אשנב למערכת ההסתרה וההטעיה בפרשת ילדי תימן

"מה שמפתיע אותי הוא דבר אחד: איך פברקו את כל העסק. תעודת פטירה ותעודות מהרופאים, ותעודות מבית החולים ומספר, הכל הכל כאילו היה קיים. אז למה לא הודעתם לנו אם כן…. אחרי 12 שנים, אתם באים ואומרים לנו שהכל היה שפיר?"

(דברי שלום אבדר, אבי הנעדרת שמעה אבדר, בפני ועדת החקירה הממלכתית, 7.9.1995)

 פרשת ההיעלמות של ילדי תימן מעסיקה את הציבור הישראלי כבר יותר משבעים שנה. שלוש ועדות הבירור והחקירה שמונו לבחון את הפרשה רק העמיקו את התעלומה הכרוכה בה. הוועדות אמנם קבעו כי קיימות ראיות מוצקות לפטירת רובם המכריע של הילדים הנעדרים, אך מסקנות אלה עומדות בסתירה לזיכרון ולעדויות של מאות משפחות ובמתח עם מידע רב העולה מהתיעוד הכתוב.

במאמר זה אתבונן בסוגיה הזאת דרך מקרה מבחן אחד: היעלמה של שמעה אבדר, תינוקת בת כחצי שנה, שהוועדה קבעה את מותה. ניתוח שיטתי של המסמכים הנוגעים למקרה, הדומה לרבים אחרים, חושף סתירות בוטות בין המסמכים הכתובים לבין עצמם ובינם לבין עדויות ההורים. מקרה זה מחזק את החשד שהפערים הגדולים בין מסמכי הפטירה לעדויות המשפחות אינם משקפים טעויות רישום מקריות, אלא סדקים במאמץ מדינתי מאורגן להסתיר מהציבור את מסלול ההיעלמות של הילדים.

יתרה מכך, הוועדות שמינתה המדינה לחקור את הפרשה זיהו חלק מהסתירות לפחות, אך לא הזכירו אותן בדו"חות שפרסמו לציבור. הסתרת המידע מהמשפחות ומהציבור גרמה אם כן להטעיה.

המאמר נשען ברובו על מידע שחשף בעבודת נמלים אביבי שיפריס, אשר בדק והשווה בין עדויות המשפחות, המסמכים הארכיוניים שברשותנו ומסקנות הוועדות במקרי היעדרות רבים. מבין מקרים אלה, על שלל הסתירות שנמצאו בהם, בחרתי לבחון באופן שיטתי את מקרה ההיעדרות הראשון לפי סדר הא"ב, כאמור, היעלמותה של שמעה אבדר.

אפתח בהצגה קצרה של סיפור היעלמותה כפי שהוצג על ידי הוריה בעדויות בפני שלוש ועדות החקירה. לאחר מכן אסקור את המסמכים הנוגעים להיעלמות שמעה. אציג את הסתירות העולות מההשוואה בין המסמכים, ובינם לבין עדויות המשפחה בפרטים כמו מין, גיל ושם. בהמשך אציג תיאור של טיוח המקרה בידי שלוש הוועדות ואסיים בלקחים רחבים העולים מהניתוח של מקרה זה.

עדות ההורים

שלום וטריה אבדר (עבדר) הגיעו מתימן לארץ ב-21 באוקטובר 1949, עם שני ילדיהם, יחיא בן השלוש, ושמעה, בת כשישה חודשים. משדה התעופה הם הוסעו בכלי רכב נפרדים למחנה ראש העין, אחד משני המחנות הראשיים של עולי תימן בימי העלייה הגדולה, אוטובוס אחד לגברים וילדים והשני לנשים וילדות. כשהגיעה האם למחנה בשעה עשר בלילה, נאמר לה שעליה למסור לבית התינוקות את שמעה, שהייתה בריאה לגמרי ולבוא להניק אותה בבוקר.

למחרת בבוקר, 22 באוקטובר, הגיעה האם לבית התינוקות, אולם היא לא מצאה שם את בתה. שאלותיה נענו בכך שבתה חלתה והועברה לבית החולים סרפנד (צריפין). האב פנה לחפש אותה בבית החולים, ואחר כך בבתי חולים נוספים באזור תל אביב, אך ללא הצלחה. לאחר שבני המשפחה לחצו על האחות הראשית במחנה היא אמרה להם ש"הילדה מתה ואני לא יודעת איפה". הם לא ידעו למי לפנות, לא ידעו את השפה, ומנהל המחנה הפנה אותם שוב ושוב רק אליה.[1]

המסמכים

ועדות החקירה ומשרדי המדינה איתרו ושמרו תיעוד רב על קורותיה של שמעה מיום עלייתה לארץ ועד מועד היעלמה להוריה, ואף אחרי כן. עם זאת, התיעוד הזה כולו תמוה. כאשר הגיל מצוין, הוא תמיד בין שנה לשנתיים, כשהמין מצוין הוא תמיד זכר והשם משתנה כל פעם לשם המתאים למין אחר. המסמכים העיקריים שבידינו מתוארים בטבלה שבקישור זה, להלן כמה מהם.

הסתירות בין המסמכים ובינם לבין עדויות המשפחה

המסמכים המצוינים ומובאים לעיל מעלים, כמובן, שאלות קשות. לא מתקבל על הדעת שההורים בדו סיפור על היעלמות תינוקת בת חצי שנה ויש להתייחס לדיווח שלהם כאמיתי. המסמכים שהוועדות משייכות למקרה זה מתייחסים לילד, זכר, בן שנה או שנה וחצי. עלינו אם כן להסביר כיצד נוצרו מסמכים לא נכונים ומדוע פעלו הוועדות להסתיר את אי-ההתאמות ביניהם לבין עדויות המשפחה. קשה מאוד לקבל את אי ההתאמות כטעות נגררת או רשלנות.

אם בכניסה לארץ נרשמה שמעה בטעות כבת שנתיים, ייתכן וברישומי המחנה נצמדו לגיל הזה בלי לבדוק. אבל מכיוון ששמעה לא נרשמה בבית החולים לפי מספר תעודת העולה שלה, כיצד קרה שמי שקלט אותה שם המשיך לרשום גיל גבוה בהרבה יותר מגילה לפי עדות ההורים? ואיך נוצר בגיליון בית החולים רישום שגוי של המין?

הייתכן שהרופא שחתם כביכול על פטירתה של שמעה לא הבחין שלפניו גופה של תינוקת והוא חותם על הודעת פטירה של פעוט זכר? האם ייתכן שתינוקת שהוריה מעידים שהייתה בריאה לגמרי, מתה בתוך כשלושים שעות מצירוף של התקף לב, דלקת ריאות ודלקת מעיים?

ומה קרה לאחר מכן, כשהכינו את הגופה לקבורה בבית העלמין סגולה שבפתח תקווה, בחלקת הילדים שהייתה נפרדת מחלקת הילדות? הייתכן שגם אז לא הבחינו שבמקום תינוקת נקבה, בגיל כחצי שנה, הם קוברים בחלקת הילדים פעוט זכר בגיל אחר? ואם טעו בבית החולים בשם ובמין, כיצד התחלף השם של שמעה לסלמן גם בפנקס הפטירות של ראש העין? האם גם שם רשמו את הפטירה בלי להתייחס לרישומים שלה בתעודות רשמיות?

רישום היציאה מהמחנה להתיישבות קבע של המשפחה, ששמעה נכללת בו, הוא תמוה לגמרי: הייתכן ששכחו במחנה שכמה חודשים לפני כן הם ביקשו לקבור את שמעה ורשמו את פטירתה? חשוב גם לשים לב שהרישום הוא בפנקס של מחנה ראש העין ב', בעוד שלפי עדות המשפחה היא שהתה בכלל במחנה ראש העין א'. קשה מאוד לטעון שמדובר כאן בסדרת טעויות ספונטניות, או "בלגן", ונראה שמדובר כאן ברישום מסמכים כוזב רחב-היקף שנועד להסתיר את נסיבות היעלמה של שמעה. כך או כך, על עובדה אחת לא ניתן לערער: בידינו לפחות עשרה רישומים לא נכונים, לכאורה בני אותו הזמן, הנוגעים למקרה היעלמות אחד!

אזכיר כי ועדת החקירה הממלכתית מנתה שלושה סוגים של מסמכים שנחשבים לראשוניים, ואת כולם פגשנו כאן: גיליונות רפואיים מבתי החולים, רישומי חברה קדישא ורישומים בני הזמן של מוסדות שטיפלו בילדים. לפי הוועדה "לשם קביעת ממצא ודאי די בדרך כלל בתיעוד ראשוני מאחד המקורות האמורים", וגם – "במקום שבו מבוסס ממצא של פטירה על תיעוד ראשוני, יש לראות את קביעת הוועדה – כל עוד אין ראיה ממשית לסתור – כממצא מבוסס ומוצק, כאשר מידת הוודאות שבקביעה זו מתעצמת וגוברת באותם המקרים שבהם מצויים לצד התיעוד הראשוני תמיכה או אישור מגורמים אחרים לרבות תיעוד משני ישיר או עקיף."[2] עדי בן-אשר, שעמד בראש משרד החקירות העיקרי שהפעילה הוועדה הממלכתית, ניסח את מה שהוא הבין מקביעה זו ביתר חריפות:

"מי שכתב את הדו"ח זה השופט קדמי, שופט בית המשפט העליון, שכתב את זה כמובן עם חברי הוועדה האחרים, הסיבה שאני מזכיר את שמו ככותב הדו"ח, מאחר והוא הבר סמכא בארץ בנושא דיני ראיות. והוועדה קבעה שהמסמכים שנאספו הם מסמכים שלא הצליחו בשום צורה לערער ולו בפירור את האמינות שלהם והאמיתות שלהם, והאותנטיות שלהם. אין תיק שהם לא מצליחים לעשות את זה אבל אין. אי לכך ובהתאם לזאת כל ילד שבתיק שלו יש מסמך אחד, שניים, שלושה, ארבעה חמישה, וככך שהמסמכים עולים ההרגשה יותר טובה, המסמכים מדברים. איך אומרים, הם המדברים בקול ברור ובדוק, נכתבו בזמן אמת, לא מסתכלים על זיכרון של אנשים, ומה שהם אומרים זה הדבר היחיד שברור.[3]

העובדות הלא-נכונות במסמכים והסתירות ביניהם מראות עד כמה גישה זו בעייתית. אולם נוכח הדרך שבה טיפלו הוועדות בסתירות שהראיתי, נראה שהיא חמורה אף יותר.

ההסתרה וההטעיה בוועדות החקירה

מצופה היה מהוועדות לשים לב לסתירות שבין המסמכים ובינם לבין העדויות העקביות שמשפחת אבדר מסרה במרוצת השנים, לנסות ליישב ביניהן ולמסור למשפחות ולציבור מידע מלא ומהימן על תוצאות הבירור. במקום זאת, כפי שאראה, הן עשו כל שביכולתן להעלים את הסתירות.

במשך כחמישים שנים, עד שנת 2001, היו כל המסמכים שאיתרו הוועדות חסויים. רק עם פרסומו של דו"ח ועדת החקירה הממלכתית התאפשר לראשונה למשפחות לעיין במסמכים הנוגעים להן. גם אז כל משפחה עמדה מול המקרה הפרטי שלה בלבד. עד דצמבר 2016, עת הונגשו חומרי הפרשה באתר ארכיון המדינה,[4] לא הייתה לציבור שום אפשרות לעקוב אחר ההטעיה השיטתית שתתואר להלן.

חלק ניכר מהחומר על הפרשה הידוע כיום נאסף עוד בתקופת עבודתה של הוועדה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי (1967—1968). הוועדה לא השאירה לנו דיווחים כלשהם על דיונים שקיימה, ובהם אולי גם התייחסויות לסתירות בין עדות משפחת אבדר לבין המסמכים על אודות הבת שמעה. בדוח המסכם שלה כתבה הוועדה כי "שמעה אושפזה ביום 22.10.1949 בבית החולים תל השומר ונפטרה שם מדלקת ריאות, ונקברה", והזכירה שני מסמכים בלבד, בהם הגיל לא מופיע וציון המין פחות בולט, תעודת הפטירה ורישיון הקבורה (מסמכים 7 ו-12 בטבלה בהתאמה).

הוועדה לא התייחסה כלל למסמכים מבית החולים וחברה קדישא שבהם הופיעו בבירור שיבושים של המין והגיל, וגם לא לשיבוש השם שתאם ילד זכר. בשאלת חוסר ההתאמה בגיל היא אף הציגה טענה לא נכונה (וכנראה מסולפת), שלפיה גם האב תיאר את הנפטרת כבת שנה וחצי: "בשנת 1967 התלונן אבי הנעדרת כי בתו שמעה, שהייתה כבת 18 חודש, נעלמה מבית התינוקות בראש העין בשנת 1949".[5]

כשבאה ועדת שלגי (1988—1994) לבחון את המקרה, היא הבחינה בהצגה השגויה או המסולפת של עדות המשפחה בוועדת בהלול מינקובסקי וניסתה להתמודד עם שאלת הגיל באמצעות בירור עם המשפחה, אך זו דבקה בגרסתה. התיעוד שנשמר מאפשר לנו לעקוב אחר דיונים חוזרים ונשנים בשאלה זו בהשתתפות ראש הוועדה משה שלגי, נציג משרד הפנים רפאל ברדוגו והחוקר עמי חובב.[6] בשלב מסוים הציע שלגי לחברי הוועדה נוסח מסקנות ביחס למקרה הנידון, ולפיו "בדוח וב"מ [ועדת בהלול-מינקובסקי] צוין כי הנעדרת הייתה בת 18 חודש בפטירתה. בהודעת ההיעדרות נאמר כי הייתה בת 5 חודשים. מסתבר כי הרישום בדוח וב"מ בטעות יסודו, והגיל הנכון הוא 6 חודשים."[7]

בפועל, הדוח הסופי של ועדת שלגי נמנע מלהזכיר את הטעות של הוועדה הקודמת. אמנם נכתב בו כי הילדה נעלמה "בהיותה בת 5 חודשים", אך לא נזכרים ההבדלים בין העדות למסמכי הפטירה והקבורה ביחס למין ולגיל וגם לא שיבושי השם. בסיכום המקרה בדו"ח שפורסם נכתב כי "אין בידי ועדה זו מידע העשוי לשנות את ממצאי ועדת בהלול מינקובסקי. אנו ממליצים להודיע למשפחה על ממצאי ועדת בהלול מינקובסקי ומסקנה זו".[8] ועדת שלגי זיהתה אם כן בוודאות לפחות בעיה אחת בהתאמה בין עדות המשפחה למסמכים, אך בחרה להסתיר אותה מהמשפחה ומהציבור.

אגיע עתה לבחון את אופן הטיפול במקרה ההיעלמות של שמעה על ידי ועדת החקירה השלישית, זו הממלכתית, ועדת כהן-קדמי (1995—2001). ב-7.9.1995 מסרו בני המשפחה עדות בפני הוועדה, ובה חזרו בעקביות מרשימה על הפרטים שמסרו בעדויות הקודמות.[9] לאחר מכן הועבר התיק לטיפולו של משרד החקירות ששכרה הוועדה, בראשות בן-אשר וגוט. בשונה מהוועדה הקודמת לפרשה, ועדת שלגי, ואף בשונה מרוב ועדות החקירה הממלכתיות בתולדות המדינה, אם לא כולן, לא השאירה הוועדה הממלכתית פרוטוקולים או תיעוד של הדיונים בין חבריה והנחיותיהם לחוקרים.

נותר לנו אפוא רק לנסות ולנחש עד כמה היו כל חבריה מודעים לסתירות ולאי ההתאמות במסמכי המדינה וביניהם לבין עדויות המשפחה. אנשי משרד החקירות של הוועדה קיבלו לידיהם את מסמכי הוועדות הקודמות, שכאמור תיארו את הפערים הנ"ל, ולכן לא יכלו להחמיץ הבדלים אלה, אבל הם פעלו לפי ההנחיות שתוארו לעיל. בו בזמן מדיניות ההסתרה נמשכה, ואולי אף החריפה. מסקנות הוועדה הממלכתית מפורטות יותר מאלה של קודמותיה, והן מתייחסות לשמונה מהמסמכים שמנינו קודם. כולם הוזכרו גם הפעם בלי שמץ התייחסות לפערים ביניהם וביניהם לבין עדויות המשפחה בסוגיות המין, השם והגיל.

הגיל שמסרה המשפחה, למשל, פשוט לא נזכר כלל בדוח. בנוסף, המסקנות נשענות כביכול על הודעת פטירה מקורית למרות שבתיק אין זכר להודעה כזו, אלא רק לספח. ההטעיה של ועדה זו באה לביטוי החריף ביותר בנוסח הפסקני של המסקנה: "מן המידע לעיל עולה בוודאות כי שמעה בת סלימן ודריה אבדר נפטרה ביום 23 באוקטובר.[10]

סיכום ומבט הלאה

היקף ההטעיה והטיוח הגדולים שנחשפו בתיק התינוקת שמעה אבדר הם מרשימים בכל קנה מידה. נראה כי בייצור המסמכים הלא נכונים שהצגתי כאן, שהתרחש כנראה זמן קצר לאחר ההיעלמות של שמעה, השתתפו אנשים רבים. ובהמשך לכך, בהסתרה ובהטעיה של משפחת אבדר ושל הציבור לקחו חלק שלוש הוועדות, שבראש שתיים מהן עמדו שופטים בדימוס, כולל שופט בית המשפט העליון.

ממצאים אלה מטילים צל כבד על אמינותם של מסמכים בני התקופה גם לגבי תיעוד פטירתם של ילדים אחרים ומוכיחים עד כמה חשוב להקשיב לעדויות המשפחות בפרשה ולכבד אותן. אמון מלא במסמכים כתובים והתעלמות מוחלטת מעדות המשפחות מובילים כפי שהראיתי כאן לכניעה מראש לנרטיב של בעלי השררה שפעלו להטעות את המשפחות והציבור.

למחקר הנשען על תיעוד של מקרה אחד בלבד יש, כמובן, מגבלות, ועל כן חשוב לציין שמה שהצגתי כאן הוא רק שלב ראשון במחקר רחב יותר שמטרתו לבחון את המסקנות הפרטניות של הוועדות בקנה מידה רחב. מעיון ראשוני בעשרות רבות של מקרים נראה כי ישנם הבדלים בין המקרים השונים, אך כמעט בכל אחד מהם מצויים סתירות ופערים בין המסמכים וביניהם לבין עדויות המשפחות ביחס לגיל, למין, לשם, למועד הפטירה ועוד.

בנוסף, אנחנו מוצאים שחברי הוועדות והחוקרים ראו את הליקויים ואף התייחסו אליהם בדיונים פנימיים, אולם בפועל התעלמו מהם במסקנות שנשלחו למשפחות ופורסמו לציבור. אנחנו כבר יודעים להגיד ששיטות התיעוד של פטירה ילדים כביכול, לא נשארו יציבות בתקופה הרלבנטית, אך. למרות זאת הרושם הוא שיש גם דפוסים חוזרים בהטעיה.

חשוב להבהיר שגם אם החשיפה של ההטעיה השיטתית בעבודת הוועדות ובמסמכים שבידינו תמשיך ותתרחב, כצפוי, אין די בה כדי להתחקות אחר גורל הילדים שנעלמו. לשם כך נחוצה חשיפה של חומרים ארכיוניים רבים שעדיין אינם זמינים לציבור – ברווחה, בסוכנות, בויצ"ו ועוד.

אני מקווה שחשיפת ההטעיה עד כה ובהמשך תסייע לקדם את הלחץ הציבורי לפתיחה לציבור של החומרים הארכיוניים המוסתרים. למרות הדיווח של הוועדה הממלכתית על השמדה רחבת של חומר בעשרות ארכיונים, אני מאמין ששם עשוי להיות המפתח לבירור האמת בפרשה כואבת זו.

ד"ר דניאל דה מלאך הוא מרצה לסוציולוגיה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

[1] העדות כאן נסמכת על הצהרת המשפחה בפני חוקרי ועדת בהלול-מינקובסקי. ניתן למוצאה בארכיון המדינה, תיק ל- 1938/19, https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b0717068031b590/File/0b07170680cdac69, עמ' 2—4; להלן "תיק שמעה אבדר, וב"מ".

עדויות עקביות נוספות ניתן למצוא בתיק ועדת שלגי שעסק בפרשה, שם, ג 2\9862,

https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068071a7ac, עמ' 35—38, להלן "תיק שמעה אבדר, שלגי", וכן בעדות בדלתיים פתוחות בפני ועדת החקירה הממלכתית ב-7 בספטמבר 1995, שם, ג- 4\9745, . https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068083fa23, עמ' 53—75.

[2] ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבני עולי תימן בשנים 1948–1954 (2001), דין וחשבון, עמ' 247—248).

[3] עדי בן-אשר, החוקר הראשי של ועדת החקירה הממלכתית, בפגישה במשרד גנז המדינה דאז טוביה פרילינג, ב-12.12.2001, עם מסירת חומרי הוועדה לארכיון המדינה. ארכיון המדינה ג 12616/1, עמ' 186.

https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170680017e2d/File/0b07170680b1c23d

[4] https://catalog.archives.gov.il/yco/.

[5] יוסף בהלול וראובן מינקובסקי, דיו וחשבון ועדת חקירה לגלוי ילדי תימן, פתח תקוה 1968, עמ' 76.

[6] "תיק שמעה אבדר, שלגי (ראו הערה 1), עמ' 20—31.

[7] שם, עמ' 20.

[8] שם, עמ' 21

[9] עדות בוועדה הממלכתית, 7.9.1995, ג 9745/4,

https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068083fa23

[10] ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבני עולי תימן בשנים 1948–1954 (2001). נספח לדין וחשבון חלק ראשון, עמ' 365 (תיק 194/95).