צדק ושוויון מחייבים גיוון במגדל השן

אחרי שנים של הוראה, מחקר וניהול במכללת ספיר, עם שלל תובנות על אי השוויון היסודי באקדמיה הישראלית, יזמו סיגל נגר-רון, מוטי גיגי ותמי רזי את הוצאתו לאור של "מגוונים את מגדל השן", המכנס כתיבה בגוף ראשון של בנות ובני דור ראשון לאקדמיה • ראיון על הקטגוריה ועל המציאות

את האסופה הייחודית "מגוונים את מגדל השן" שראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס, פותח שיר מפלח קרביים של במאית התיאטרון והקולנוע אילנית סוויסה. השיר, "שכל מה ששלכם ושלי, שלה" חובק את המפגש המטלטל עם הסביבה האקדמית ועם הדימוי העצמי של הדוברת לנוכח הרקע המשפחתי שממנו הגיעה. "מִהַרְתִּי אֲנִי לְסַפֵּר/ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי דּוֹבֶרֶת חָמֵשׁ שָׂפוֹת./ חָמֵשׁ./ וּמָנִיתִי אוֹתָן אַחַת אַחַת/ וְסִפַּרְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל כָּל שָׂפָה/… "וְלֹא סִפַּרְתִּי, לֹא סִפַּרְתִּי שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי/ אַנְאַלְפַבֵּיתִית/ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָכְשָׁה אֶת הַזְּכוּת/ לִקְרֹא בְּעִבְרִית אוֹ בְּחָמֵשׁ שָׂפוֹת/ אַנְאַלְפַבֵּיתִית". הצורך לקשט את המציאות, כדי להתאים את עצמה להביטוס הרווח של ילדי פרופסורים עמם למדה בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב, מתחלף בשלב מסוים בהודיה ובהכרת תודה לאם שבזכותה יצאה ממנה תורה: "וּכְשֶׁפְּרוֹפ'/ תֹּם לֵוִי/ רֹאשׁ הַחוּג לְתֵאַטְרוֹן/ בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב/ הִקִּיף בְּעִגּוּל/ אֶת הַצִּיּוּן/ 100/ לַמַּחֲזֶה הַקָּצָר הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי/ בְּסוֹף הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה/ לְתֹאַר הָרִאשׁוֹן/ הָלַכְתִּי לְאִמָּא וְהֶרְאֵיתִי לָהּ/ וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה שֶׁתַּחְתֹּם לִי, / שֶׁתַּחְתֹּם לִי/ הָאַנְאַלְפַבֵּיתִית/ שֶׁבְּרָאָה עוֹלָמוֹת בְּמַאֲמָר…". 

בשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההבנה שסטודנטים וסטודנטיות שהם הראשונים במשפחתם לרכוש השכלה אקדמית מתמודדים עם שלל אתגרים, וההבנה שהם חלק מדור ראשון להשכלה אקדמית – על כל המאפיינים וההשלכות הכרוכים בכך – מתחילה לקרום עור ומילים. שוחחתי בעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים עם עורכי האסופה, הסוציולוגים ד"ר מוטי גיגי וד"ר סיגל נגר-רון וההיסטוריונית ד"ר תמי רזי, שלושתם חוקרים ומלמדים במכללה האקדמית ספיר.

"האסופה הזו נולדה בתוך הפרויקט 'גוונים באקדמיה' שהובלנו בספיר תמי, מוטי ואני," מספרת נגר-רון. "שלוש שנים עסקנו בנושא הגיוון, בסדנה מסכמת בת יומיים שבילינו בה שעות רבות ביחד, התחלנו לדבר על העניין של להיות 'דור ראשון לאקדמיה' ועל כך שההרכב של הסגל בספיר הוא למעשה תמונת המראה ההפוכה של הסטודנטים – רוב של מרצים גברים, אשכנזים המתגוררים במרכז לעומת רוב של סטודנטים, בעיקר סטודנטיות, מזרחיות החיות בדרום. במשך השנים שאנחנו עוסקים בנושא של גיוון, ביקשנו לבחון גם את הסילבוסים, ולבדוק עד כמה הידע שנלמד רלוונטי לעולמם של הסטודנטים ומצאנו, באופן לא מפתיע, שהאוריינטציה היא אירופוצנטרית. תוך כדי העבודה הזו, שמנו לב שמי שמתגייסים לעשות את עבודת ה'גיוון', אלו שפועלים לקדם שינוי במערכת האקדמית, הם דור ראשון שמגיעים מקבוצות מיעוט בתוך החברה. כך נולד הרעיון לספר הזה".

אוניברסיטת תל אביב
הכניסה הראשית לאוניברסיטת תל אביב. צילום: cc by 2.0 Shlomi Fish

בעוד שהקטגוריה הזו קיימת באקדמיה בעולם המערבי, בפרט בארצות הברית, כבר מסוף שנות הארבעים של המאה שעברה, בארץ רק לאחרונה החלו להתייחס לנושא, במחשבה ובפועל. לשם כינוס המסות באסופה, יצא קול קורא וגם נעשו פניות לכותבים.ות כדי להציג מגוון של קולות. האסופה, ראשונה מסוגה בישראל, ומגוונת מבחינת המיקומים האתניים הלאומיים, המעמדיים, המרחביים והמגדריים של הכותבות והכותבים בה, וכן של ההצטלבויות ביניהם.

נגר-רון וגיגי תרמו גם הם מסות לספר, הראשונה כותבת על הנראות המזרחית שמשפיעה על ההתקבלות שלה כאשת אקדמיה כבר מהיותה סטודנטית ללימודים מתקדמים. והשני מתאר את הבדידות האיומה שאפפה אותו כסטודנט היחידי משדרות באוניברסיטה, את הבלבול וחוסר האוריינטציה שגרמו לו להחליף בתים אקדמיים ואת תחושת השחרור והפרספקטיבה שאפשרה לו "היציאה מהמסגרת הממשמעת, המגזיעה והסטריאוטיפית" בשנות הפוסט-דוקטורט בניו יורק. על שנות התואר השני באוניברסיטת תל אביב כותב גיגי: "היום-יום שלי לווה בתחושת מחנק, זרות ואחרות, שהתלוו אליי בכל פעם שהגעתי לשער האוניברסיטה. תחושות אלו החלו ברגע שכף רגלי דרכה בשער הכניסה לבניין נפתלי, והדלתות החשמליות זיהו אותי ונפתחו לי מעצמן."

"כשהייתי סטודנטית, לא זיהיתי את עצמי באף אחד מהאנשים שעומדים על הפודיום, כולם היו גברים אשכנזים, בורגנים, לבנים. כשכבר הופיעה מרצה אחת, היא לא נראתה כמוני… לא חשבתי על האפשרות שיום אחד אני אצטרף למילייה של מייצרי הידע ואעמוד בעצמי על הפודיום" (סיגל נגר-רון)

אחת הסיבות המרכזיות לתחושת הניכור האופפת רבים ורבות מבני הדור הראשון להשכלה גבוהה בישראל היא הייצוג הנמוך באופן שערורייתי של מרצים מקבוצות מיעוט, ובמיוחד מזרחים וערבים בסגלי ההוראה. מספרת נגר-רון: "כשהייתי סטודנטית, לא זיהיתי את עצמי באף אחד מהאנשים שעומדים על הפודיום, כולם היו גברים אשכנזים, בורגנים, לבנים. כשכבר הופיעה מרצה אחת, היא לא נראתה כמוני. לכן בכל תקופת לימודיי לתואר ראשון, לא חשבתי על האפשרות שיום אחד אני אצטרף למילייה של מייצרי הידע ואעמוד בעצמי על הפודיום.

נגר-רון מדגישה כי המודלינג הוא חשוב, אך לא בכך מתמצה חשיבות נוכחותם של בנות ובני הדור הראשון בסגלים האקדמיים. "למי שמגיעים מהשוליים יש זווית ראייה שונה המאפשרת לייצר ידע יותר מורכב שמתאים להבנת המציאות המקומית, במקום לשחזר ידע שנוצר באוניברסיטאות האמריקאיות ולכפות אותו על המציאות הישראלית".

תמי רזי, בתו של ההיסטוריון הפרופ' צבי רזי ז"ל, שנודע גם בשל היותו אקטיביסט מסור וחסר מנוח, מעידה על עצמה שכבת דור שלישי להשכלה גבוהה, החיבור שלה לנושא הוא בעיקר רגשי. "זה פוליטי, זה אידיאולוגי, אבל זה קודם כל רגשי. הזדהות אוטומטית עם האנדרדוג. יש כמובן גם את המימד הקולגיאלי, החברי, כי הקשר שיש ביני לבין סיגל ומוטי הוא שותפות רב-רובדית שמתבטאת גם במטרות וביעדים שאנחנו מציבים לעצמנו, בחשיבה המשותפת על איך דברים באקדמיה ובחברה בכלל צריכים להיראות. הובלנו יחד את 'גוונים באקדמיה' במשך שלוש שנים, וגם התפקידים שמילאנו או ממלאים בספיר כראשי מחלקות והתובנות שצברנו הובילו אותנו למהלך הזה של כינוס הטקסטים, שהוא שלב חשוב בהתפתחות התיאורטית והפוליטית של המושג ושל האקדמיה בישראל".

***

"במהלך התואר הראשון והשני הייתי חבר ברשת קטנה של סטודנטים ממוצא אתיופי (י.א.ס) כמו בתהליך כימי של יסודות הנמשכים זה לזה, מצאנו עצמנו מתגבשים לקבוצה שהלכה והתרחבה באופן אורגני. חשבנו יחד באופן ביקורתי על שלל נושאים – מהיסטוריה עתיקה של אתיופיה ועד מוזיקה עכשווית, אך בייחוד על הייצוג של אתיופים בספרות האקדמית ועל מערכת היחסים של יהודי אתיופיה עם הביורקרטיה קולטת העלייה בישראל. הקבוצה הייתה מסגרת חברתית ואינטלקטואלית לחשוב יחד על האמיתות העממיות והאקדמיות שנוצרו על יהודי אתיופיה. כדור ראשון להשכלה גבוהה וכמהגרים מאותן טריטוריות בעולם, שהאנתרופולוגיה המסורתית שמה לעצמה אובייקט למחקר, כולנו פגשנו ייצוג קולקטיבי מעוות של עצמנו באקדמיה. בחלק מהספרות המחקרית הזו המרחק בין ההיכרות שלנו עם הסביבה התרבותית והניסיון ההיסטורי היה כל כך רחוק, שלעתים היינו מתבדחים שאולי מדובר באנשים אחרים ורק התווית זהה."

(ד"ר אדנה זאוודו, "קהילה כמשאב", עמ' 211)

הקטגוריה – משחררת או מכבסת?

גיגי מתייחס למורכבות של הקטגוריה של דור ראשון להשכלה אקדמית, ומתאר אותה כבעלת מימד דיאלקטי שמאפשר להכיל קבוצות רבות. "מצד אחד זה מאפשר שחרור, שיש קבוצת התייחסות מומשגת שעד עכשיו לא הייתה קיימת במרחב הישראלי ויש בה רבדים זהים לקבוצות שוליות רבות, מה שמחבר מאבקים ומוצא את המשותף, ומצד שני, הסכנה היא שהיא יכולה לייצר השטחה של בעיות העומק החברתי של קבוצות שלא מגיעות לשערי ההשכלה האקדמית".

סיגל נגר-רון
ד"ר סיגל נגר-רון. "חייבים לטפל באותן אוכלוסיות שעד כה לא קיבלו הכרה, כמו למשל המזרחים". צילום: המכללה האקדמית ספיר

נגר-רון: "מוטי הציג את האפשרות של שחרור באמצעות הקטגוריה של 'דור ראשון'. הקטגוריה הזו בהחלט חשובה, ומאפשרת לדבר על המשותף לכל האנשים שהם ראשונים במשפחתם להיות במערכת האקדמית וחווים זרות או ניכור וסובלים מאי ידיעת הכללים, אבל היא לא חפה מבעיות. המסה המשמעותית של הכותבות והכותבים בתוך הספר היא של מזרחים, ואני חושבת שהספר התקבל יפה וטוב דווקא משום שבעצם הצבת הקטגוריה מתרחקים מהדיבור על מזרחיות. לכן בעיני אי אפשר להעמיד את הקטגוריה החשובה של 'דור ראשון' בלי לפרק אותה לגורמים, כי להיות אשכנזי דור ראשון להשכלה גבוהה זה לא כמו להיות בדואית שהיא דור ראשון להשכלה גבוהה. אני חושבת שעשינו מהלך חשוב בעצם הצבת הקטגוריה, אבל צריך גם לפרק אותה. כלומר, לחשוב אילו שינויים יש לעשות באקדמיה עבור כל בני הדור הראשון, ואילו חסמים ייחודיים לקבוצות ספציפיות. כמו כן, חייבים לטפל באותן אוכלוסיות שעד כה לא קיבלו הכרה, כמו למשל המזרחים".

גיגי: "שימוש עומק נכון בקטגוריה של דור ראשון להשכלה אקדמית, יכול לחבר בין דור ראשון להשכלה אקדמית ומיקומים חברתיים ומעמדיים. לדוגמא: ניתן להעדיף מזרחי דור ראשון להשכלה אקדמית על פני מזרחי דור שני או שלישי. או אישה מזרחית דור ראשון על פני אישה אשכנזיה דור שני או שלישי. שימוש נכון ומדויק יותר יכול לייצר יותר צדק ושוויון בכניסה בשערי ההשכלה האקדמית". 

מוטי גיגי
ד"ר מוטי גיגי: "עכשיו לפחות אפשר לדבר על הנושאים האלה, גם אם המציאות לא ממש השתנתה". צילום: אלה גיגי

רזי: "הסכמנו שזה מספיק חשוב לעשות את המהלך הזה, אבל גם אני מוטרדת ממה שהקטגוריה מעלימה. גם בי יש אמביוולנטיות לגבי שיח הגיוון, שהוא הרבה פעמים עלה תאנה ומכסה על גזענות מוסדית שצריך להיאבק בה באמצעים אחרים. מוסדות, לא רק בישראל, מאפשרים לעצמם לחמוק מסוגיות כמו ביטול התערוכה ["בקצה השמים" בשל עבודה המזכירה את דגל חמאס – י.נ] באמצעות שיח הגיוון הליברלי של זכויות. זה מטריד אותי. ונכון שיש משהו מאוד משחרר בקטגוריה הזו של 'דור ראשון להשכלה'. אמנם ברור לגמרי שיש קשר בין העניין האתני להשכלה. אנחנו מדברים הרבה על זה שלא צריך למסמס. אבל מצד שני, הדיבור האתני גורר כלפיו אלימות בלתי נתפסת. כך למשל התקיימה השבוע השקה של האסופה שלנו באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת שבוע הגיוון הבינלאומי, כמעט במקביל לקיומה של העצרת לציון יום הנכבה, שארגן תא הסטודנטים של חד"ש ומולה ההפגנה הזועמת של 'אם תרצו'. התגובות המתלהמות והאלימות לקיומה של העצרת ולהנפת דגלי פלסטין בה מעידות עד כמה שיח הגיוון באקדמיה ובוודאי בציבוריות הישראלית רחוק עדיין מלערער על הגזענות ועל המגמות הפשיסטיות הפושות בחברה שלנו".

את המכבסה והעיוות הקיימים בשיח הגיוון מדגימה נגר-רון בעזרת ההזחה האמריקאית מהרעיון של תיקון מבני, באמצעות תיקון של אפליה (Affirmative Action), רעיון שנולד בעקבות המאבק של שחורים בארה"ב לכדי ההמשגה של DIVERSITY שהתנרמלה לתוך השדה בעקבות מחאות נגד מדיניות ה'העדפה המתקנת'. "הכול התחיל בגלל צעיר לבן שלא התקבל ללימודי רפואה, והאשים בכך את המכסות  שנועדו לאפריקאים-אמריקאים במסגרת 'ההעדפה המתקנת'. השיח של הגיוון מסתיר, לא מדברים על הקטגוריה השקופה". 

ד"ר תמי רזי. "האקדמיה שבה צמחתי היתה הרבה יותר עיוורת לזכויות היתר שלה, מהאקדמיה הישראלית היום".

"אני לא מפחיתה מהחשיבות של הקטגוריה הזו," מדגישה נגר-רון, "אבל יודעת שנדרשת מדיניות תיקון מותאמת ודיפרנציאלית לקבוצות שונות. ראינו בכל הסיפורים שיש חוסר היכרות עם הכללים, עם איך עובדת המערכת. צריך הנגשה יותר טובה של מידע. צריך לדעת איך פונים לאנשי הסגל השונים, מה לגיטימי לבקש ומה לא. צריך שקיפות כדי שסטודנטים ידעו איך המערכת עובדת, איך הקידומים עובדים. יש ידע שכולם זקוקים לו במידה שווה, אבל יש קבוצות שזקוקות לתוכנית ייחודית. כמו למשל, סטודנטיות בדואיות. כשתמי היתה ראש מחלקה ללימודים רב תחומיים היא יצרה את תוכנית תקד"מ במטרה להעניק סיוע בהתמודדות עם הלימודים לסטודנטיות בדואיות. התוכנית אומצה על ידי המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) שהפיצה אותה למוסדות אקדמיים נוספים. במקביל להפצת התוכנית, המל"ג החליטה שהיא לא מוכנה לתקצב את הסטודנטיות הבדואיות במחלקה ללימודים רב תחומיים, כיוון שהם, המל"ג, רוצים שהסטודנטים ירכשו מקצוע. אם בעבר דובר על הסללה בתיכון, כאן אפשר לראות דוגמא להסללה באקדמיה. האם סטודנטית בדואית איננה זכאית ללמוד פילוסופיה, היסטוריה או ספרות? ההסללה לעולם העבודה מונעת את הגידול בשיעורם של אינטלקטואלים ערבים וערביות. ואם כבר מדברים על תוכניות מל"ג. קיימות תוכניות לקידום נשים, ערבים ויוצאי אתיופיה אבל אין תוכניות כאלה לקבוצת המיעוט הגדולה בישראל – המזרחים". 


***

"היו הרבה דברים שחרו לי מתקופת הלימודים לתואר הראשון. כאב לי שהייתי בהלם אקדמי ותרבותי, והכעיס אותי שהמזכירה לחוג ללשון עברית דיברה לסטודנטיות הערביות ואליי בצעקות ובגסות רוח, בכל פעם שפנינו אליה בכל סוגיה שהיא. והייתה המרצה היהודייה שנזפה באחת הסטודנטיות הערביות בזמן הצגת הרפרט שלה. היא הלבינה את פניה, כשאמרה לה לפני כולם, שהיא לא שולטת בצורה שוטפת בשפה העברית. אבל מה שהכי חרה לי, כשאני חושבת על תקופת הלימודים, הייתה ההתכחשות שלי לזהותי הערבית"
(ד"ר אבתסאם ברכאת, "המרחב השלישי", עמ' 138)
   

עד כמה ובאילו אופנים האקלים הפוליטי שבתוכו נולדה האסופה הזו שונה מזה שלתוכו אתם צמחתם באקדמיה? 

גיגי:  "מבחינת אקלים פוליטי, אז לא דיברנו על כלום – לא על אתניות, לא על בנים או בנות לעיירת פיתוח, על הורים מהגרים… כלום. כשהתחלתי את הדוקטורט על יחסי עיירות פיתוח קיבוצים יותר מפעם אחת רמזו לי שאם אני רוצה להמשיך באקדמיה, עדיף לי להחליף נושא. אני חושב שהספר יצא בתקופה טובה יותר, כי עכשיו לפחות אפשר לדבר על הנושאים האלה, גם אם המציאות לא ממש השתנתה". 

רזי: "אני חושבת שהאקדמיה שבתוכה אני צמחתי הייתה מבחינות מסוימות הרבה יותר רדיקלית מהאקדמיה היום, בוודאי מבחינת האפשרות לבטא עמדות פוליטיות שמאליות ואף אנטי-ציוניות ולקיים פעילות פוליטית בקמפוסים, ומבחינות אחרות זו הייתה אקדמיה הרבה יותר עיוורת לזכויות היתר שלה, מהאקדמיה הישראלית היום, שבה לפחות במכללות דוגמת ספיר, נוצר שיח ביקורתי על טיבה ההיררכי, הניאו-ליברלי והמדיר של האקדמיה". 

איך אתם תופסים עד כה את ההתקבלות של הספר?

כריכת הספר

רזי: "הדבר שהכי הפתיע אותי, בין היתר משום שזה היה תהליך אותנטי מאוד, הוא שלא לגמרי היה ברור לנו עד כמה הצורך בוער. קראנו את מה שנעשה בארץ, בעולם, אבל האם יש ממשות לקטגוריה באופן מקומי? עבדנו מלמטה, ודברים התבהרו תוך כדי. חלק מהכוח של האסופה הזו הוא ההצטברות של החוויות שיוצרות תגובה חזקה של מי שנחשפים אליהן. אנחנו מקבלים הרבה מאוד תגובות. תגובות של הזדהות וגם מעט ביקורת. בהשקה הראשונה שלנו אנשים הציגו את הסיפורים של עצמם ונחשפו לסיפורים של אחרים, הבינו פתאום שהסיפור הפרטי והאינטימי שלהם הוא לא רק שלהם, הוא מהדהד וחוזר על עצמו, עם כל השונות הרבה. זו הייתה חוויה מאוד חזקה." 

גיגי: "הספר הזה, העבודה עליו והפרסום שלו גרמו לי להרגיש כחלק ממשהו גדול יותר. היה ברור לי שאיפשהו יש עוד אנשים כמוני, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא כל כך הרבה סיפורים אישיים שדומים לסוציולוגיה של חוויות החיים הכביכול אישיים שלי. החיבור הנוכח בין מזרחיות, המיקום הגאוגרפי שממנו באתי (עיירת פיתוח) והמעמד הכלכלי של הוריי (מעמד פועלים) מאפשר סופסוף לדבר אותו. במובן הזה מדובר גם במהלך תרפויטי שלא מעט כותבים מדברים עליו מאז יציאת הספר".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.