו, הפתיחות המחודשת בנוגע למעמד האישה יחד עם השוויון החוקי והתעסוקתי ששרר בברה"מ, ייתרה את הצורך בפעילות אקטיביסטית למען זכויות נשים. עם זאת, מתחת לפני השטח בעיות רבות כדוגמת גישות פטריארכליות הנוגעות לתפקיד האישה בכל רמות החברה, אלימות במשפחה, הטרדות מיניות במקום העבודה ופערי שכר נשארו מושתקות. "שאלת האישה" אמנם קידמה שיח ער בנוגע למעמד האישה בחברה הסובייטית, אך הוא התנהל במסגרות שאושרו על ידי הממשל, כדוגמת מחקרים אקדמיים בתחום או כתבות ומכתבים למערכת במגזין הנשים הפופולרי "עובדת" (Rabotnista).

השתקת הבעיות עמן התמודדו נשים רבות בברה"מ לא פסחה גם על חוגים של מתנגדי המשטר, שפעלו בסתר, בין השאר באמצעות הפצת סאמיזדאט (Samizdat), ספרים ועיתונים מחתרתיים בפרסום עצמי שנאסרו על ידי השלטון. ההתנהלות בקרב מתנגדי המשטר, שמחו על הגבלת החופש ופגיעה בזכויות אדם בשטחי ברה"מ, הייתה נגועה במיזוגניה ושוביניזם. נשים שהיו פעילות בקבוצות השונות קיבלו תפקידים זוטרים בלבד, כדוגמת קלדניות ומגיהות, וניסיונות להעלות לסדר היום נושאים שקשורים למצוקותיהן של נשים נתקלו לרוב בזלזול.

חרף כל הקשיים הללו, בשנת 1979, קבוצה של מתנגדות משטר ייסדה ארגון מחתרתי עצמאי שמוקדש לקידום שוויון מגדרי בשם "האישה ורוסיה" (Zhenshina I Rosiya), ובהמשך הוציאה סאמיזדט באותו השם. מאחר שמידע אודות הוצאת הסאמיזדט הגיע במהירות לאוזניהם של השירותים החשאיים, עשרה עותקים בלבד של "האישה ורוסיה" הספיקו לצאת אל אוויר העולם. הספר ניסה להנכיח את חוסר השוויון המגדרי בברה"מ ועסק במגוון נושאים שנחשבו לטאבו, החל מקשייהן היום יומיים של נשים כדוגמת התורים הארוכים לחלוקת מצרכים ואלימות במשפחה, דרך תנאי הסניטציה הירודים בבתי יולדות, וכלה במערכות יחסים לסביות בבתי הכלא. הסאמיזדט עורר הדים במערב ואף תורגם למספר שפות, אך קיבל ביקורות מעורבות בחוגי המתנגדים ברוסיה, מאחר והיו שסברו כי יש להתמקד בנושאים אוניברסליים ולא בבעיותיהן היום יומיות של נשים, שנתפסו כקטנוניות.

מעניין לציין כי הסאמיזדט "האישה ורוסיה" נכתב בהשפעתו של פמיניזם מערבי ליברלי ואף כוון במקור עבור קהל זה על מנת להעלות מודעות במערב בנוגע למצבן של נשות ברה"מ. לראיה, הכתיבה הייתה רוויה במושגים שהיו נפוצים בפמיניזם המערבי אך לא מוכרים לקהל הסובייטי, כדוגמת "פטריארכיה" ו"פאלוצנטריזם", ונעשו מאמצים רבים על מנת להבריח עותקים מהסאמיזדט למדינות המערב. כמו כן, חלק מהפעילות ניסו למצב את "האישה ורוסיה" כארגון פמיניסטי, מעשה שיכול להתפרש כקריאת תיגר על הדעה הרווחת בנוגע לכך שפמיניזם הוא קונספט בורגני, פריבילגי ומנותק ממציאות חייהן של נשות ברה"מ.

לאחר הפרסום של "האישה ורוסיה", התגלעו מחלוקות בין חברות הקבוצה. חלק מהפעילות רצו להמשיך ולקדם פעילות המושפעת מהפמיניזם המערבי הכוללת בין השאר התערבות של המערב, וחלק סברו כי יש להתמקד בבעיות המאפיינות את נשות ברה"מ ותמכו ברעיון לפתח תנועת נשים המבוססת דווקא על ייחודיותם של ההבדלים הבין מגדריים. קבוצה זו התפצלה מ"האישה ורוסיה" והקימה את "מריה".

קבוצת "מריה" פעלה בשנים 1980-1982, במהלכן היא הצליחה להוציא שישה גיליונות של הסאמיזדט שנשא את שם הקבוצה, וזאת על אף הרדיפה הממושכת על ידי הממשל. חברות הקבוצה התנגדו למרקסיזם מאחר ולדידן הייתה זו אידאולוגיה צינית ודורסנית שתוצאותיה היו חיים של סבל ודיכוי עבור כלל אזרחי ברה"מ . כמו כן, הן התנגדו נחרצות לפמיניזם מערבי ואף ראו בו המשך של המרקסיזם. חברות "מריה" התנגדו לשיחים קומוניסטיים ומערביים באמצעות תמיכה בפמיניזם תרבותי שהיה נטוע באורתודוכסיה הנוצרית. הן טענו כי באמצעות החתירה לשוויון מוחלט, המשטר הקומוניסטי למעשה יצר חברה של "עבדים חסרי מין" שסובלים מערעור של תפקידי המגדר המסורתיים וממחסור ברוחניות.  לשיטתן, על מנת לשפר את חייהן, על נשים לגלות מחדש ולהדגיש את התכונות הנשיות המייחדות אותן, כדוגמת אהבה, יצירתיות והקרבה. חיים תחת ערכי הנצרות, טענו, יפתרו את בעיותיהן של הנשים, ובתוכן נישואין אומללים ואלכוהוליזם של בני הזוג.

חברות הקבוצה סברו כי בנוסף להתקרבות לדת, על נשים לחזור לתפקידי המגדר המסורתיים של רעיות ואימהות מאחר והשחרור מלחצי היום יום שנוצרו כתוצאה מ"הנטל הכפול" של עבודה ובית יאפשר לנשים לממש את היצירתיות והביטוי העצמי שלהן. בין פעילויותיהן ניתן למצוא הפצת מכתב הקורא לאימהות לא לשלוח את בניהם לצבא והתגייסות כלכלית למען משפחותיהן של חברות קבוצה שנאסרו עקב פעילותן הלא חוקית. בשנים בהן הקבוצה פעלה, חברות הקבוצה היו נתונות ללחץ תדיר מצד הממשל הקומוניסטי, ופעילות רבות גורשו, נאסרו או פוטרו מעבודותיהן. פעילות הקבוצה הפסיקה בשנת 1982, לאחר שאחת משתי העורכות האחרונות של הסאמיזדט "מריה" נאסרה בגין הפצת פרופגנדה אנטי-סובייטית והעברת חומרים אסורים למערב.

גם פעילותה של הקבוצה "האישה ורוסיה" לא החזיקה זמן רב. מספר חודשים לאחר פרסומו של הסאמיזדאט, חלק מהפעילות גורשו מברה"מ לאירופה, מה שהצית את העניין המערבי ב"פמיניסטיות הסובייטיות הראשונות", הביא עמו שורה של ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה ואף מסע הרצאות בארה"ב שמומן על ידי העיתון הפמיניסטי “.Ms”. בשנים שלאחר הגירוש, טטיאנה ממונובה, אחת מהעורכות של "האישה ורוסיה", עבדה ללא לאות על מנת לקדם את הפצתו של הסאמיזדט במדינות המערב ולעורר תמיכה בנשים הסובייטיות .לדבריה, על אף ההתעניינות הראשונית הנרחבת, היא לא הצליחה לגייס את המשאבים הכספיים הדרושים על מנת לקדם את פועלה ולסייע למתנגדות המשטר שנשארו מאחורי מסך הברזל, שחלקן נכלאו, איבדו את עבודתן או אולצו להודות בפשעיהן על מנת לא לאבד משמורת על ילדיהן.

ייתכן והיום קשה יהיה להבין למה השמרנות הדתית של "מריה" והפמיניזם הליברלי של "האישה ורוסיה" נתפסו כמסוכנים ומהפכניים בברה"מ של תחילת שנות השמונים. ייתכן ויש גם כאלה שיגידו שלפי סטנדרטים מערביים, מימוש הרעיונות שקבוצות אלה קידמו היה עלול לגרום לדיכוי רב יותר של נשים. על אף כל זאת, סיפורן של נשים אלה ממשיך להדהד  ברחבי העולם, בין אם מדובר בתערוכה נודדת שהתקיימה לרגל 40 שנה ליציאת "האישה ורוסיה" או פמיניסטיות בנות ימינו שמצטטות את טטיאנה ממונובה וחברותיה כמקורות השראה. חשוב מכך, סיפורן מראה כי תמיד יש מקום להתנגדות, חקירה עצמאית ושאיפה למציאות אחרת.

למאמרים נוספים בנושאי מגדר, פמיניזם ולהט"ב