על חלומות, שמש והילדים של ארנה

לא מעט נכתב על "הילדים של ארנה", עשרים שנה לאחר עשייתו הוא עדיין סרט אמיץ, חשוב וחורך לב, עדות של שפה – הקולנועית והמדוברת, על הטיותיה השונות, שפה המצביעה על זהות או חיפוש זהות.

יש רגעים ב"הילדים של ארנה" הטורדים את הנפש ימים ושעות לאחר הצפייה בו, חלקם קשורים לילד מתבגר אחד בשם יוּסֵף. באחת מהצגות התיאטרון שהקימה ארנה מר ח'אמיס בג'נין,  משחק יוסף דמות של נער חולם: "אם אצליח להביא את השמש לארמון, אהיה מלך", וכשהוא מבטא את המשפט הזה גופו קורן. חלומו של יוסף להביא את השמש לארמון לא צלח, השמש לא מגיעה גם לג'נין, והפער הבלתי ניתן לאיחוי הזה בין הניסיון להביא את השמש לעצמו ולחיי הילדים בג'נין, כילד ובעיקר כמבוגר, ילווה אותו שנים לאחר מכן, עד לסופם הטראגי של חייו. בקוראן, כמו במקרא, מופיע חלומו הנבואי של יוסף: 11 הכוכבים, יחד עם השמש והירח, באים להשתחוות לו. יעקב אביו אומר לו שזוהי בחירתו וחסדו של האל שעליו לפרש את חלומותיהם של האחרים. בקוראן נאמר "בסיפור של יוסף ואחיו יש אות לשואלים". מהי אותה אות ומהי השאלה שיש לשאול על חלומות, על שמש, על ארמונות ועל גורלם של תושבי הערים הנמצאות בתחומי הרשות הפלסטינית?

"וסובייקט, אם הוא יכול להיראות צמית של השפה, הרי הוא עוד יותר מכך צמית של שיח בתנועה האוניברסלית שמתוכה נחקק מקומו כבר בלידתו, ולו רק בצורת שמו הפרטי" (לאקאן, 1966).

בצפייה נוספת בנער יוסף לאחר הידיעה הנוראית על שיקרה בעתיד, הסצנה הממושכת בה נשמע קולו של קריין ערוץ 1 על רקע פניו של יוסף, מעוררת שאלות על שפה וזהות.

– יוסף?
– כן יוסף, אומר הנער.
– יוסף? חוזר אחריו המראיין.
– יוסי, יוסי, אומר הילד בחיתוך דיבור ארצישראלי, אולי אף פלמ"חניקי.
– יוסי או יוסף, שואל שוב המראיין.
– יוסי, אומר יוסף בחיוך הכובש איזו מהות, תו נכסף של הוויה ישראלית.

 לא ברור איזו מהטיית השמות – יוסי או יוסף נכונה יותר לנער מג'נין, הנער החולם מג'נין או יוסי שלנו הישראלי החולמני, בשר מבשרנו, משפתנו. כך או כך, הוא הנער שלעולם יהיה קרוע בין השם לשייכות, בין מחאה שקטה לאלימות. או אולי, בצפייה נוספת מעוררת אימה, האם הבחירה של הנער להיות "יוסי, יוסי" היא לא אחרת ממחאתו השקטה והמושהית, האומרת ללא מילים: אני אקרא לעצמי בשם שישעשע וישביע את רצונך האדון, אבל את הזהות שלי, אשמור לעצמי. והשקט הזה בשבר הנפער בין איך שהנער מכנה את עצמו, מול מי והיכן, הוא אולי עוד נדבך של כאב שההופך לטרגדיה של הכיבוש.

הבחירה האמיצה להפיק סרט כזה, לעקוב אחר המציאות המורכבת בג'נין, מלווה את יוצרי הסרט לכל אורכו, ללא מורא מעריכת המציאות המטרידה, הגסה, הקשה כל כך לעיכול. למרות שברור שהמצלמה נוכחת גם ברגעים דרמטיים במיוחד, ג'וליאנו מר הבמאי לא מותח יתר על המידה או מתרפק על רגעים סנטימנטליים גם לא כשמדובר בגסיסתה של אמו, ארנה. שפת הסרט נעה במעברים חדים כמו ארנה הקמה ממיטתה בבית החולים ונוסעת לג'נין, נפרדת מילדי התיאטרון ומהחיים, מחייה הפרטיים וממפעלות חייה. ג'וליאנו לא משתהה על רגעים קשים אלו. בחיתוך גס, הוא עומד מבולבל במכון לרפואה משפטית נוכח הבירוקרטיה של הטמנת הגופה בקיבוץ היחיד שמוכן לקבור אותה. ממותה של אימו, פעילת החופש לילדי ג'נין, לקרב עקוב מדם בג'נין. מילד החולם לזכות בשמש לגבר המבצע פיגוע התאבדות כשאהיד. עריכת הסרט לא חסה עלינו הצופים, ומגישה לנו חיתוכים שניתן לחוש מולם מועקה של תהליכי חיים המתרחשים בזמן ומציאות שאף שפה, לא שפת תיאטרון קולנוע או מציאות מסוגלים לשנות.

ריבונות על "הידע"

הסרט עושה שימוש מכוון לא פעם בקולו של המראיין הממלכתי מערוץ 1, ריבון החדשות והאקטואליה דאז בישראל של שנות התשעים. עמדת המראיין שהגיע עם המצלמה לצפות בפלא התיאטרון המתרחש בקרב ילדי המקומיים בג'נין נשמעת באמצעות קולו בלבד, חיתוך הדיבור הישראלי והעברית שלו. הוא מציב שאלות רטוריות ומצפה לתשובות שהנרטיב הציוני הכין מבעוד מועד. הוא שואל על הרכיבים המשקמים של אמנות התיאטרון אך מזדעזע עד אימה מהאלימות שמפגינים הילדים כשהם מחקים התנהלות יומיומית אלימה של חייל צה"ל. בהלתו מהדהדת מקולו המבקש מהילד לחדול. זהו אכן רגע מצמית, שאין בו מילים לעוצמת הזעם והאלימות שמפגינים הילדים. זה רגע שאפשר בקלות לשכוח בו שהם מחקים את החיילים שלנו. קולו של המראיין הוא הקול שלנו, של העם הציוני המתבונן בריחוק מה בנערים המשחקים לפניו. קול אדיש שנע בין השתוממות לחרדה הולכת וגוברת כשהוא נתקל בכרוניקה ובטופולוגיה של האלימות.

שיבוש נוסף וכנראה לא מקרי של השפה מתקיים כשהכתב מבקש מהמתורגמן שיתרגם לערבית כדי שיוסף יבין: "אני חושב שתיאטרון היא איזשהיא דרך שהם יכולים לבטא מחאה יותר טוב מאלימות". אך תשובתו של יוסף: "הנקמה שיש לי… למה אתה מתכוון, אתה יכול להסביר?" מצביעה על פער בין שפות, בין תפיסות. ההיתקלות של יוסף עם המילה נקמה מורגשת בגופו ופניו הנעריים הופכים חיוורים, גופו מגיב במועקה לבלבול בין המילים מחאה, אלימות ונקמה. הוא חוזר על המילים אבל שואל – "למה אתה מתכוון?" הוא חש בהטעיה, בהחדרת מילה משובשת, זרה לגופו, כמעט בכפייה. לאקאן מכנה את המפגש בין הגוף והשפה כתאונה או התנגשות, מפגש שמייצר את הנפשי. גופו של יוסף מזהה עיוות בשאלה שעשוי להכשיל אותו,  מאין הגיעה המילה נקמה וכיצד השתרבבה לשיח, דרך הכתב או המתורגמן? קשה לדעת כי הקטע ערוך, אך ניתן אולי להסיק כי הדרך מדיבור על מחאה לדיבור על אלימות ונקמה מצביעה על פערי שפה ותרבות אבל גם לא מעט על הדעות הקדומות שלנו.

גם מתוך המועקה הזו של גופו של יוסף הוא אומר: "אני מוחה נגד הכיבוש הישראלי. דרך התיאטרון אני מעביר לאנשים את מה שיש לי להגיד… אני מסביר להם אם אני אוהב את החיים או לא… דברים כאלה…". נורא להיווכח שאותו נער שגופו הביע זעזוע מהמילה נקמה, דווקא הוא זה שמצא מפלט בנקמת גוף מהאכזריות שהמציא הטבע האנושי. 

הבחירה האמנותית להביא את זווית העדשה של הערוץ הממלכתי, לוכדת בסרט פערי שפה ועריכת מציאות, או אפשר לומר תפיסת מציאות שיש בה מידה של התנשאות, השתקת מצפון, הסיפור שהעם הכובש מספר לעצמו. התסריט הציוני שינסה להסביר ליושבים בציון שאפשר לעבד טראומה כמו הריסת בית, חדירת חיילים לבתים בלילות, מחסומים, עוצר, אלימות והרג אזרחים רק על ידי תאטרון אחד בודד שפועל ברוח וולונטרית.

חמש שנים אחרי שהילדים צולמו לכתבת טלוויזיה, יוסף שהשתעשע בשפה לא לו לרגע אחד בחייו, יבצע פיגוע התאבדות בחדרה שיהרוג ארבעה אנשים ויפצע עשרות. חברו לקבוצת התיאטרון אשרף ייהרג כלוחם בקרב על ג'נין, וחבר נוסף מהתיאטרון, עלא, שתועד כילד מבולבל ואבוד שצה"ל הרס את ביתו, הופך למנהיג גדודי חללי אל אקצה בג'נין. 

שמונה שנים לאחר השלמת הסרט נרצח הבמאי ג'וליאנו מר בג'נין. ג'וליאנו, בן לאם יהודיה ואב ערבי, היה כלוא בין הזהויות המדממות הללו כל חייו. גם מותו המסתורי והעניין הדל שרצח זה עורר במשטרה ובציבור הן הוכחה לכך שאנחנו עדיין אותו כתב מערוץ 1, מבולבל ותוהה כיצד גידול ילדים בתנאים לא אנושיים, אכזריות ורצח שמכתיב הכיבוש, מייצר חוסר אונים, אלימות בלתי נסבלת, שנאה, מלחמה ורצח. זה היה במאה ההיא, בשנות התשעים. אנחנו כבר במאה אחרת אבל דבר לא השתנה: השם, השפה, תפיסת המציאות או השמש.

מאמר זה פורסם לראשונה בגיליון המחווה של סינמטק תל אביב לפועלה הקולנועי של אסנת טרבלסי במרץ 2022