ברוך השם, דגלי פלסטין באוניברסיטה

ביום שני האחרון נערכה ברחבה המרכזית של אוניברסיטת בן גוריון בנגב עצרת לציון יום הנכבה, בארגונו של תא הסטודנטים של חד"ש. כשבוע וחצי לפני כן עצרת זיכרון לעיתונאית שירין אבו עאקלה הופסקה בקריאות "מוות למחבלים" מצד אנשי אם תרצו, מה שהוביל לאחר מכן לכניסת משטרה אל תוך תחומי האוניברסיטה ולמעצרה של סטודנטית באוניברסיטה, מרים אבו-קוידר.

כדי למנוע התנכלויות נוספות מן הסוג הזה, העצרת תוכננה בדיוק לחצי שעת ההפסקה בין השיעורים ונקבעה ל-11:45. אנשי אם תרצו הגיעו כבר ב-11 אל רחבת הספרייה. כבר עם הגעתן של הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטיניות.ים הם נענו בקריאות "בושה", "מוות למחבלים", ובהצעות ללכת לכל מיני מקומות – עזה, לאוניברסיטה בחברון, לים – העיקר, כמובן, שלא יישארו בבאר שבע, ואם יישארו, שיידעו את מקומם, ושלא יעזו להניף את הדגלים המבטאים את השתייכותם הלאומית.

"תתבייש לך, אתה לומד איתי באותו קורס" – צעק יהודי אחד אל חברו אל ספסל הלימודים, סטודנט פלסטיני שעמד מצידה האחר של הגדר שהוצבה בין שתי קבוצות המפגינים. מספר מפגינות יהודיות ניסו "להסתנן" אל קבוצת המפגינות הפלסטיניות תוך שהן מניפות את דגל ישראל – כאילו שמו נפשן בכפן ובאומץ רב הצליחו לעשות זאת – וכאילו לא השתייכו אל קבוצת הרוב שדגלה מונף בין כה וכה בין בנייני האוניברסיטה.

מן הצד הפלסטיני, מיותר לציין, לא נעשה כל ניסיון כזה. הקבוצה נותרה מלוכדת, מניפה בגאון דגלי פלסטין שקופלו בדיוק ב-12:15, השעה שבה התחיל השיעור הבא. אלא שעם התפזרות הצד הפלסטיני החלו המפגינים הישראלים לסגור עליהם, כבמעין תנועת מלקחיים, תוך שהם שואגים "ניצחון" "לכו הביתה יא מחבלים" ו"אין לכם בית, אין לכם היסטוריה, אין לכם עבר, אין לכם הווה, ולא יהיה לכם עתיד". כנגד הקריאות הללו, כמובן, לא ננקטה כל פעולה ולא נעשה כל ניסיון להרחיק את הקוראים מקבוצת הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים.ות.

מאוחר יותר גיליתי שהתקשורת הישראלית דאגה, כהרגלה, לערוך דה-לגיטימציה להפגנה המופתית של הסטודנטים הפלסטינים, והציגה אותם, כאילו היתה עצמה דוברת של אם תרצו, כתומכי טרור. מבישה אף יותר היתה תגובתו – שגם בשכמותה הורגלנו בשנים האחרונות – של ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', שפנה אל נשיא האוניברסיטה דניאל חיימוביץ' תוך שהוא מביע חלחלה מכך ש"דגלי פלסטין מונפים בגאווה", כי עצם ההיתר להניף את הדגלים מבטא "רפיסות", ונזכר בערגה בימים בהם "האוניברסיטה אסרה פעילות פוליטית". במהלך השבוע כבר התגלה כי שר האוצר בוחן אפשרות לשלול תקציבים מהאוניברסיטה בעקבות הנפת הדגלים וביום רביעי בערב נערכה עוד הפגנה עם דגלי ישראל מתנפנפים וקריאות "מוות למחבלים" בשער האוניברסיטה, תוך סגירת קטע הרחוב הסמוך לאוניברסיטה על ידי המשטרה.

לאור האירועים הללו, הקריאות האלימות שנתפסות כלגיטימיות לחלוטין מבחינה פוליטית, והאדנות הבלתי נגמרת שמניחה שפלסטינים בישראל צריכים להיות אסירי תודה על עצם קיומם ויכולתם לבוא בשערי מוסדותיה החינוכיים, כדאי אולי לחזור שוב על כמה אמיתות פשוטות.

האחת, הזכויות האזרחיות של פלסטיניות ופלסטינים בישראל אינן איזה מחווה של רצון טוב, איזו מתנה שהמדינה (שנישלה, גירשה, גזלה וממשיכה לגזול את אדמותיהם, החזיקה אותם תחת ממשל צבאי במשך שמונה עשרה שנים, מנהלת מדיניות מפלה של חלוקת משאבים על בסיס לאומי ואתני ומחזיקה את בני עמם תחת כיבוש, אם נזכיר רק מספר עוולות) מעניקה להם. אלה זכויותיהם בדין, והן כוללות, כן, גם את זכויותיהם הקולקטיביות, את יכולתם לממש את זהותם הלאומית ולתבוע תביעות פוליטיות בשמה. כאשר יהודיות ויהודים תובעים מהפלסטינים לומר תודה הם רק מסגירים את אופיו של משטר העליונות היהודית שכולנו חלק ממנו, זה שעומד בבסיס האישור המשפטי לגירושם של תושבי מסאפר יטא, להריסת הבתים המתמשכת בכפרים הלא מוכרים בנגב ולנטיעת האדמות תוך כדי שנת שמיטה באדמות אלאטרש בסעוה.

שנית, תביעה לשינוי משטר איננה תביעה לשינוי מקום, ולכן כל קריאות ה"לכו ל…" מחמיצות בדיוק את הנקודה הזו – את העובדה שבשם הילידיות נתבעות התביעות הפוליטיות, שהן לשינויו של המשטר, שינוי שבתורו גם יגרור, בעז"ה, את שינוי החד-לאומיות העומדת בבסיסו. ואולי זו הנקודה, שכן החרדה הגדולה, שמתבטאת בכל עטייה של דגל ישראל וההתפלצות נוכח הנפת דגלי פלסטין היא בדיוק אותה חרדה משינויו של המשטר, מכך שעבור יהודיות ויהודים בישראל, אותו משטר של עליונות יהודית, אותו אפרטהייד, נתפס כתנאי הכרחי לקיום. לכן, כדי להצליח ולסדוק את החרדה הזו, כדאי להתחיל ולשרטט את האופק לקיום יהודי קולקטיבי אחר. כיצד ייראה קיום יהודי פוליטי קולקטיבי, בפלסטין-ארץ-ישראל, לאחר מימושו של תהליך הדה-קולוניזציה? לאחר מימוש זכותן של פלסטיניות לשוב לבתיהן?

התשובה לשאלה הזו, אני חושב, מצויה בהבנה שתהליך זה של דה-קולוניזציה של המרחב, שבמסגרתו יצטרכו להתבטל זכויות היתר האינידבידואליות והלאומיות של יהודים בישראל. תהליך זה יאפשר גם את הדה-קולוניזציה של הקיום הקולקטיבי היהודי בפלסטין-ארץ-ישראל עצמו. התפרקות משטר העליונות היהודית, תאפשר את ההתרה של אותו קשר שלכאורה נראה בלתי ניתן להכרה בין קיום לקיום קולוניאלי ואת ההיאחזות במבני הכוח הקיימים בישראל –  אלה שגם עומדים בתשתית יחסי הכוח בין מזרחים ואשכנזים ובבסיס יחסי הכוח המעמדיים בישראל. בהקשר הזה, צריך לזכור, קו אחד קושר בין השימוש הישראלי במילה "נטוש" כבסיס להפקעת אדמות פלסטיניות לשימוש באותה מילה ממש להצדקת הפקעתם של ילדים מאימותיהם במקרה של חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן – אותה פרשה שבשבועות האחרונים מבקש חלק נוסף בממשלה לטייח.

משמעותה של דה-קולוניזציה ושל שיבה פלסטינית היא גם ההטענה המחודשת של הארץ במכלול המשמעויות שממנו נגדעה עם הנכבה, ההטענה המחודשת הזו במשמעות, ההחזרה של הפלסטיניות של הארץ- זו שאותן קריאות של "לכו הביתה" או "אין לכם היסטוריה" מבקשות להכחיש – יכולה לאפשר את המחשבה על תמונה יהודית של הארץ שאיננה כלואה בתמונת הארץ המחולנת שהורישה לנו התנועה הציונית. זו, שבה נוכחות פלסטינית נתפסה כלא יותר מצל חיוור של עבר מקראי מקודש. זו תשיב לנו את האפשרות לפסוע מעבר לתמונה הזו אל תמונות ותפיסות מסורתיות של ארץ ישראל שהיו תמיד מושרשות בתמונות ההווה של פלסטין. בניגוד למהלך הציוני של קטיעתה של פלסטין מארץ-ישראל דה-קולוניזציה ושיבה יאפשרו לאחות את הקשר הזה מחדש.

עבור יהודיות ויהודים בישראל – והקריאות כנגד העצרת הראו זאת במובהק – השיבה נתפסת כמעט כאפוקליפסה. התביעה למימוש זכותן של פלסטיניות ופלסטינים לשוב למולדתן מאפשרת גם ליהודיות ויהודים בישראל לגעת בשורשי חרדת הקיום הזו כדי להצליח לצאת נגדה ולחשוב על הקיום הפוליטי כאן מחדש.

ומילה לסיום, אם הגענו סוף סוף לקיומה של עצרת ליום הנכבה באוניברסיטת בן גוריון, במסגרתה מניפים הסטודנטים הפלסטינים את דגלי פלסטין ברחבה המרכזית, על אף כלל ההתנכלויות מהן הם סובלים, על כך ראוי לברך בשם ומלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

למאמרים נוספים של אבי-רם צורף

עוד בנושא:
למה הבאתי דגל פלסטין לעצרת הגאווה
מה שעובר עלי ביום הזה