אישה פוגעת זה לא פחות גרוע

לא הזקפה היא זו שמייצרת אלימות מינית, ולא הווגינה מונעת אותה, מה שכן נדרש תמיד כדי שהפגיעה תימשך, זו חברה סלחנית שממהרת להתייצב לצד התוקפ.ת. בעקבות האירועים בעמותת "כולן"
עדי מורנו

לפני כשבועיים לערך נכתבו בטוויטר עדויות על כך שמרגלית לנק, מי שהיתה בכירה מאד בעמותת כולן, הטרידה מינית נשים פעילות בעמותה, שאיתן היתה ביחסי מרות ואשר חלקן קטינות. מאז, הרשת הפמיניסטית לא מפסיקה לסעור, וטוב שכך. קודם כל מכיוון שלנפגעות מגיע שיקשיבו להן ויתמכו בהן, מעבר לאמירה רפה של 'מאמינות לך', ושנית, מכיוון שהסיפור הזה חושף בעיות עומק משמעותיות הרבה יותר בפמיניזם הישראלי – ואולי החמורה שבהן כרגע היא הבלבול בין מגדר כמושג, שמאפשר לנו לראות כיצד העולם מחלק אותנו לגברים ונשים, לבין מגדר כזהות אישית, שאומרת מעט מאד על האוחזות בה, ועל הכוח שלהן להיפגע וגם לפגוע בסיטואציות מסוימות.

אני אתחיל מהסיבה שהובילה אותי לכתוב את הטקסט הזה – ציטוט של מורן נאור, יו"ר עמותת כולן, שאמרה במפגש פעילות בשישי האחרון "לגבי מ', הפוגעת, … מ אינה גבר פוגע ולא יכולנו לזרוק אותה מתחת לגלגלים". כפעילה במאבק למניעת הטרדות מיניות באקדמיה שמעתי ציטוטים כאלה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, וזה לא מפסיק להכעיס ולזעזע אותי. הרחקה של פוגע אינה "לזרוק מתחת לגלגלים" ומי כיו"ר ארגון פמיניסטי למאבק בתרבות האונס אמורה לדעת את זה. הרחקה של פוגע.ת היא אקט הכרחי קודם כל כדי לאפשר בירור, להפגין סולידריות כלפי הנפגעות וכן כדי לבצע את מהלכי השיקום הנדרשים בארגון. זה השלב הראשון ולא האחרון, ולצידו צריך לבוא מאמץ קהילתי אמיתי לתקן את התרבות שאפשרה את הפגיעה – על כך אפרט עוד בהמשך.

אבל לפני כן – פגיעה אינה קשורה לאיברי מין או לזיהוי מגדרי כזה או אחר. גברים פוגעים יותר כי הם יכולים – הם נמצאים במיקום מעמדי (כלומר מגדרי) שלרוב נותן להם עמדות כוח כלפי אחרים – גברים אחרים וגם נשים. הם גם משתמשים במיניות כאמצעי לשמר את הכוח שלהם, למשל כדי להרחיק נשים ממקצועות גבריים, או להקטין את מעט הנשים שכן מסתננות למעגל הפנימי שלהם, לבסס ולהבהיר את מקומם בהיררכיה מול גברים אחרים, וכן הלאה. אבל כשנשים מגיעות לעמדות כוח, גם הן מסוגלות לנצל אותו, ובין השאר להשתמש במיניות כדי לנצל, להשפיל, לייצר עוד כוח, או סתם לשאוב עונג מפגיעה באחרת. הסיבה היחידה שסטטיסטית נשים פוגעות פחות כיום היא שהן פחות בעמדות כוח. סיבה נוספת היא שפגיעות בין נשים לא נספרות – אם אפילו בעמותה פמיניסטית מסרבים לקחת אותן ברצינות, מה לנו כי נלין על משטרת ישראל שלא מתייחסת ברצינות לתלונות של נפגעות. בעצם, הטענה שפגיעה מאישה חמורה פחות משולה לטענה שהיום שבו נלך ברחוב ונוטרד על ידי נשים, ננוצל על ידי בוסית אישה בשוק העבודה, נשים יהיו סוחרות נשק וגם יטוסו לחלל במחיר סביבתי אדיר וגם נותקף מינית על ידי מרצות ובכירות מאתנו יהיה יום חג פמיניסטי – אני מניחה שברור לכל שזה יהיה פשוט המשך של הזוועה שהיא העולם החברתי-כלכלי של היום, לא שיפור ביחס אליו, ואולי דווקא אותו עולם מקולקל, רק הרבה צעדים אחורה.

למעשה, יש קו ישיר בין הטרנספוביה המתפשטת באזורים מסוימים של הפמיניזם הישראלי, לבין לסבופוביה ומהותנות נשית. הטענה שאישה, באופן מולד או נרכש, אינה מסוגלת לפגוע כמו גבר שקוּלה לטענה שאישה לא מסוגלת לנהוג כמו גבר, או שגבר סטרייט לא מסוגל לרקוד או לעשות כביסה. בכל מקרה, מדובר בפעילויות אנושיות שאנחנו מצמידות להם משמעות מגדרית, ובתוך כך מאשררות את חלוקת העולם שחינכו אותנו שהיא 'טבעית' – נשים הן לכאורה עדינות, רכות ומכילות, בעוד שגברים הם ציידים ומאצ'ואים, הם יוזמים מין ונשים 'נותנות' – וכל אותם סטריאוטיפים שהם חלק בלתי נפרד מתרבות האונס. אלה כמובן גם סטראוטיפים הטרו-נורמטיביים, שמחלקים את העולם בצורה פשוטה ונוחה לגברים נגד נשים וגברים עם נשים, ובדרך שוכחים את קיום הלהט"בים ומוחקים את כל שלל הפגיעות הקיימות אצלם/נו – ובכללם פגיעות מיניות וזוגיות. כך גם הדוברות הטרנספוביות בפמיניזם ה'רדיקלי לכאורה' שונא הטרנסיות מייחסות לנשים טרנסיות אלימות מינית, רק בגלל איברי המין שאיתם נולדו לכאורה, וכך הן מאששות תפיסות שהן בו זמנית מהותניות ומצדיקות אלימות גברית, כשהן טוענות שאיבר מין מסוג וצורה מסוימת בהכרח מעודד אלימות מינית (ואיבר מין אחר, עגול יותר, מונע אלימות מינית).

לא הזיקפה היא זו שמייצרת אלימות מינית, ולא הווגינה מונעת אותה. אלימות מינית, מגדרית, פיזית ואחרת היא צורה של התנהגות חברתית

אין דרך מנומסת לומר שכל האמור לעיל הוא בולשיט מוחלט. לא הזיקפה היא זו שמייצרת אלימות מינית, ולא הווגינה מונעת אותה. אלימות מינית, מגדרית, פיזית ואחרת היא צורה של התנהגות חברתית. היא נלמדת ומתקיימת בהקשר חברתי מסוים, כאשר מי שמפעילה אותה על אחרות משתמשת בכלל היכולות שלה – מילוליות, מעמדיות, גופניות ואחרות, כדי לבצע אותה. היא לא דורשת איבר כזה או אחר. מה שכן נדרש תמיד כדי שהפגיעה תמשך, זו חברה סלחנית, מקבלת ומעודדת, שממהרת להתייצב לצד התוקפ.ת ולסרב "לזרוק אותה מתחת לגלגלים".

אז בואו נחזור לתגובה הקהילתית שהייתי רוצה לראות בעמותת כולן, ובגופים אחרים שמתגלה אצלם סיפור של פגיעה מינית. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להקשיב באמת לנפגעות/ים. קודם כל לראות מה הן רוצות עכשיו, ולהבין שחלק מהתיקון הוא להציב אותן/ם במרכז – אבל לא כבעיה שצריך לפתור, אלא כמי שצריך לשמר ולשמור עליה או עליו. ולצד התמיכה בהן – חשוב להבין כיצד התרבות הארגונית נכשלה בהגנה עליהן מלכתחילה. איך ייתכן שמנהלת מדברת באופן מיני ובוטה למתנדבות ואף אחת לא עוצרת אותה? אולי זו תמונת מראה של יו"ר ועד עמותה שחושבת שאישה לא יכולה לפגוע מינית ולכן כשהטרדות מיניות נאמרות בחלל אין מי שתשים לב לנעשה? או אולי זה תוצר של ההנחה הרגילה ש"אצלנו זה לא יקרה" שמעוורת כל כך הרבה ארגונים? ההיבט המשמח באופן יחסי של ההתמודדות הקהילתית עם הפגיעה של מרגלית היא שהיא כן מתנהלת – אולי לא אצל עמותת 'כולן', אבל כן בקהילה הפמיניסטית הצעירה והבועטת שמקיפה אותה. כל מי שמגיבות באופן פומבי למקרה, חוזרות ומשתפות דברים מחפירים שנאמרים בשיחות סגורות, תומכות בנפגעות, מסבירות שוב ושוב למה התנהגות העמותה לא מקובלת ולא יכולה להימשך כך – ומנהלות את הדיון באופן פומבי בלי להיכנע לדרישות העמותה לשמור אותו לזירות המשפטיות או הטיפוליות – ובטח לא לזירות פנימיות ו'פרטיות'.

לצערי, כל עוד אנחנו חיות בתרבות אונס, ובחברה פטריארכלית והיררכית, הטרדות מיניות ופגיעות מיניות ימשיכו להתרחש. היעד שלנו כפמיניסטיות צריך להיות ללמוד לזהות אותן, ולהגיב אליהן באופן קולקטיבי. קודם כל, לא לשתוק כשהן מתרחשות מול עינינו, והן הרי לרוב מתרחשות בחללים ציבוריים: בפגישות, ארוחות צהריים עם קולגות מהעבודה, כיתות בבי"ס ובאוניברסיטה, ברחוב, וכן – גם בעמותות פמיניסטיות ובכלל בארגוני מגזר שלישי. ושנית, הגיע הזמן לשנות את התרבויות הארגוניות בהן אנחנו פועלות כך שמראש לא יהיו נשים וגברים שיצברו כוח שיאפשר להם להפעיל אלימות על אחרותי/ם – מכל סוג. לא נותר אלא לסיים במילותיה של אודרי לורד: "כליו של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון".

ובחורבן הפטריארכיה ננוחם.

עדי מורנו היא סוציולוגית ומרצה בתוכנית מ.א. ללימודי משפחה במכללה האקדמית תל אביב יפו, ופעילה בצוות למניעת הטרדות מיניות של ארגון אקדמיה לשוויון

הפגנת תמיכה בנפגעת בקפריסין
הפגנת תמיכה בקפריסין, ינואר 2020. צילום: איתי רזיאל
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רותם הראל

    כתבה מעולה וחשובה.