הגזענות של נחמן שי חושפת מבנה עומק

שר התפוצות נחמן שי ואמירתו "אני איש אירופה" חושפים את הפרדוקס שבתוכו חיה בישראל. מצד אחד רואה את עצמה כחלק מאירופה, שממנה גורשו האשכנזים. מצד שני, רחוקה אלפי קילומטרים מאירופה, ונמצאת במזרח התיכון, כחלק מאסיה. לתפיסה מעוותת זו יש השלכות פוליטיות מגוונות, שמשפיעות בין היתר על חלוקה של משאבים וקביעת סדר יום בידי ממשל גזעני שרואה את עצמו כחומה בהירה, אל מול עולם כהה.

לכאורה כל אדם יכול לראות את עצמו כאיש אירופה. אך שאלת השייכות וההזדהות היא שאלה פוליטית כשהיא נמצאת בידי אנשי הממשל, שמחלקים משאבים וקובעים את סדר היום של הפוליטיקה המקומית ולפעמים גם העולמית. שר התפוצות נחמן שי לא אמר את הדברים כדי לדבר על זהותו גרידא. כי אם ביטא אותם כניסיון נואש להסביר מדוע ישראל לא מסייעת לפליטים כהים ממלחמות ממדינות אפריקה. ובתוך כך, הוא הסביר את עצמו, כדואג לזהותו, בצורה פוליטית של משאבים וסדר יום פוליטי. ולכן האמירה הגזענית הזו אינה פרסונלית, כי אם חברתית ומציירת את כל השלטון הישראלי ככזה שדואג לגזע מדומיין אחד של אנשים, אלו שהגיעו מאירופה, ולא לגזע שני, אלו שהופכים פליטים במדינות אסיה ואפריקה.

החברה הישראלית היא חברה בעלת סימוני זיהוי גזעניים קשיחים. היא קושרת בין מסמנים חברתיים: ארץ מוצא (במקרה של ההתבטאות של שי – אירופה), מסמנים ביולוגיים (צבע עור בהיר), מסמנים תרבותיים כמו מבטא (ראו איך מלעיגים את המבטא של ליברמן), לבוש (כמו למשל הלבוש המדומיין של "פרחות" ו"ערסים" ועוד), מסמנים מעמדיים, מגדריים, אתניים ומיניים. היא הופכת את המסמנים הללו למצב "טבעי" ובלתי ניתן לערעור, המתקיים בתוך היררכיות קשיחות המונעות תנועה ביניהן ושדרוג הסובייקט כחלק ממימוש זכויותיו הדמוקרטיות. גם הפלסטינים וגם המזרחים, כמו גם היהודים שהיגרו מאתיופיה מכירים את ההיסטוריה הגזענית של חלוקת המשאבים השונה לפי גזע מדומיין. בדקו מי משלושת האוכלוסיות הללו נמצאת בבתי הסוהר, ומי מהאוכלוסיות האלו מצליח לחדור לתוך הארמון הלבן של האקדמיה בישראל.

אמנם רק השבוע זכה היוצר אביהו מדינה בפרס ישראל, כביטוי להכרה במוזיקה הים תיכונית, והמזרחית, אך זכייתו מגיעה אך אחרי עשרות שנים של מאבקים ומפחי נפש, שבמהלכן המוזיקה שמדינה יצר זכתה לקיתונות של גזענות ולא הושמעה. בעקבות ההודעה על זכייתו של מדינה, הכתיר ד"ר הני זובידה את פרס ישראל בכותרת הולמת יותר: "פרס הגבר היהודי-אשכנזי". בכל מקרה, צריך להבדיל בין הכרה, לבין מבני רחבים יותר של הדרה, כמו זו שמתקיימת באקדמיה ובבית המשפט העליון, ששומרת על אחדות לבנה כמעט גורפת. המבנים האלה כל כך חזקים ומבוססים, עד כי הציבור בעצמו מתקשה לדמיין מזרחית או פלסטינית-ישראלית בראשות הממשלה ובוחר פעם אחר פעם ראשי ממשלה ממוצא אירופאי.

הגזענות הפוליטית הנודפת מדבריו של שר התפוצות היא סימפטום למשבר עמוק בתוך התרבות המערבית, שחרדה מכניסתן של אוכלוסיות חדשות לתוך השיח והניראות (שלא לדבר על המציאות). כך, ההתבטאות של שר התפוצות נחמן שי הייתה לנוכח שרת הקליטה פנינה תמנו שטה שהגיעה גם היא למקומה בזכות מאבק בלתי פוסק של היהודים שהיגרו מאתיופיה לרב תרבותיות בישראל.

לדאבון הלב, הגזענות שבאה לידי ביטוי בדבריו של נחמן שי אינה תופעה מקומית. בשנת 2018 למשל, הנשיא לשעבר, טראמפ אמר למחוקקים (על פי עדויותיהם של שניים מהנוכחים בפגישה): "למה אנחנו מאפשרים לכל האנשים מהמדינות המחורבנות האלו להגיע לכאן?". לפי העדויות, טראמפ הציע לאפשר כניסה "ליותר מהגרים ממדינות כמו נורבגיה". טראמפ לא סתם ציין שהמהגרים לארה"ב צריכים להגיע מנורבגיה, הוא התכוון להציב את נורבגיה כתמונת התשליל של אסיה ואפריקה. ואכן, הוא אף קיים את הבטחתו וביטל את האפשרות של הגירת מוסלמים לארה"ב, אפשרות שכוננה מחדש בשנת 2021.

שר התפוצות, נחמן שי, שרואה את עצמו כאיש אירופה שדואג לפליטים האירופאיים בשל זהותו האירופאית המדומיינת, מזכיר לנו את מנהיגי מזרח אירופה, כמו פולין, הונגריה שעשו ככל שביכולתם לעצור כל הגירה ממדינות לא אירופאיות, של פליטים סורים או אפגניים. אך כשפרצה המלחמה באוקראינה, עם הפלישה הרוסית, לפתע שינו את דעתם, ופתחו את הגבולות לפליטים האוקראינים. מלחמות רבות המתחרשות בעולם הכהה לא זוכות בכלל להיכנס לסדר היום, כי הן רחוקות מאירופה. אציין רק את המלחמה בתימן (האסון ההומניטרי הכי גדול של השנים האחרונות) ואחרות.

שר התפוצות יכחיש כמובן שהוא גזען, כמו שהשופטת חיות תכחיש את המבנה החברתי הגזעני של ישראל בתשובתה לחבר הכנסת אמסלם, אך המילים שלהם לא מסתירות את התהום שקיימת מתחתיהן. גם בישראל וגם בעולם יש זהות מדומיינת של לבן ושחור, ולפי המחשבה הגזענית הזאת מחולקים משאבים ונקבע סדר יום פוליטי וחברתי. בהיעדר הכרה בהיסטוריה הגזענית של ישראל, לא ניתן יהיה להיפטר מסימפטומים בדמות אמירות ודפוסי מחשבה שכאלה בבית המחוקקים ובמוקדי קבלת ההחלטות.