עוד מבט אשכנזי על האחר האולטימטיבי

לא מזמן שמחתי להזמנה להשתתף באירוע לכבוד חודש הנשים הבינלאומי שאורגן על ידי חברות פלסטיניות בארגון ״אקדמיה לשוויון״. במקום לדון כפי שתוכנן מראש בייצוג הפלסטיני באקדמיה ובדילמות ובקשיים ״הרגילים״ שלהן, דנו החברות באלימות במעונות ובהסתה ברשתות החברתיות שהבהירו, שוב, כמה הקמפוסים בישראל רוחשים גזענות מתחת ומעל לפני השטח. התבקשתי להגיב לדוברות הנהדרות, ולא יכולתי שלא להתפעל מהנוכחות העוצמתית באותו ערב של כארבעים נשים מרשימות אחת אחת, ומהדוברות עצמן, חלקן סטודנטיות ותלמידות מחקר ורובן אקדמאיות בעלות קריירה מפוארת, כולל שתי סגניות נשיאים של אוניברסיטאות חיפה ובן גוריון.

הנשים הללו מייצגות את ״החלום הערבי״ כפי שקראה לזה הדוקטורנטית – אוטוטו ד״ר –  מייסלון דלאשה, בפודקסט מרתק של חיות כיס בכאן 11. החלום הערבי מציב את ההשכלה הגבוהה בראש סדר העדיפויות החברתי כערך מאד גבוה בחברה הפלסטינית, המפתח להצלחה של כל החברה. מדובר בקפיצה מטאורית ברמות ההשכלה בתוך דור או שניים. בשנים האחרונות נקצרים פירות ההשקעה המרשימה בתוכניות מיוחדות ותקציבים של ות״ת ומל״ג המופנים לחברה הערבית. פערי הייצוג עדיין אדירים, אך בהתחשב בנחיתות של מערכת בתי הספר הערביים בישראל, מדובר במגזר סופר משכיל שהאקדמיה הישראלית גם הפנימה את הצורך לקדם אותו בשנים האחרונות. חברות הסגל הפלסטיני באקדמיה הישראלית הן קהילה עוצמתית בזכות העבודה הקשה והכישרון ולמרות הררי החסמים המובנים העומדים בפניהן. הן כבר לא אחת או שתיים דמויות לחיקוי לדורות הבאים אחריהן (תוך שנים ספורות גדל ב-60% מספר תלמידי הדוקטורט). בשדה האקדמיה מדובר ללא ספק בזהות פלסטינית לאומית נרדפת ומאויימת ככזאת, וטראומת אירועי מאי בקמפוסים עדיין לא שככה. אך כבר אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלהן. אחד האתגרים של נשות הסגל בימים ״רגילים״ הוא כיצד לקדם יותר ״דור ראשון להשכלה גבוהה״ מקרבה ולתמוך במי שעדיין לא ביססו את מעמדם, כאשר הן בעצמן כורעות תחת נטל הגזענות והתנאים הקשים ונמצאות בתחרות הבלתי פוסקת על משאבים וקידום.

וכיצד מיוצגת הצלחה של המזרחים והמזרחיות בישראל? מהו ״החלום המזרחי״?  עיתונאית ״הארץ״ שאני מאד מעריכה, נועה לימונה, לא הצליחה בטור ביקורת על הסדרה החדשה ״פריפריה אימפריה״ שלא להדהד את השכל הישר שמסתכם בשתי מלים: כסף ובלינג. היא הצליחה לכתוב על סדרה שבה מככבות רק מזרחיות מבלי פעם אחת להזכיר ״מאבק מזרחי״ או ״מזרחיות״. בסדרת מאמרים משפיעה, ביניהם בין השאר, ״אנו הפלבאים״, דברים שכתבה החוקרת העצמאית שושנה גבאי מלפני כמה וכמה שנים מוכיחים את עצמם שוב ושוב. גבאי טענה כי תזת ״האליטות החדשות״ מקודמת על ידי התקשורת כמסך עשן המכסה על כישלון המאבק המזרחי מול האליטות הוותיקות בישראל שעדיין נפוטיסטיות ומשמרות את הסטטוס קוו. דווקא ייצוגי המזרחיות כ״הצלחה״ משרתים את הסטטוס קוו הזה. הצלחתן העסקית של הדמויות הנשיות בסדרה החדשה איננה הישג היסטורי. היא חלק מתרבות הראווה הניאוליברלית המטילה את האחריות להצלחה על הפרט.

פרקטיקות של מיתוג עצמי שאותן מכנה גבאי ״הכשרון של הנראות העצמית״ הם הביטוי הדומיננטי והגלוי ביותר של אותו סיפור סינדרלה מזרחי נדוש המוכר לנו מאז שנות השמונים. הנראות הזאת היא בעצמה הצלחה ועם הצלחה לא מתווכחים. גם נועה לימונה בחרה לא להתווכח איתה. להיפך, סדרה לא-מקורית שאיננה מחדשת כלום (לא בתוכן ולא פורמט, ראו זו שקדמה לה, ״מעושרות״) מתוארת באופן מעריץ. הרבה מלים של דבש נשפכות כדי להסתיר את ההתנשאות. התובנה שאליה מגיעה לימונה, לא לפני שעברה דרך אדורנו ואסכולת פרנקפורט – לא פחות (בפרפורמנס של השכלה אקדמית) – היא שהקונפליקט המשמעותי ביותר בסדרה איננו בין ״פריפריה למרכז״ אלא בין עשירים ועניים בחברה הישראלית. וואלה. איזו תובנה. תגידו לי אתם, עד מתי יעלו מולנו גירה עם ההטפה הזאת שמדובר בקונפליקט מעמדי (אך ורק מעמדי, כן?). כמה מתיש להצביע שוב ושוב על המהלך השקוף הזה שעוקף את מוקש הזהות המזרחית ומתעלם לחלוטין מההיסטוריה החברתית של הגזענות נגד מזרחים בישראל.

בחוסר מודעות עצמית המגיע דווקא ממי שבעדנו, קיבלנו בביקורת הזאת את המבט האשכנזי הכי מציצני על האחר האולטימטיבי. זה שלעולם לא יאיים על מחזיקות עמדות מפתח כמו לימונה אלא יהיה שם תמיד כדי לשעשע אותן. זהו מבט שלא בוחל להציג את עצמו באופן מזויף כמי שכמו כל עם ישראל משווע ״לטבוע בחושניות וללכת לאיבוד בקיטש״, ואיך אפשר בלי – עורג לערך המשפחתיות החמה המזרחית, מושא הקנאה של האשכנזים מימים ימימה. לימונה כבר שכחה את השיעור על אוריינטליזם של אדוארד סעיד שהדמויות הנשיות בסדרה לעולם לא יזכו ללמוד. מה שהסדרה מהדהדת לציבור הישראלי הוא בדיוק מראה הפוכה של ״החלום הערבי״, ועדות טרגית למצב המזרחי. הזוהר והבלינג והכסף הנופל כמן מן השמיים הם הרי שדרוג ממותג. את האופק המוגבל בבתי הספר המקצועיים המסלילים לנשים, אופק התופרת, הקוסמטיקאית והספרית של הדורות של הסבתות והאמהות, השכילו להפוך הדמויות בסדרה מדור הוואי והזד לאימפריות ״ביוטי״. אותה גברת בשינוי אדרת. ואכן, החלק המרגש והיותר אותנטי בסדרה הוא החיבור האמיתי בינן לבין הסבתות הצנועות בדרך כלל שלהן. לימונה כנראה שכחה (יכול להיות שהיא לא יודעת?) שמזרחים מאז ומתמיד מצאו הצלחה במגזר העסקי. אין דבר חדש תחת השמש במדינה שבה עולמות המגזר הציבורי, האקדמיה, המשפט, התרבות והרוח נותרו חסומים והטייפקסט הכי נפוץ בהם הוא אשכנזים.

שלא תטעו, אינני מזלזלת חלילה בהישג הכביר של נשים שבמו ידיהן ובעבודה קשה נחלצו מעוני משווע. אך למעשה, רק שתיים מסוללת הדמויות (אם נכלול את הבעלים הדומיננטיים) הן ילדות שגדלו בנסיבות קשות בשכונות קראוונים, המעברות של שנות התשעים. כאן רלוונטי להזכר במאבקי הנשים החד הוריות המזרחיות בשכונות האלה, ולהקשיב לעדותה של מרסל אדרי על המאבק המזרחי שהתחולל בדיוק בשנים שבהן גדלו הילדות-סינדרלות הללו (במסגרת סדרת ״מדרש קשת״ שיזמה והנחתה נורית חג׳אג׳). אלא שלשגשוג המזרחי, ובכלל לעליית מעמד הביניים המזרחי שעליו עפים כה רבים במחוזותינו, יש מחיר שרבים נוטים להדחיק ולשכוח. המחיר הוא האופק המוגבל מראש והמחיקה העצמית המתבטלת בפני אלוהי ההון הגלובלי – כמו שנמחקה לגמרי המזרחיות וההיסטוריה של המאבק המזרחי בכתבה של לימונה. המחיקה הזאת, הבורות לגבי ההיסטוריה המזרחית וחוסר העניין המוחלט בה, הוא סימפטום של בורות רחבה יותר שאותה מטפחת ומעלה על נס החברה היהודית המזרחית. כמובן, הוויתור על אופקים אחרים, כולל השכלה גבוהה, הוא למעשה כפוי ו״בחירה״ מפוקפקת למדי.

האם הוויתור הזה באמת הכרחי? מה יש להגיד על האנטי-איטלקטואליות המתבוססת ומתבשמת בריח של הכסף בייצוג המזרחי הזה? מדוע חברינו האשכנזים כל כך אוהבים שיתנו להם עוד ועוד מאותו הדבר – מזרחים מצליחים ועשירים? ההמלצה שלי לסיום היא שתצפו בעצמכם ב״אימפריה פריפריה״ ואם אפשר גם בהרצאה המעניינת מאד של פנינה מוצאפי הלר בסמינר ״מזרחיות״ של אקדמיה לשוויון שעסקה בנושא מאד רלוונטי לסדרה הזאת (״שחורדיניות זה מעליב״: על גוף והיכולת לדיבור חתרני) ובמיוחד בדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה. כך תשלבו התענגות חושנית ב״דוקו-טראש״ יחד עם דיון אינטלקטואלי.