חטפו ילדים, ועכשיו חוטפים בתים

מה משותף לתל גיבורים, תל כביר, שכונת הארגזים, כפר שלם, גבעת עמל, ליפתא ועמק התימנים שבעין כרם? כולן שכונות שיושבו בעולים חדשים בקום המדינה, מרביתם עולים מארצות המזרח, באזורים שהיו קו תפר מבחינה ביטחונית או כלכלית, אזורי מגורים שבהם הוחתמו העולים במקרה הטוב על חוזי דמי מפתח ובמקרה הרע יותר נותרו ללא חוזה או מסמך כלשהו. אזורי מגורים אלו ברבות השנים הפכו למבוקשים והמשפחות כעבור 70 שנה מקבלות את התואר פולשות ונזרקות לרחוב.

בשנת 1949 חמי וחמותי ז"ל עלו מתימן. בהיותם במחנה העלייה נחטפה בתם בת התשעה חודשים, דבר שהביא את שניהם למשבר וזעזוע. אחרי שהות קצרה במעברת עין שמר הובאו יחד עם משפחות תימניות נוספות לעין כרם על ידי הסוכנות היהודית, כך גם הובאו עולים מארצות שונות מאירופה וצפון אפריקה.

חמי יהודה גיאת ז"ל יושב בבית אבן ערבי, שני חדרים ובור מים במרחק 6 ק"מ מהגבול עם ירדן. למחייתם קיבלו המשפחות שתי עיזים ושתי תרנגולות. באמצע שנות ה-50 יוקם הגוף המשכן "עמידר" ויחתים אותו ואת יתר התושבים על חוזה דמי מפתח.

החיים היו קשים ומורכבים: הקרבה לקו הגבול, חדירה של פדאיון, ללא דרך, מים וחשמל שאליהם יתחברו רק בתחילת שנות השבעים. כך ילדה חמותי 5 ילדים בביתה למרות שממש מעבר לכביש הוקם בית חולים חדש הדסה עין כרם.

חמי יהודה לא ידע את זכויותיו וכך גם יתר המשפחות התימניות, הידיעה שיש קורת גג הסבה להם ביטחון וחוסר ההתמצאות בתרבות המערבית הביא לכך שלא ידעו לדרוש את המגיע להם כמו סלילת דרך, חיבור לצינור המים, לביוב ולקו חשמל. כל מה שאמרו פקידי הרשות היה קדוש בעיניהם, וכך ניצלה הרשות את תמימותם.

בשנת 1985 הוצאה תוכנית מתאר לעין כרם שהגדירה את עמק התימנים כשטח ציבורי פתוח. מיותר לציין שהמשפחות לא הבינו את משמעות הדבר ואיש לא טרח להסביר להם. המשפחות המשיכו את חייהן במקום, הילדים התחתנו וקבעו את ביתם בבית הוריהם או בסמוך. היתרי בניה אי אפשר היה לקבל, לרכוש את הבית מחברת עמידר גם אי אפשר היה כי "לא מוכרים בית בשטח ציבורי פתוח".

השנים חולפות, ההורים הולכים לעולמם והילדים מקבלים תביעות לסילוק יד מהנכס. מצב בלתי נסבל זה נמשך עד שב-2013 מתעורר הדור הצעיר ומתאגד לפעילות משותפת. הטריגר היה מכרז על בית מגורים בשטח ציבורי פתוח בעמק התימנים שעמידר מפרסמת, וזה אחרי שנים שנמנעת מהמשפחות הזכות לרכוש את הבתים שבהם הם מתגוררים מאז קום המדינה.

הפעילות הביאה לפנייה לאישי ציבור שיסייעו להסדרה הוגנת שתאפשר לתושבים לרכוש את בתיהם כפי שאפשרו לשאר תושבי עין כרם בשנות השמונים. ח"כ לשעבר רחל עזריה סייעה למשפחות בכך שאספה את כל הגורמים הרלוונטיים לשולחן אחד ותבעה מהם לפתור את המציאות הבלתי אפשרית של עמק התימנים.

עד לפרישתה של רחל עזריה מהכנסת הייתה תקווה למציאת פתרון הוגן אלא שמרגע עזיבתה את הכנסת נעצר המהלך. כעת מובאת לאישור, ללא שיתוף התושבים, תוכנית מפלה ופוגענית המצמצמת את מגרשי המגורים, הורסת חלק מהבתים ומתעלמת מכל העוול שנעשה כאן במשך השנים, ומוסיפה עוול על עוול.

עמק התימנים לא היה המקום היחיד שהפך לשטח ציבורי פתוח. בשנת 1985, גם בואדי המעיין בעין כרם קרה דבר דומה, אלא ששם ישבו משפחות ממוצא אשכנזי שהבינו את הנעשה והתריעו על כך, וזכו בתב"ע נקודתית למגרשים ולבתים שבהם חיו. מדוע את אותה זכות לא נתנו גם למשפחות התימניות?

חמי וחמותי ובני דורם כבר אינם בין החיים, ילדים בני 7 שהגיעו לארץ מתימן היום הם בני 80, וכך דור ועוד דור ממשיכים לחיות במקום ללא זכויות ובמצב בלתי אפשרי. הגיע הזמן שמדינת ישראל על כל רשויותיה ופקידיה יתעוררו. היסטוריה לא מוחקים ברגע וכך גם בני אדם וקהילה.

אפרת גיאת היא מורת דרך ורועת צאן. פעילה במאבק להצלת עמק התימנים ונשואה לבן העמק. המאמר נכתב בשיתוף עם ציון גיאת. 

תושבי עין כרם מוזמנים לחתום על התנגדויות לתוכנית שיוגשו לוועדה המחוזית. חתימה במתנ"ס ביום ראשון הבא, 3.4 בין השעות 18:00-16:30. התושבים ובעלי עניין יכולים להגיש התנגדויות לוועדה המחוזית עד ה-12.4. לתמיכה במאבק ובדרישות התושבים חתמו על העצומה להציל את עמק התימנים בעין כרם באתר "זזים בקהילה".

למאמרים נוספים על מאבקים ואקטיביזם