נשים ומשבר הקורונה: שנתיים אחרי

חלק משמעותי בפגיעה המקיפה בנשים מאז הוטל הסגר הראשון בישראל כרוך בהתעלמות מחשיבותו של הידע הפמיניסטי על הכלכלה שנותר בשוליים ולא צובר נוכחות מספקת בשיחים הציבוריים כמו גם בדיוני האוצר ובנק ישראל על עיצוב המדיניות
אורלי בנימין

פרופ' מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ופעילה בקואליציה להעסקה ישירה

לפני שנתיים פורסם כאן ראיון איתי תחת הכותרת "המאבק בקורונה פוגע אנושות בנשים". בראיון טענתי כי נתניהו ניסה אז להבנות מחדש את התפיסה הפטריארכלית שלפיה המשפחה היא מרחב בטוח ולכן הסגר מיטיב עם כולם, וכי האמצעים הננקטים על-ידי המדינה תכליתם הסגת המאבק הפמיניסטי לאחור. את ההתנבאות הזו שלי מיהרו לתקף יעל חסון והדס בן אליהו (יוני, 2020) בדו"ח שכתבו ובו הציגו את ההשלכות של מדיניות הסגרים של 2020 על נשים וגברים והסיקו כי המשבר ממוגדר. מסקנתן זו תוקפה גם בדוח מפורט יותר שפרסמו ב-2021 יחד עם הגר צמרת.

העובדה שמשבר הקורונה ממוגדר במובן של הפגיעה השיטתית בנשים באה לידי ביטוי בכמה אופנים: כאימהות, הן הפכו לעוזרות הוראה של מערכת החינוך שבן רגע ניתן לגייס למאמץ הלאומי; כמועסקות התלויות במערכות החינוך, הבריאות והרווחה הן הרגישו בארנקיהן את הגמגום של המערכת מבחינת מי מהעובדות תוגדר כעובדת חיונית ואיזה חלק של עבודתה ישולם לעומת איזה חלק של עבודתה האוצר ינסה לקבל בחינם; ונשים נפגעו גם כמי שתלויות בתפקוד של המערכות לטובת בריאותן הן ותפקודם של בני משפחותיהם, כשהן תלויות בקצבאות וממתינות בתור לבירור זכאות ולדיור ציבורי, כמי שעל כתפיהן עומס אי הביטחון התזונתי שהועצם עם היעלמותן של ארוחות בבתי הספר, כמי שמתקשות לחזור למעגל התעסוקה ועוד ועוד. עובדת היותו של המשבר ממוגדר נוסחה גם באנגליה ובארצות הברית והיתה מי שהציעה לקרוא למשבר She-cession. עד כאן הקונצנזוס הפמיניסטי: משבר הקורונה זימן הזדמנות פז למעצבי מדיניות לשכוח ולהשכיח את המאבק הפמיניסטי לשוויון ולהחזיר נשים למקומן כמשרתות של האג'נדה הלאומית.

פיקוד העורף, שעל פי רוב מתייחס ל'אוכלוסייה' כאל מכלול אחיד, חייב להטמיע הנחיות בעלות אופי מגדרי, כמו גם הנחיות ספציפיות על מענים לנשים נפגעות אלימות בן זוג במצבי משבר אקלימי, בריאותי או אחר

ובכל זאת, כיצד התפתחו מחשבותיי מאז אותו ראיון? תחילה לסוגיית האלימות נגד נשים. בנושא האלימות נגד נשים שהתעצמה מאד בזמן הסגרים, ערכתי מאז מחקר ברשויות המקומיות עם שותפתי ד"ר קרני קריגל. במחקרנו לקחנו על עצמנו לבדוק אילו מסקנות הוסקו מהעלייה התלולה בתלונות על אלימות נגד נשים ברשויות המקומיות, וכיצד לקחים שנלמדו בזמן המשבר, עתידים להזין התנהלות במצבי חרום עתידיים, למשל משברי אקלים, שגם בהם צפויה האלימות המגדרית להתגבר. מה למדנו במחקרנו? למדנו על שביעות רצון עצמית ברשויות המקומיות – למרות תורים ארוכים של פונות ומתלוננות, למרות העדר פתרונות בצורת מלוניות או דירות חרום לנשים נפגעות אלימות בן זוג, בכל הרשויות המקומיות, מרואיינים שמחו לבשר כי פעלו בדיוק כפי שפיקוד העורף הנחה אותם ואף הצטיינו בכך. הבעייתיות היחידה שבה הסכימו להודות היא העדר נתונים על האוכלוסייה: המרואיינות.ים הודו כי אין להם מאגר נתונים המחולק לפי קטגוריות של צרכים אנושיים (הגיל השלישי, חד הוריות, נפגעות אלימות) שיאפשר להם להנגיש עזרה בצורה יעילה. למדנו כי יש לכוון את המאבק הפמיניסטי למגדור ההנחיות של פיקוד העורף. פיקוד העורף, שעל פי רוב מתייחס ל'אוכלוסייה' כאל מכלול אחיד, הוא זה שחייב להטמיע הנחיות בעלות אופי מגדרי, כמו גם הנחיות ספציפיות על מענים לנשים נפגעות אלימות בן זוג במצבי משבר אקלימי, בריאותי או אחר.

עניין נוסף שהזכרתי בראיון ההוא, הוא נושא הסטודנטים הנשלחים הביתה בסגרים באופן שחושף אותם ללחצים משפחתיים. שותפתי, ד"ר טל מלר, כתבה בהרחבה על הסוגיה הזו מנקודת מבטן של סטודנטיות פלסטיניות במכללות, ותיעדה את התהליכים המערערים תחת האפשרות של סטודנטיות אלו להצליח בלימודים ולהישאר במסגרת. התביעות המשפחתיות מהן גדלו מאד בתקופת הקורונה, כשהן מתמודדות עם הפער הדיגיטלי בנגישות לציוד מינימום ולחיבורים ראויים לרשתות. הלמידה בזום העצימה את הפערים ואת ההדרה. עבודתה של מלר התפרסמה בגיליון המיוחד שהפיק כתב העת 'סוציולוגיה ישראלית' על הקורונה, תחת הכותרת המלמדת על ממצאיה "'חדר משלהן': למידה מרחוק בקרב סטודנטיות ערביות־פלסטיניות במכללות בגליל בעקבות משבר הקורונה". אם "חדר משלה" בדמיון הפמיניסטי מסמן מרחב בטוח להתפתחות עצמית, הרי שבהקשר של סגר, מרחב בטוח הוא בדיוק מה שנמנע מסטודנטיות הנשלחות הביתה.

בלקסיקון הסוציולוגי לקורונה שהוציא כתב העת 'סוציולוגיה ישראלית' בשיתוף עם מרכז אדווה,  כתבתי את הערך 'פרקריאט' ובו הסברתי התהפכות מרתקת שהתרחשה מבחינת שבריריותן של המשרות – מי שבדרך כלל הם הפגיעים ביותר, השליחים ועובדי רשתות המזון, כמו גם עובדות הסיעוד, שעלו למדרגת חשיבות ותלות ציבורית ברורה בהם ובתפקודם. לעומתם, במקרה של עובדות מאורגנות הנהנות מהגנה של איגוד מקצועי כמו עו"סיות ומורות, דווקא נחשפה חולשת האיגודים המגוננים עליהם. איגוד המורות נאלץ להיאבק על הישגי העבר בעיקר ונגד האשמות כלפיו כאילו המורות אינן עובדות קשה מספיק ואיגוד העו"סיות ניצל את חלון ההזדמנויות שנוצר ויצא למאבק, אך ההסכם עמן – כפי שמתרחש גם באשר לההסכם עם המתמחים – מתברר בטווח הארוך כלא ממומש. ניתן לראות כיום כי איגוד העו"סיות צריך להתחיל מחדש את המאבק על מימוש ההסכם ואילו מערכת החינוך מתמודדת עם נשירה המונית של מורות שלא רוצות עוד לתת את נשמתן למערכת שאינה מכירה בהשקעה העצומה שלהן ואינה מתגמלת אותן כראוי על השקעתן. המדיניות החברתית בישראל ממשיכה להתעקש ולהגדיר את העובדות החשובות ביותר בתחום החינוך והרווחה כבלתי חשובות, כמי שאין צורך לתגמל כהלכה את עבודתן.

באותו ראיון התייחסתי ליתרות מטבע החוץ של בנק ישראל וטענתי כי כספי המדינה מושקעים בהגנה על יצואנים ועל התוצר הלאומי הגולמי במקום בהגנה על מערכות החינוך, הבריאות והרווחה. מאז שהצגתי את טענתי זו, טענו רבים נגדי כי ביקורתי זו על בנק ישראל מופרכת וכי הבנק במחוייבותו להגנה על יצואנים ועל ערך הדולר, אינו עושה שימוש בכספים שיכולים היו להיות מוזרמים למערכות החיוניות. ייתכן. יחד עם זאת, בפרק שכתבתי לאסופה על משבר הקורונה בהקשר של עיסוקי הטיפול, הצגתי את הטענה הבאה: בהצהרותיו בתחילת משבר הקורונה, בנק ישראל העלים את סוגיית הצורך האנושי והצורך במערכות מתפקדות המציעות מענה לצורך, והציע במקום אלו שפה של 'עזרה' חלופית – והרי היא עזרה פיננסית. בנק ישראל פיתח אם כן רטוריקה שהציגה אותו כגורם 'מטפל' (caring) תוך שהוא מייתר ומאיין ידע נשי וידע על הטיפול הרלוונטי למשבר. זאת במיוחד באמצעות שימוש חוזר במושגים 'עסקים'; 'עזרה'; ו-'העולם'.

בנק ישראל פיתח אם כן רטוריקה שהציגה אותו כגורם 'מטפל' (caring) תוך שהוא מייתר ומאיין ידע נשי וידע על הטיפול הרלוונטי למשבר

בחנתי את השימוש במונחים אלו על מנת לזהות את האופנים שבהם עבודת טיפול (carework) וידע פמיניסטי ביחס לטיפול ומענים לצורך, פורמליים ולא פורמליים, סולקו מהשיח הציבורי כמו גם הדרכים שבהן אלו שהתמודדו עם צורך שלא סופק עבורו מענה, הפכו מבודדים. המונח 'עסקים', המתכתב עם השוק, חזר על עצמו ברטוריקה האמורה תוך הדגשת המחויבות לשוק וכינון השוליות – לא רק של בתי חולים אלא גם של טווח רחב של ארגוני החברה האזרחית שיש להם חלק באספקה של שירותי בריאות.

פסל של נשות הפלדה עם מסיכות קורונה
נשות הפלדה של שפילד, בזמן סגר הקורונה, 4.4.2020. צילום: cc by nc 2.0 Tim Dennell

ככלות שנתיים, ניתן לסכם ולומר שישראל נמנית עם המדינות שבהן הופעלו פתרונות נאו-ליברליים להתמודדות עם משבר הקורונה, בהצטלבותו עם המשבריות הכלכלית, משברי שוק העבודה, הגרעון הטיפולי המכונה גם משבר הטיפול (העדר כוח אדם מספיק לטיפול בכל מי שזקוקים, הן מבחינת כמות והן מבחינת רמת מיומנות), האקלים, הרווחה וההגירה. במדינות אלה, ידע פמיניסטי על הכלכלה נותר בשוליים ופמיניסטיות אינן מצליחות להנכיח את עולמות הידע העצומים שהן מפתחות בשיחים הציבוריים, כמו גם בדיוני האוצר ובנק ישראל על עיצוב המדיניות. קבוצת חוקרות פיניות פרסמה לאחרונה דיון בסוגיה: מתי פמיניסטיות יכולות להרחיב את השפעתן על המדיניות. מסקנתן פסימית ומתמקדת בריסון רגשי – כשפמיניסטיות יודעות לרסן את רגשותיהן מול המערכת ומצליחות להסתפק במועט, מועט מאד, תהיה להן השפעה. כדאי להכיר את הניתוח שלהן.

בישראל, המשימה מורכבת עוד יותר כי מעבר להנכחה של הידע הפמיניסטי המיוצר מקומית והפצתו, חשוב לנו גם להפיץ את הידע המיוצר באיזורים אחרים בעולם, בצפון ובדרום הגלובליים כאחד, אם באמצעות המדיה והשיח הציבורי ואם בהעברה בין-אישית לבנות שלנו, לחברות שלנו ולנשים שמסביבנו. חשוב להדגיש שהאחריות הזו להיכרות ולהפצה של ידע פמיניסטי על הכלכלה ועל המדיניות הציבורית, לא בהכרח מכוונת 'הצלחה' בקידום של שינוי פוליטי, אלא מהווה פשוט חלק מהותי מהיותנו חברות בתנועת הנשים הכלל עולמית. כן, אנחנו רוצות לעצמנו את הקסם והעוצמה של רוח הפעולה הנשית המשותפת שכבר הצליחה להזיז הרים (במיוחד כשהתחברו אליה בני ברית פוליטיים כמו איגודים מקצועיים ומפלגות), אבל כפי שטוענת ננסי פולברה [1] בספרה האחרון[1], הפעולה בקואליציות רחבות חשובה גם אם ההישגים הבאים אינם בטווח הראייה. היחד הסולידרי האקו-פמיניסטי-סוציאליסטי הוא בעל ערך בפני עצמו. פרויקט אחד כזה שחשוב להכיר הוא Care Manifesto  של קת'רין רוטנברג ושותפיה. במניפסט זה קוראות המחברות להתייחס למשבר הקורונה כאל הזדמנות לשנות את סדר העדיפויות הכלכלי ולייצר חלופה כלכלית אקו-פמיניסטית לכלכלה הגלובלית – כך שיווצר caring world עם מוסדות כלל עולמיים שמסדירים טיפול אחריות ומחויבות כלפי כל אדם ולא רק כלפי מעגלים משפחתיים, קהילתיים ולאומיים מצומצמים. זהו חזון על קוסמופוליטיות יומיומית המאפשרת נדיבות בטיפול בכלל בני האדם, אזרחי העולם, שבתמורה מטפלים בעולם, בכדור הארץ. בדרך זו, המניפסטו של הטיפול מאפשר תקווה להפוך את משבר הקורונה ממשבר המכביד את משקלו על נשים לנקודת מפנה בהתפתחות האנושית.

___

[1] Folbre, N. (2021).The Rise and Decline of Patriarchal Systems:
 An Intersectional Political  Economy. Verso Books
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.