שפרה שוורץ מוטה ומטעה

ההערכה שסיפקה שפרה שוורץ לדו"ח על פרשת ילדי תימן גדושה בסילופים, הטעיות וכשלים, זה מה שקורה כשגזענות מוסדית פוגשת רשלנות אקדמית

קראתי את הערכת פרופ' שפרה שוורץ לטיוטת הדו"ח בנושא מעורבותם של אנשי בריאות בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח ובלקן שהועברה ערב פסח עקב הגשת עתירת חופש המידע (להלן: ההערכה), ובחנתי מנקודת מבט מדעית ומקובלת עבור כל אדם בר דעת את הטיעונים והעובדות המצוינים בו. מהתרשמותי הראשונית עולה כי ההערכה היא לכל היותר מסמך דעה שנכתב על ידי מי שדעתה בנושא הייתה מבוססת מלכתחילה.

לאור הזלזול הרב שהפגין המשרד, הן בעיכוב פרסום הדו"ח, הן בבחירת המבקרת (ועל כך בהמשך) והן על שליחתו באופן זה, בתזמון זה, וכשהטיוטה שפרופ' שוורץ לכאורה מגיבה אליה כלל אינה המסמך הנכון, וההפניות בהערכה אינן מובילות לתוכן האמור בדו"ח מדובר בתגובה חלקית, שאינה מקיפה את כלל הבושות בטקסט האמור.

ראוי לציין גם שרבות מהטענות והעמדות שעליהן נשענת ההערכה מבוססות על תפיסת עולמה של פרופ' שוורץ על הפרשה, כפי שהוצהרו על ידה במפורש, למשל, ברשתות החברתיות, כמו גם על תפיסתה את המפגש בין העולים לאנשי הרפואה בימיה הראשונים של מערכת הבריאות ככזה שבו "החלש הוא הדומיננטי".

בעוד ששוורץ טוענת במסמך זה כי היא לא ביצעה מחקר עצמאי בנושא, בראיון לתוכנית של בן כספית ב-2012 היא טוענת שהמחקר שלה לא מצא רמז לפרשה, לא רק זאת, באותו ראיון היא מגדילה ומצהירה שהפרוטוקולים, אשר החיסיון מהם יוסר רק חמש שנים מאוחר יותר בסוף 2016, פתוחים לציבור.

יתרה על כך, בעודה מתייחסת בביטול לחומרים של עמותת עמר"ם בשל היות העמותה גוף "בעל אג'נדה ברורה", היא לא מסגירה שבדומה לרבים מהנמרצים במכחישי הפרשה הנושאים באינטרסים פרטיים ומשפחתיים להכחשה, היא עצמה בת לאם שעבדה במערכת הבריאות וכי אביה היה קצין משטרה, וסבה אף שימש כמפקח על אזור תל אביב בזמן התרחשות הפרשה. אותה משטרה שהגדירה את התימנים כקטגוריה נפרדת, שכאשר ההורים התעמתו עם הצוותים הרפואיים לקחו אותם למעצר, אולם לא גבו מהם תלונה על היעדרות הילד ושבכיריה קבעו ב-1951 כי יש לסגור תיקים משום ש"נאמר להם על ידי יודעי דבר" שהתימנים נוהגים לקחת ילדים אחד של השני.

גם אם כוונת אנשי המשרד הייתה טובה, תמוה בעיני מדוע נמסרה עבודה רגישה וחשובה זאת לידיה של חוקרת אשר ניכר שניגשה אל החומרים מתוך אג'נדה ברורה וסדורה של הכחשת גזענות ונזקיה, שבאה לידי ביטוי הן בעמדותיה הציבוריות והן, למרבה הצער, בעבודתה המחקרית עד כדי חוסר יושר הגובל בהטעיית הציבור. בתגובה שלהלן אתייחס לכשלים נבחרים בהערכתה של פרופ' שוורץ, לפי הסעיפים שהיא עצמה מפרטת.

תחומי הדיון – הגדרה מטעה ואי עמידה בה

ההחלטה על הקמת הוועדה המתכללת לטיפול בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות נבעה, לפי אתר משרד הבריאות, "מביקורת ציבורית בדבר תופעות של גזענות, אפליה והדרה של מוסדות ומטפלים במערכת הבריאות והתפיסה הרווחת בציבור כי קיימת גזענות או אפליה ממוסדת, אם לא ברמת הכוונה הרי שברמת התוצאה".

על רקע ההבנה שהתגבשה במשרד הבריאות כי מקרים מסוג זה, בהווה ובעבר, גורמים למשבר אמון בין הקהילות למערכת הבריאות, קבעה הוועדה כי "כדי להתמודד עם תופעת הגזענות במערכת הבריאות, חייבים לייצר אמון עם הקהילות אשר נפגעו ושממשיכות להיפגע. בבחינת התמודדות דומה במדינות אחרות, עולה כי יש לבצע הכנה שכן למרות כוונות טובות, אם לא מייצרים אמון ואווירה ציבורית מתאימה, התהליך יכול להיתפס על ידי הקהילות השונות כפוגעני, מתנשא ומנותק."

ההסתייגות של פרופ' שוורץ משיתוף פעולה עם עמותת עמר"ם מעידה על כך שהמטרה המוצהרת של הדו"ח זרה לה

במשרד הבריאות התכוונו ליזום ולזרז תהליך של צדק מאחה שכולל במהותו שיתוף פעולה עם הנפגעים. ההסתייגות של פרופ' שוורץ משיתוף הפעולה עם עמותת עמר"ם מעידה על כך שהמטרה המוצהרת של הדו"ח זרה לה. ראוי היה שתטרח ללמוד מעט את הנושא, לרפרף על פרסומי הוועדה המתכללת או אפילו לעשות חיפוש קטן בגוגל.

בחירה אקראית ולא מנומקת של מקורות משניים

בהערכתה מתייחסת פרופ' שוורץ בהרחבה לבעייתיות שיש בהסתמכות על עדויות מן העבר. האם ייתכן שהפרופסור אינה מודעת לקיומו של מחקר היסטורי על בסיס עדויות שבעל פה? מאוד מפתיע לאור העובדה שהיא פועלת במדינה שבה מתקיים מפעל התיעוד ההיסטורי האוראלי העצום של ניצולי השואה. ובעיקר לאור זאת שבמאמרה בנושא רפואה בשנות ה-50 מסתמכת הכותבת על עדויות אשר ליקטה בעצמה בין השנים 2000 – 2004 ומאמרים שפורסמו בעיתונות.

מאחר שאני מניחה שהיא אינה כופרת בחשיבות ההיסטורית של מחקרה שלה עצמה, האם יכול להיות שעמדתה המוצהרת, עוד לפני שהוגש הדו"ח לפתחה, כי הפרשה "נולדה בדמיונם של בעלי עניין או אחרים" היא זאת שיושבת בבסיס הטיעון האקדמי לכאורה? או שמא, לדידה, אמינות דבריהם של העדים היא נגזרת של מוצאם?

תהייה נוספת עולה גם באשר לבחירת המקורות המחקריים שההערכה מבקשת להסתמך עליהם. הבחירה להפנות פעמיים בגוף הטקסט למאמרו של יחיאל בר אילן "ילדי תימן הנעדרים: מדיקליזציה של הגירה ודה מדיקליזציה של ההיסטוריה" על אף שהוא זכה לביקורת רבה, ובתוך זה ביקורת אקדמית של היסטוריונים בכירים וחוקרים, ביניהם ד"ר חדווה אייל, אנתרופולוגית העוסקת במחקר היחסים שבין חברה, רפואה ומדינה, שבעצמה הייתה יכולה להיות בחירה טובה בהרבה להערכת הדו"ח מפרופ' שוורץ.

גם ציפייתה שבמסגרת הדו"ח תהיה התייחסות למחקריו של דב לויטן, והצגתה אותם ככאלה שפורסמו לאורך עשרות שנים לוקות בחוסר דיוק קל שכן מדובר בשלושה מאמרים בלבד, שפורסמו ב-2005, 2010 ו-2016, ומציעים סקירה של עבודת הוועדה והשתלשלות האירועים בלבד. יתר על כן, יש לתהות האם נכון, כחלק מתהליך החותר לריפוי ותיקון, להתייחס לחוקר שבוחר להתייחס לעדויות המשפחות כאל "פסיכוזות".

ואם במסמוך ומקורות עסקינן, מדוע לא מבססת שוורץ את טענתה כי פרסומי עמר"ם הוכחו כשגויים? הייתכן שיש בכך קשר לכך שטענה זאת נסמכת על "תחקירים" של יוזרים פיקטיביים ובלוגים כ"א.א. קונספירציות" שבעליהם אינם נחשפים אולם כן זוכים לאזכור בהערת שוליים כמקור בהערכה, וכי היא מבכרת את עמדתם של משתמשי פייסבוק אנונימיים על פני שיח מקצועי בין עמיתים?

שפרה שוורץ
פרופ' שפרה שוורץ, "ראוי היה שתטרח ללמוד מעט את הנושא, לרפרף על פרסומי הוועדה המתכללת או אפילו לעשות חיפוש קטן בגוגל." צילומסך מ"כאן חינוכית"

התעלמות מחומרים ארכיוניים רלוונטיים

כאמור, הסתמכות על מקורות הזמינים לכל דורש, ושאף הוגשו לה על מגש בדו"ח עצמו, היו מציגים באור שונה רבות מטענותיה בהערכה.

כך, למשל, שוורץ טוענת כי "הדו"ח אינו מספק סיבות לחשוב שמעורבות צוותי בריאות בהליכי אימוץ קשורה לפרשה ש[בה]הוא מתיימר לעסוק" בעודה מתעלמת מחומרי ארכיון רלוונטיים המובאים בו בין היתר בתיק בדיקת תיקי האימוץ המציג מסמכים ראשוניים המעידים על מעורבות אנשי בריאות ובכלל זה מסירת ילדים לאימוץ מבתי החולים (עמ' 167-166), מעורבות של רופאים בתיווך אימוץ (עמ' 45), והימנעות מלהראות ליולדת את התינוק במקרים שבהם הצוות חושב שעליה למסור אותו (עמ' 59).

בעוד שוורץ מתארת את עבודת הוועדה, היא גורסת כי הוועדה "חיפשה באמצעות סקירת כלל מקרי האימוץ מהשנים הרלוונטיות אחר מאומצים שהיה חשד שהם חטופים וניסו להגיע למשפחתם." ובכך מתעלמת מהנכתב בעמ' 156 בתיק בדיקת תיקי האימוץ על כך שלא כלל תיקי האימוץ היו פתוחים לעיון הוועדה.

אולם הסילוף המפתיע מכל בהקשר זה הוא שביחס לציון החדשות לתשלום עבור אימוץ בישראל היא מצהירה כי "בנוגע לחשדות בדבר העברת ילדים לאימוץ לשם תמורה כספית מצד אנשי רפואה מתבסס הדו"ח על כתבה בעיתון 'העולם הזה' משנת 1967, ובאותה העת מתעלם מכך שהנושא נבדק על -ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, בחקירות בינלאומיות ושוב על-ידי ועדת החקירה הממלכתית ולא נמצא לו ביסוס". זאת על אף שנכתב בדו"ח במפורש שהחשד לתשלום מופיע במספר מקורות, ביניהם בעמ' 169 בתיק הנזכר לעיל.הכתבה ב"העולם הזה", כמו גם חקירת וב"מ, התייחסו להעברת ילדים לאימוץ בחו"ל (וראו זה פלא, גם את המסמכים האלה ניתן למצוא באותו תיק, בעמ' 201-188).

ביטול או הסתייגות ממסקנות ועדות חקירה מקצועיות ללא בסיס מקצועי וללא כל הנמקה

בפתחו של הסעיף הראשון להערכה, טוענת שוורץ כי השימוש במילה "היעלמות" בכותרת של דו"ח הוועדה המתכללת מעורר בעיות, שכן לדבריה מדובר בהתעלמות מממצאי ועדות החקירה. טענה זו אינה פחות מהזויה, מאחר שוועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הטענות לחטיפה ממוסדת, והשתמשה במסקנותיה בביטוי המפורש "היעלמות להורים".

הואיל ואין סיבה להניח כי הפרופ' הנכבדה אינה שולטת בעברית או שאינו ידוע לה ההבדל הלשוני בין "חטיפה" ל"היעלמות", לא נותר אלא להניח כי מדובר בהטעיה מכוונת. הטענה כי "המסקנה שעלתה לפחות מן החקירות הרשמיות היא שכלל הילדים בהם מדובר נפטרו", מוכיחה זאת ביתר שאת, שהרי ממצאי ועדת החקירה הממלכתית מעידים על 71 ילדים שלא ניתן להניח זאת לגביהם.

הואיל ואין סיבה להניח כי הפרופ' הנכבדה אינה שולטת בעברית או שאינו ידוע לה ההבדל הלשוני בין "חטיפה" ל"היעלמות", לא נותר אלא להניח כי מדובר בהטעיה מכוונת

יתרה על כך, דו"ח ועדת החקירה הממלכתית קובע בבירור ביחס לעלומים כי "עובדת קיומה של 'מסירה מזדמנת לאימוץ', במשמעות ובנסיבות המתוארות בדו״ח זה, לא הייתה – ואינה יכולה להיות – שנויה במחלוקת, היא ניבטת אלינו מן התמונה הכוללת של המציאות של אותם ימים, כפי שזו מצטיירת מן העדויות ומן התיעוד שנפרשו לפני הוועדה; ומומחשת בצורה שאינה מותירה מקום להיסוסים בדבר התרחשותה" וכן כי "אין לשלול את האפשרות שתינוקות בודדים נמסרו לאימוץ מבתי התינוקות שבמחנות העולים – או מבתי החולים שבהם אושפזו והחלימו – במסגרת של מסירה מזדמנת לאימוץ".

אזכור לא ביקורתי של טענות

במקומות רבים בהערכה שוורץ נוקטת בלשון "ביסוס" כאשר היא מתייחסת למסקנות וממצאי ועדת החקירה הממלכתית כאל תורה מסיני. האם זוהי "מקצועיות אקדמית? לקבל בהכנעה את עמדת הממסד מבלי לערער עליו? לא להטיל ספק? נראה כי גם כאשר היא מבחינה בעצמה בליקוי בעבודת ועדת החקירה, ישנו מחסום בלתי נראה שאינו מאפשר לה להעביר עליה ביקורת.

כך, למשל, בנוגע למקרים שבהם טענו הורים שנמסר להם כי ילדם נפטר ורק לאחר שנקטו באלימות הוא הוחזר אליהם, כותבת שוורץ: "הוועדה מציינת כי אין אף לא מקרה אחד בו ישנה עדות ישירה של אדם שנאמר לו שילדו נפטר והילד נמצא מאוחר יותר לאחר התעקשות או הפעלת אלימות. זאת למרות שבחלק מהמקרים ההורים או עדים אחרים שנכחו באירוע היו זמינים למתן עדות ואף נוכחים באולם הוועדה." השאלה – מדוע לא זומנו אנשים אלה על-ידי ועדת החקירה לתת עדות, כלל אינה עולה על הפרק מבחינתה.

מתוך עמדה צייתנית ואנטי-אקדמית כזו, ערעור על חלק מקביעות ועדת החקירה או על אופן התנהלותה כלל אינו בגדר אפשרות. על כן, הידיעה שבחינת המסמכים במקרה של שמעה אבדר, למשל, מראה סתירות רבות; שמחלת השיכחה המסתורית שתקפה חלק מן העדים התקבלה בהבנה או העובדה שעדותו החיה של אדם שהופקה עבורו בילדותו תעודת נתיחה לאחר המוות לא העלתה פקפוק באמינות המסמכים האחרים מאותו מקור, כל אלה אינם רלוונטיים כלל.

דוגמא נוספת להשתלטות האג'נדה של שוורץ על יושרתה האקדמית, ניתן למצוא במאמרה של שוורץ בנושא הגזזת, שם היא נסמכת על תיעוד היסטורי לגבי כך שדובר בטיפול מקובל המגיע עד לשנת 1948, כדי לטעון שאין עילה מוצדקת לחוק הגזזת המתייחס לקבלת טיפול בקרני רנטגן בין השנים 1960-1946. בעוד ישנה חשיבות לרקע ההיסטורי, לא ברור כיצד המידע על הטיפול באנשי היישוב בזמן המנדט מספק כדי לקבוע עמדות על הטיפול בעולים בשנות ה-50.

לא רק זאת, שוורץ מצהירה במפורש כי מטרת המאמר היא לסתור את הטענות על גזענות. אני נאלצת לחזור ולהדגיש: טענת החוקרת, במאמרה שלה, אינה כי היא באה לבחון את הטענות, או שלפי ממצאי המחקר לא נמצא להן בסיס אלא כי "מאמר זה בא להראות כי לא כך היה." זאת כשהיא נסמכת על מסמכים שאינם בני התקופה שאליה היא מתייחסת.

אנכרוניזם והעדר התייחסות להקשרים היסטוריים

במספר נקודות לאורך ההערכה מתוארים כשלים לכאורה בהתייחסות לתקופה האמורה ולמציאות שבה היא התרחשה. בה בעת, שוורץ בוחרת להתעלם מהקשרים גלובליים ומקומיים שאינם תואמים את השקפת. כך, למשל, העובדה כי בתקופה זאת התרחש סחר בתינוקות בין קנדה לארצות הברית בקהילה היהודית ומקרים נוספים של הפקעת ילדים מהוריהם בעולם אינו נכנס להגדרותיה את רוח התקופה.

גם העובדה שמשפטי נירנברג הובילו את הקהילה העולמית לשיח נרחב על אתיקה רפואית נעלמת מעיניה של הפרופסור יחד עם היסודות האאוגניים היושבים בבסיס התפיסה הציונית, והתפיסות שרווחו בממסד הרפואי על היות האם המזרחית אם מזניחה שיש להכפיף למשטר אינטנסיבי של חינוך ופיקוח.

טעויות, הקשרים שגויים ואי -דיוקים

לאורך ההערכה כולה ניתן למצוא מספר לא מבוטל של טעויות, הקשרים שגויים ואי-דיוקים, גם כאשר אלה אינם נופלים תחת אחד הכשלים המבניים שתוארו לעיל, להלן מספר דוגמאות לכך.

בעמ' 4 להערכה טוענת שוורץ כי "מכל הידוע לנו על אימוצים בתקופה האמורה, וכן מהיכרות עם המערכת הבירוקרטית, הרי שכל אימוץ חייב היה לעבור דרך דיון בפני שופט, ובמקרים מעין אלה, ככל  שניתן היה וככל שרצו בכך, השתתפו ההורים בהליך המסירה לאימוץ." טענה זאת עומדת בסתירה לקיומו של מנגנון "הרישום המאוחר" המאפשר עקיפה של מוסד האימוץ, המפורט בעמ' 69 בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית. עוד מצוין בדו"ח שרישום כזה התבצע גם במוסדות ויצ"ו ואף בבית החולים ברנדייס, בניגוד להוראות משרד הבריאות.

כך, למשל, בהתייחס להורים שלא זכו לקבור את ילדיהם, מציינת שוורץ בהערכה כי כותבי דו"ח הוועדה המתכללת מתעלמים מההגדרה ההלכתית ל"נפל", תינוק בן פחות מחודש, שהמשפחה לא מעורבת בקבורתו. נושא זה אכן מועלה גם בדו"ח וועדת החקירה הממלכתית אולם אינו תופס חלק נרחב מהדיון על ההיעדרות מהקבורה הואיל ו"החלק המכריע של הנעלמים נושאי הפנייה לוועדה היו תינוקות, שגילם נע בין מספר שעות לשנתיים; כאשר הקבוצה העיקרית בתוכם מונה תינוקות בני מספר חודשים עד שנה." (עמ' 23)

שוורץ מציינת ש"רבים מהמקרים המוזכרים בדו"ח עונים להגדרה של "נפל". ניסוח תמוה למדי לאור העובדה שמבין 12 המקרים המפורטים בדו"ח רק שניים עונים להגדרה זו

שוורץ מציינת ש"רבים מהמקרים המוזכרים בדו"ח הם מקרים שעונים להגדרה זו של "נפל". ניסוח תמוה למדי לאור העובדה שמבין 12 המקרים המפורטים בדו"ח בהקשר של מניעת השתתפות הורים בקבורה רק שניים עונים להגדרה של נפל[1]. מאחר שאנו עוסקים כאן בהערכת דו"ח ולא בפלפול תלמודי, יש לתהות מדוע נבחר ניסוח מטעה ומדוע מוצגת קבורת הנפל כפתרון לבעיה שהציגו רובן המוחלט של העדויות.

סיכום

הנובע מכל האמור לעיל הוא שאין בהערכת הדו"ח מבט אובייקטיבי או מקצועי ותהיה זאת טעות לייחס לה חשיבות כלשהי. פרופ' שוורץ ניגשה אל הדו"ח כאשר היא סמוכה ובטוחה שהפרשה "נולדה בדמיונם של בעלי עניין או אחרים" והיא נחושה לנקות את הממסד של ראשית המדינה – זה שהוריה וסביה השתייכו אליו – מכל דופי או רבב.

בחינת דו"ח הוועדה המתכללת נעשתה מתוך זווית של אמונה כי מדובר בסיפורי כזבים ולא מתוך שאיפה אובייקטיבית לבחון לעומק את המידע המופיע בו, ובוודאי שללא רצון לקדם הליך של למידה, שינוי ושיפור. זווית ראייה רחבה, מאוזנת ואמינה יותר היתה מאפשרת את המבט הרחב הדרוש – מבט שהיה מונע גם חלק ניכר מהשיפוט הלא מבוסס שמוצג בהערכה.

בעוד הפרשה התרחשה בשנות החמישים של המאה הקודמת, היסודות הגזעניים העומדים בבסיסה ממשיכים להוות חלק מהחיים בחברה הישראלית. הפטרונות וההטיה בכל הנוגע ל"טובת הילד"  נוכחת גם היום בהוצאת ילדים מהבית, ההחלטה המשטרתית להפסיק לחקור היעלמות של ילדים בשל חשדם שמדובר בעניין "פנים קהילתי" התפתחה להפקרת הביטחון בחברה הערבית. גזענות ממסדית, כל עוד אינה נעקרת מהשורש, ממשיכה להתפתח ולצמח גרסאות חדשות.

הצטברות הכשלים בהערכה היא בראש ובראשונה כשל של העומדים בראש המשרד, אשר נוכחנו לאחרונה כי לבם גס לא רק בקרבנות פרשות העבר, אלא גם בשיפור הטיפול בנפגעות בתקיפה מינית. ההתמודדות עם מגפה עולמית בשנתיים האחרונות, הוכיחה ביתר שאת עד כמה חשובים יחסי האמון בין הציבור לבין מערכת הבריאות. בעת כזאת, הבחירה של המשרד בהתעלמות, בשקרים, בכתיבת הערכה מגמתית ואז בהגשתה באופן כה מביך ומרושל מעוררת תמיהה. עם כל הכבוד לשוורץ, היא אינה זאת שמנהלת את מערכת הבריאות שלנו, ושיקול דעת כה לקוי מצד השר והמנכ"ל מעורר שאלות רבות.

[1] בתם של ציון וסיסה גוילי היתה בת 4 חודשים, בנם של בנימין וסולטה שם טוב היה בן חצי שנה, 
בתם של הדסה ומשה דננברג בת שבועיים, בתם של צח'לה רחל ואברהם יוסף בת חצי שנה,
מזל בוכריס בת שנתיים וחצי, בדרה כולני בת שלוש  שמחה ונחום משה בן מספר ימים שושנה חדד
בת מספר חודשים, שושנה שהרבן בת חודשיים וחצי, בתה של סעידה לוי הייתה בת תשעה חודשים ובנם
של שלום ושרה בראימיהן היה גם הוא בן מספר חודשים.

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שרה דמתי

    פרופ שוורץ הזויה!
    אין זה מקרי חטיפה. אילו מקרי גניבה!!!
    נוסיף על כך, סחר, ניסויים ועוד.
    אין זה מקרי היעלמות, כיון שהם לא העלימו את עצמם. זהו מקרי העלמה והתעלמות. הסתרה התאכזרות לבני אדם. בני אנוש לא מתנהגים כך כלפי בני אנוש. צר לי שהמדינה משתפת פעולה ולא פותחת אחת ולתמיד את המורסה התוססת הזו. חבל שכך.

  2. נרי אראלי

    כבוד שר הבריאות ח"כ ניצן הורביץ

    מכובדי,

    הנדון : הצעה לדרך פעולה חדשה בחקר פרשת "ילדי תימן" .

    תמצית: הצעה לדרך פעולה בחקר פרשת "ילדי תימן" המבוססת על יישום אזרחי של נהלי החקירה של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל (להלן, יחידת אית"ן). ההצעה משלבת מספר דרכי פעולה: מיפוי קברי אלמונים בארץ בדגש על קברי ילדים, בדיקות של בתי קברות על ידי רדאר חודר קרקע, פתיחת קברים ובדיקות DNA. ההצעה מתבססת על ניסיון רב שנים של פיתוח שיטות איתור קברים מתקופות מוקדמות (למשל חללי תש"ח).
    הרקע למכתב: להבנתי, הוכן דו"ח על ידי אנשי משרדך הנמצא על שולחנך וממתין לחתימתך. אני מבקש שלפני שתחתום על הדו"ח, תעיין בהצעה שלהלן ומטרתה להחיל את המתודה ששימשה אותנו באיתור נעדרי צה"ל ממלחמת העצמאות, על כל קברי הילדים האלמונים שנמצאו על ידי שלושת ועדות החקירה שטיפלו בעניין.
    1. רקע היסטורי
    א. פרשת "ילדי תימן" מלווה את מדינת ישראל מזה עשרות בשנים. שלוש ועדות חקירה מיוחדות לנושא הוקמו במהלך השנים: הראשונה ועדת בהלול-מינקובסקי (1967), השנייה ועדת שלגי (1988) והשלישית ועדת כהן-קדמי (1995).
    ב. שלשת הועדות בדקו 1033 פניות (חוזרות וחדשות), מתוכם ל- 972 קיים תיעוד על פטירתם (, 5 אותרו בחיים ועל 56 ילדים אין תיעוד לפטירתם (נותרו נעדרים). בנוסף, ממחנה חאשד (עדן) נבדקו 20 ילדים ולגבי 13 מהם לא נמצא תיעוד לפטירתם (נעדרים)
    ג. בפברואר 2018 פורסם חוק "פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן, לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח – 2018 ".
    2. הצלחותיה של יחידת אית"ן באיתור חיילי צה"ל נעדרים מתש"ח.
    בראשית שנות ה-90, החל צה"ל לעסוק בגיבוש מתודה שיטתית ומדעית לאיתור נעדרים מקרבות תש"ח. מאז אותרו וזוהו 69 נעדרים מקברי אלמונים בבתי הקברות הצבאיים ברחבי הארץ. מתוך עבודה זו התגבש נוהל עבודה לאיתור נעדרים שמקום קבורתם לא נודע, כולל חקר בתי קברות.
    3. הסבת הנוהל הצבאי והתאמתו לשימוש אזרחי
    א. סקר ארצי: הכנת מסד נתונים של כלל המקרים על כל פרטיהם. בדיקה ברישומי חברות קדישא ובשטח בתי הקברות, מיפוי כל קברי האלמונים, במיוחד תינוקות הקבורים ברחבי הארץ בין השנים 1949-1953.
    ב. בדיקת בתי קברות ללא הפרת הקרקע. ביצוע בדיקת רדאר חודר קרקע במקומות המסומנים כקברים, מבלי לפתוח קבר. בבדיקה זו ניתן לאמת שמדובר בקבר שבעבר היה קבור בו גוף אדם ולהצליב בין הרשימות לממצאים מבתי הקברות.
    ג. בדיקת DNA. לאחר מכן, תוך התייעצות משפטית, יוחלט על פתיחת קברים מסוימים ובדיקת DNA בממצאים.
    ד. עדכון מידע: במהלך החקירה, יתווסף מידע רב ומאומת על קברי תינוקות אלמונים. מידע זה יסייע לענות על שאלות מרכזיות בנושא, לדוגמה, האם מרבית הילדים מכלל 1033 שנמצאו על ידי הועדות השונות הם אכן בחזקת נעדרים או ילדים או תינוקות הקבורים כאלמונים.
    4. מאמץ מרוכז של משרדי הממשלה הנוגעים לעניין (בריאות, פנים, בטחון-פנים, דתות ומשפטים) עשוי להביא מזור למשפחות רבות שחיות עד היום בתחושה שילדיהם נחטפו ונמסרו לאימוץ, דבר שלמיטב ידיעתנו, לא הוכח על אף כל המאמצים הרבים שהושקעו בנושא בעבר.
    בברכה
    סא"ל (מיל') נרי אראלי ,
    עין גדי, נייד , 0528185036, נייח 086594705. דואל, neri147@gmail.com