יום ירושלים חושף את הבלוף

השיח על יום ירושלים סובב סביב הדגלים, אבל אין יותר מדי מה לדבר עליהם. הדגלים הם רק סמל, סממן למצב בלתי אפשרי שמתרחש בעיר. בואו נדבר על הבעיה האמיתית עם יום ירושלים –  הנרטיב של "העיר שחוברה לה יחדיו". הנרטיב  אשר עליו גדלנו, זה שמלמדים בבתי הספר, זה שפוליטיקאים מדברים עליו, שישראל מתגאה בו מאז 1967, מתאר את איחוד בירת הנצח שלנו שהצלחנו בדם, יזע ודמעות לכבוש שוב. יום ירושלים מנסה לכפות על העיר מצב שלא קיים במציאות – "ירושלים המאוחדת".

כל מי שגר בירושלים ועיניים בראשו יודע שירושלים לא מאוחדת. העיר מחולקת, במקרה הטוב, לשלוש ערים: חרדית, פלסטינית וישראלית. ירושלים היא העיר החשובה ביותר במרחב, סלע המחלוקת של קונפליקט ארוך שנים. יש שני עמים שרואים בה את בירתם, בעוד שבפועל היא בירתו של אחד מהם בלבד. אנשי העם השני גרים בה ומחזיקים בתודעה נפרדת לפרקים, שמדוכאת על ידי המדינה והמציאות. יום ירושלים, ובמיוחד מצעד הדגלים, מהווים את רגע השיא הקבוע בכל שנה, המציאות והנרטיב מתנגשים, לתוך הדבר הזה נמזגת המשיחיות של הציונות הדתית וההשתוקקות לירושלים, והתוצאה – אלימה להחריד.

הנרטיב נאכף על המציאות הירושלמית באמצעות עשרות אלפי אנשי ביטחון (השנה חיילים במדי צה"ל מילאו את רחובות הבירה הלא-מאוחדת שלנו). אלה משתקים את השטח בין כיכר ספרא להר הצופים בעיקר, ולא רק, תוך פגיעה קשה באוכלוסייה, בעיקר הערבית – כדי ליצור מראית עין של ירושלים מאוחדת. כך חווים אותה, מאוחדת לכאורה, רוב באי מצעד הדגלים שכלל אינם ירושלמים, והבלוף נשמר. מוחזק חזק מאוד. במקביל, ארגונים כמו "אלע"ד" ו"עטרת כהנים" עובדים לאורך כל השנה כדי לייהד את ירושלים ולדחוק את התושבים הפלסטיניים החוצה, במיוחד בסילוואן ובשייח' ג'ראח.

בסיס הבעייתיות בימי ירושלים ובמצעד הדגלים טמון בחשיפת הבלוף של העיר המשוסעת ש"אוחדה לה יחדיו". יהודים שסיפרו להם כל החיים שירושלים מאוחדת מגלים (פתאום? שוב?) שלא, ומשתגעים. ואז מתחיל בלגן. הם נעשים אלימים בתוך מרחב אלים גם ככה, שהיה כזה גם לאורך השנה, והכל מתפוצץ כמו שקרה השנה. אולם האלימות מתקיימת מעצם קיומו של מצעד הדגלים, ובראש ובראשונה מעצם נעילת המרחב וכפיית "איחוד" על פלסטינים שהמשטרה והמדינה שוללות מהם חופש תנועה. האלימות בסגירת המרחב נוכחת לפני הקריאות, לפני הכול. היהודים האלימים באים רק אחרי כן. האלימות נוכחת גם מבלי לצעוק אמירות גזעניות, לתקוף ערבים או לעשות גרפיטי של מגן דויד, דברים שנעשו גם השנה יחד עם הקריאות הקבועות "מוות לערבים" ו"שישרף לכם הכפר", וכמובן איך אפשר בלי הפזמונים הנצחיים של "מחמד מת" ו"זכריני נא". האלימות היא בראש ובראשונה ניקוי המרחב מכל גורם פלסטיני שעשוי להזכיר לצועדים שירושלים אינה מאוחדת באמת.

לעתים נוצרת הרגשה שהם חיים כאילו אנחנו שוב בתקופת המנדט הבריטי וצריך להיאבק בכל ערבי על כל פיסת קרקע לכאורה, כי יש שתי תנועות לאומיות מתחרות ממקום שווה, ולא המצב באמת – בו אנחנו שולטים, חזקים, חמושים, פריווילגים. הנרטיב הזה מתוחזק בתקשורת היטב היטב ומונצח באמצעות קורבניות קשה מאוד ומראות חד צדדיים. בתקשורת מראים רק איך הערבים מגיבים ותוקפים חזרה (שוב, היו גם שהתחילו, אבל ברוב המקרים לא היה ככה). הם לא מראים את היהודים שתוקפים, זורקים אבנים, מכים שוטרים שעומדים מולם חסרי אונים.

אלימות הייתה בכל כיוון, אבל ב-90% מהמקרים ישראלים התחילו איתה. חשוב להדגיש שמתוך 80,000 הצועדים שהגיעו ביום א' לירושלים, 90% לא התעסקו באלימות ונשארו בתוך המסלול (שמראש כאמור כרוך בהרבה עניינים בעייתיים). עשרת האחוזים הנותרים (כמעט כולם חובשי כיפות, ציציות ופאות, מהציונות הדתית) הסתובבו בירושלים וחיפשו בלגן. אותם 10% הגיעו לשכונות פלסטיניות כמו סילוואן ושייח' ג'ראח, והחליטו בכוח להפוך את ירושלים למאוחדת.

בשיח' ג'ראח היה כאוס מוחלט, שהתחיל – חד משמעית – עקב אלימות קשה של כנופיית יהודים שהסתתרה בתוך הבית של טל יושבייב (שתפקד, לכאורה, בתור ראש ארגון טרור אתמול לכל דבר ועניין). הם הסתובבו בשכונה, תקפו כל מי שלא בא להם טוב (כולל אותי), זרקו כמויות מטורפות של אבנים, שרפו מכוניות, פגעו באנשים, תקפו גם את כתב תאגיד השידור שהגיע לאזור (כי הוא ערבי), והכל בשם ייהוד ירושלים.

מעל 70 פלסטינים נעצרו אתמול. יהודים – שניים, וגם הם השניים שתקפו את הכתב של תאגיד השידור (יעני, לא הייתה ברירה). ראיתי יהודים זורקים אבנים מול שוטרים שפשוט עמדו חסרי אונים. איש לא נעצר. בחיים לא ראיתי כזו כמות של פשעים מבוצעת ליד כל כך הרבה שוטרים וכל כך מעט אכיפה. התחושה, כמי שהיה שם, הייתה של מלחמת אזרחים. בשיח' ג'ראח, למשל, ראיתי כיצד חבורת מג"בניקים סירבה להקשיב לשוטר כחול שהורה להם לעצור את היהודים שזרקו אבנים (עליהם) ובמקום זה הלכו לעצור את הערבים. פשוט שמו פס על השוטר הכחול, בחרו צד.

שוטרים מסתתרים מפני פורעים יהודים שזורקים עליהם אבנים. מצעד הדגלים. שיח ג'ראח, 29.5.2022, צילום: שיר אהרון ברם

אני אגב הרגשתי את זה על בשרי. מול העיניים של מעל עשרה שוטרים הותקפתי, ולא רק שהם לא מנעו את זה או לפחות רדפו אחרי האשמים – הם פשוט התעלמו. שכבתי שם על הרצפה כמה דקות ארוכות מאוד עד שהצלחתי להתקשר לחבר שיבוא ויסחוב אותי משם, אף שוטר לא טרח לראות למה מישהו זרוק על הרצפה חצי עיוור.

יום ירושלים נגמר השנה בהצלחה מרובה, או ככה לפחות הכתירו אותו בממשלה. אם המטרה היא להמשיך לתחזק את הבלוף על ירושלים "מאוחדת", זה הצליח חלקית, אבל גם דרדר את הדברים מאוד. בשנתיים שלוש האחרונות יום ירושלים מתחבר לפרויקט ייהוד ירושלים בצורה ישירה. לראשונה הייתה גם צעדת דגלים פלסטינית במזרח העיר, בצלאח א-דין. הכול פה יתפוצץ יום אחד. אבל היי, העיקר שנוכל לספר שהעיר מאוחדת.