להפיל חללים ולשרוף מכל הבא ליד

קשה למצוא דובר מהיישוב העברי באותה תקופה שלא הילל את כיבוש סלמה וטיהורה או שלא היה שותף להשתקת מעשה הגירוש ומחיקת תושבי הכפר. עידן מורים על כיבוש כפר סלמה
עידו מורים

כפר סלמה, היה מהגדולים והמבוססים בפלסטין המנדטורית ומיקומו על ציר תנועה מרכזי ובסמיכות לישובים יהודיים, הפך אותו למטרה מרכזית להתקפות הכוחות הציוניים.

עם ההכרזה על תוכנית החלוקה של האו״ם הפך סלמה בן לילה לקו הגבול שבין ״המדינה היהודית״ ותל אביב, לבין ״המדינה הערבית״ ויאפא. כבר בראשית דצמבר 1947 ניסה ארגון ההגנה להשתלט על בית נטוש בשולי הכפר כדי לשלוט ממנו על הדרך. הכוח נתקל באש מצד מגני הכפר ובפעולת נקם, כמה ימים לאחר מכן, הפציץ מספר בתי מגורים. בתגובה לפעולה זו תקפו תושבי סלמה את שכונת התקווה באירוע שמוגדר על ידי חלק מההיסטוריונים כהתקפה הראשונה של שכונה יהודית במלחמת 1948. מאז לא חלף כמעט יום ללא חילופי אש בין הארגונים החמושים הציוניים לבין מגני הכפר.
לאורך החודשים דצמבר 1947 וינואר־פברואר 1948 הותקף הכפר עשרות פעמים בירי מרחוק ללא אבחנה, במיקוש והפצצת בתים שנחשבו לעמדות צלפים ובפעולות רצחניות נגד תושבי הכפר. העיתונים העבריים דיווחו בין היתר על מבצעים ״לטהר את בתי הקפה בדרך סלמה־לוד״[1], פקודות לגדוד השלישי של חטיבת אלכסנדרוני הורו ״להפיל חללים, לפוצץ בתים ולשרוף מכל הבא ליד״, אך ״להשתדל לא לפגוע בנשים וילדים.״[2] ב־28 בפברואר פלשו כוחות ההגנה לסלמה ובקרב שהתפתח נפלו מספר חללים לכל אחד מהצדדים.

הדיפת עשרות ההתקפות על סלמה, למרות היתרונות הצבאיים הברורים של הארגונים הצבאיים של היישוב הציוני, חיזקה את התדמית של הכפר כמעוז איתן של ההתנגדות הפלסטינית במרחב יאפא.

גיבוש ״תכנית ד׳״ של ההגנה בחודש מרץ 1948 היוותה נקודת מפנה משמעותית במלחמה כולה, ובגורלם של תושבות ותושבי סלמה בפרט. התכנית נועדה ״להשקיט״ את הכפרים והערים הפלסטינים שחלשו על הדרכים. בשל העובדה ששתי האוכלוסיות היו מעורבות זו בזו גיאוגרפית, מכיוון שהכוחות הפלסטיניים התרכזו בכפרים עצמם וככל הנראה מתוך שאיפה להרחיב את גבולות המדינה היהודית כפי שהוגדרו על ידי האו״ם, המשמעות המעשית של תכנית זו הייתה ריקון הכפרים והריסתם.

פקודות לגדוד השלישי של חטיבת אלכסנדרוני הורו ״להפיל חללים, לפוצץ בתים ולשרוף מכל הבא ליד״, אך ״להשתדל לא לפגוע בנשים וילדים"

לאור תכנית המבצע, שכללה הוראות ל״טיהור כפרים ערביים״, ״פעולות ביעור והשתלטות״, השמדת כפרים לאחר פינוי התושבים״, ״גירוש הערבים מהשטחים המעורבים״, ״לתפוס, לבער או להשמיד, לפי שיקול דעתך״, בוצעו פעולות הנסה וגירוש מאורגן של מאות אלפי תושבות ותושבים פלסטינים (בין היתר מטבריה וחיפה) וכן מעשי טבח, דוגמת טבח דיר יאסין (9.4.1948). ״מבצע חמץ״ מימש את מדיניות תכנית ד׳ במרחב יאפא, כולל סלמה, שנתפס כיעד אסטרטגי בדרך לכיבוש יפו.

ב־15-16 באפריל הומטרו על סלמה לפחות 30 פגזי מרגמה מאזור פתח תקווה. גם ההפגזה הזו, שלא הבחינה בין כוחות לוחמים לבין תושבים לא־חמושים, נשים, קשישים וילדים, לא הצליחה להפיל את הכפר. אך באותה עת תחמושת הכפר החלה לאזול, ותושביו לעזוב. כפי שמעידה זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה: ״סלמה עמד בפני יותר ממתקפה אחת והיהודים לא הצליחו לפרוץ אל סלמה אלא לאחר שנגמרה התחמושת. סלמה נלחם יותר מיאפא.״

״מבצע חמץ״ החל רשמית ב־28 באפריל, על חטיבת אלכסנדרוני הוטלה המשימה לכבוש את סלמה. ״סמוך ל־5 בבוקר החלה ההתקפה על כפר סלמה״, דווח בעיתון דבר, ״השתמשו בהתקפה זו במרגמות והפגזים נראו נופלים אל בתי הכפר וריכוזי הכנופיות.״

לוחמים ציונים מצטלמים עם רכוש פלסטיני לאחר כיבוש כפר סלמה, 25.4.1948
לוחמים ציונים מצטלמים עם רכוש פלסטיני לאחר כיבוש סלמה, 25.4.1948. צלם: בנו רותנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הכפר נכבש ב־29 באפריל בידי חטיבת אלכסנדרוני. למחרת ביקר בן־גוריון בכפר, וכתב ביומנו שפגש שם רק ״זקנה עיוורת אחת.״[3] ב־1 במאי פלשה לכפר קבוצה מתושבי שכונת התקווה, בזזה מכל הבא ליד והעלתה כמה מבנים באש.[4]
״רגלי עומדות בכפר סלמה. הרגשה נפלאה בלב […] בחצרות ובבתים הכל כאילו נשאר באמצע. האוכל בצלחות שלא הספיקו לאכלו עד תום. כדי חרס למים. חגורות־עור עם מלאים של כדורי־רובה גרמניים. כסאות־קש מרופטים. לוקס שבור […] בחדר אחד מצאנו בצק לפיתות שהחמיץ. חבילות שום תלויות בפתחי החנויות הפתוחות והזנוחות. תנור הצלייה לשישליק וקבאב בקפה הגדול — קר וצונן ומבהיק משונות במרצפות החרסינה המבריקות. עזוב המסגד שבמרכז הכפר. צינה ודממה מהלכים בו שפי. הכניסה אסורה. בבית־הועד של הכפר פנקסי קבלות, מעטפות והעתון הרשמי בערבית. חדר אחד שעל הגג הרוס — ׳פגז שלושה אינץ׳ פגע בו אתמול וחיסל את הדירה כולה׳ — אומר לי מלווי, איש המגן.״

"בחדר אחד מצאנו בצק לפיתות שהחמיץ. חבילות שום תלויות בפתחי החנויות הפתוחות והזנוחות. תנור הצלייה לשישליק וקבאב בקפה הגדול — קר וצונן"

במילים אלה מתאר כתב עיתון ״דבר״ את המראות בסלמה הכבושה בראשית מאי 1948. הכתב ממשיך: ״ליד אחד הבתים שוכבים שני ישישים ערבים שנעזבו במנוסת־הבהלה. הם צמוקים ויבשים כגפן בחורף. עיניהם מלפלפות וזיפי־שער־שיבה מזדקרים על לחייהם הנפולות. הבחור אומר להם שבעוד שעה יועברו ליפו ואין להם מה לחשוש. ׳לאש אלא יפא׳ [ליש אלא יאפא] קורא בקול סדוק ומתחנן אחד הישישים. ׳בידנא הון…׳ (למה ליפו? רוצים להישאר כאן…).״ יפו נכבשה שבועיים לאחר מכן וגם תושביה גורשו.

״שמש־פסח שופכת אורה הנעים ורוח של חרות מטיילת סביב״, מתפייט הכתב, ״בחג החרות נשתחררו שכונות הספר היהודיות מענשה של סלמה. סמל ואות לשחרור כל חלקי ארצנו האחרים. במהרה בימינו.״[5]

בתיה של סלמה נותרו ריקים פחות משלושה שבועות ואז שוכנו בהם מהגרים ופליטים יהודים. קשה למצוא דובר מהיישוב העברי באותה תקופה שלא יהלל את כיבוש סלמה וטיהורה או שלא יהיה שותף להשתקת מעשה הגירוש ומחיקת תושבי הכפר. גם העיתונים שביקרו את הפקרת תושבי כפר שלם היהודים, דוגמת עיתון קול העם בעל התודעה המעמדית, אמנם דרשו צדק עבור התושבים היהודים הסובלים מדיכוי קשה, אך לא הזכירו את העוול שנגרם לאלפי התושבות והתושבים של סלמה.

מתיישבות ציוניות בסמטאות כפר סלמה לאחר הכיבוש, 25.4.1948
מתיישבות ציוניות בסמטאות הכפר לאחר הכיבוש, 25.4.1948. צלם: בנו רותנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספריה הלאומית

לקריאה נוספת: 
הכפר הגדול ביותר בנפת יאפא – עמית בן חיים מתאר את החיים בסלמה לפני 1948

 

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.

***
[1] ״פעולת־עונשין של ההגנה בתל א־ריש ובשכ׳ התקווה״, דבר 26.12.1948

[2] מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949 (עם עובד, מהדורה שביעית 2005), 215

[3] מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949 (עם עובד, מהדורה שביעית 2005), 141

[4] Noam Leshem, Life after ruin: The struggles over Israel׳s depopulated arab

spaces (Cambridge University Press, 2017), 5 [5] ״בסלמה הכבושה״, דבר 2 במאי 1948, עמ׳ 4


תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: