רוצות קביעות באוניברסיטה? תשתקו

פרופ' דפנה הקר מצליחה לספר לעצמה סיפור הצלחה קוהרנטי ולינארי על נשים באקדמיה, לכאורה עושה סדר בכאוס שהוא המציאות הקפיטליסטית בת זמננו. למעשה, היא מהללת את השיטה שאקדמאיות צעירות הן בשר התותחים שלה, מנרמלת תרבות שמובילה את כולנו לאבדון, לא פחות מזה
עדי מורנו

מרצה מן החוץ בתוכנית מ.א. ללימודי משפחה במכללה האקדמית תל אביב יפו, ופעילה באקדמיה לשוויון, בצוות המאבק בהטרדות ופגיעות מיניות באקדמיה. בקרוב עומד לצאת בהוצאת נמלה המניפסט הפמיניסטי-סוציאליסטי "פמיניזם ל-99%" שתרגמה לעברית

פרופ' דפנה הקר פרסמה אתמול פוסט בפורום "בשער", שכל כולו שיר הלל למריטוקרטיה הניאוליברלית של האקדמיה בעת הנוכחית. האמל"ק שלו יכול להיכתב כך: "אקדמאית צעירה שלי, אם רק תתאמצי הרבה ותעשי את כל מה שנכון, ההצלחה מובטחת לך. בדרך את צריכה לשתוק הרבה, לשחק רק לפי הכללים, לוותר על זמן לחיים האישיים שלך ולהציב תמיד את הקריירה בראש סדר העדיפויות שלך. ואז את תצליחי ותוכלי להיות כמוני (כלומר, כמו חברות הסגל הבכירות של הדור הקודם)".

יכולתי להתעלם מהפוסט הזה כסוג של עיוורון דורי, מעמדי ואתני. דרך של מי שהצליחה לספר לעצמה סיפור הצלחה קוהרנטי ולינארי, לעשות סדר בכאוס שהוא המציאות הקפיטליסטית בת זמננו. אבל כמי שמלווה תלמידות מחקר בדרך הזו כבר שנים, וכפעילה גם בהקשר המגדרי וגם בהקשר התעסוקתי כנגד פגיעות באקדמיה החלטתי שאני לא מוכנה לשתוק. זו עבודה פוליטית חשובה לפרק את הנחות היסוד של הפוסט הזה, ושל התרבות האקדמית בת זמננו, ולהגיד לכם אקדמאיות (ואקדמאים) צעירים – זה לא אתם, זו השיטה שאתם בשר התותחים שלה, שמובילה את כולנו לאבדון, לא פחות מזה.

נתחיל בעמדת הפתיחה. הקר כותבת "קביעות זו פריווילגיית ענק, שכדאי מאד להתאמץ מאד לקבל. כדאי לשחק לפי הכללים. אחרי הקביעות יש יותר דרגות של חופש." יש כל כך הרבה בעיות במשפט הזה, אבל נתחיל מהברור מאליו – שכר הולם עבור עבודה מכובדת אינו "פריווילגיית ענק", הוא תנאי היסוד. אלה תנאים שהיו ברורים מאליהם באקדמיה הישראלית עד שנות ה-90, ובחסות משטרי הפרטה, צמצומים והפיכת ההוראה האקדמית לעבודת קבלן הפכו למין יעד נכסף ובלתי מושג. לא זכות אלא מתנה המוקדשת למתי מעט שהשליט חפץ בטובתם. זה טקסט שממש מוכיח שמשטר התעסוקה הנוכחי הוא כבר מזמן לא קפיטליסטי, אלא ניאו-פאודלי, בו העובדים מצופים להיות אסירי תודה למעסיק על עצם הרצון לשלם להם, כל סכום שהוא, מלבד אותם ברי מזל (שהם לגמרי במקרה כמעט תמיד מהצבע הנכון, המגדר הנכון, האתניות הנכונה) שראויים לזכויות יתר (הפירוש המילולי למילה פריווילגיה, שכסוציולוגית מובילה הקר מכירה היטב).

שכר הולם עבור עבודה מכובדת אינו "פריווילגיית ענק", הוא תנאי היסוד. אלה תנאים שהיו ברורים מאליהם באקדמיה הישראלית עד שנות ה-90, ובחסות משטרי הפרטה, צמצומים והפיכת ההוראה האקדמית לעבודת קבלן הפכו למין יעד נכסף ובלתי מושג

הסיפא של המשפט – אם אכן תתאמצי מאד תצליחי, מסוכנת לא פחות כי היא משאירה את כל המשקל על כתפייך. ואני רוצה לשאול – מה היחס בין עשרות מקבלות הדוקטורט במגדר בישראל בשנה (אני כוללת במספר גם כאלה שנסעו לחו"ל, סיימו שם ורוצות לחזור), לבין כמות המחלקות הקיימות והתקנים שנפתחים אחת לעשור במקרה הטוב? האם באמת כל אלה שלא נקלטו לא התאמצו מספיק? לא היו מספיק טובות? זה מאד נעים להגיד את זה לעצמך כשאת בפנים, קצת פחות מועיל וטוב לנפש עבור כל אותן חוקרות בתחילת הדרך ששומעות את הדברים, והם עלולים להוביל אותן לעוד הרבה שנים של בושה, אשמה, תחושה שהן עשו משהו לא נכון.

המערכת האקדמית פועלת כלפי מסיימי הדוקטורט שלה כפי שהמשטר ב-1984 של ג'ורג' אורוול עבד כלפי ה"פרולים" – הפרולטרים שהיה צריך להחזיק בצייתנותם. מנפנפת מולם במעט שמצליחים לזכות בפרס הנדיר כדי שימשיכו להאמין שגם להן יש סיכוי. והסיכוי אמנם קיים, אך הוא כל כך קטן ומועט, ששווה לשאול האם הגיוני ורצוי (כחברה, ולא רק כפרטים יחידים ויחידות) לעבוד תמורת הזכות לכרטיס לוטו, במקום לדרוש תנאים הולמים ומכבדים בכאן ובעכשיו, למשל תשלום עבור מלוא העבודה הנדרשת מאקדמאית, ולא רק שכר עבור שעת הוראה (והתעלמות מזמן מחקר, בדיקה, ליווי סטודנטיות, הכנה לסמסטר, סיכום הסמסטר וכו'). למשל, לדרוש שהמעסיקים לא יוכלו לפטר בשרירותיות, כלומר קביעות, שאינה פריווילגיה אלא דרישה סבירה ומתבקשת במערכת יחסים הוגנת בין מועסקים ומעסיקים. וחשוב לחזור ולהזכיר – רוב מי שמלמדות ומלמדים במערכת האקדמית לא מועסקים בתנאים הוגנים, הם עובדי הקבלן של המערכת ונתונים לחסדיה, דרך שוט של פיטורים בסוף כל סמסטר, שכר נמוך שמחייב שעות עבודה ארוכות מדי, ודרך ההבטחה הלא מושגת לתקן שבדרך אליה הרבה שעות עבודה בחינם.

ועכשיו הגעתי רק למשפט השני, שמניח שיש כללים. אולי זה יומרני מצדי להגיד את זה מבחוץ, אבל נראה לי שאני מסתכלת על האקדמיה מספיק שנים כדי להגיד שאין כללים. כלומר אולי יש ברגע מסוים סט דרישות, אבל הן יכולות מאד בקלות להשתנות ממועמד למועמד (שלא לומר – ממועמד למועמדת עם צבע), והן גם מטרה נעה – היום תעמדי בהן, מחר כבר תידרשי לעשות פי שניים. האינפלציה של הדרישות מקבילה אולי רק לשכר הדירה בתל אביב. אף פעם לא בהישג יד של רוב הנמצאים – וזה מכוון, זו לא טעות. המערכת דואגת לשמר את כוחה על ידי הסתרת הכללים, הסתרת רשימות מועמדים, החלטות ועדות. זה מאפשר לסגור דברים מתחת לשולחן, לשמר את כוחו של פטרון זה או אחר, וגם מאפשר לכל מיני אקדמאים בכירים לייצר לעצמם מראית עין של כוח בלתי מבוטל, גם אם זה לא נכון, כוח שמנוצל לפגיעות ממשיות בכפופות להם. שווה לעקוב אחרי ברכות קבלת הדוקטורט והדרגה בפורום של האקדמיה כדרך של אקדמאים בכירים לסמן את המוטבים והמוטבות שלהם. גם זו דרך למפות את מסלולי הכוח באקדמיה, ואולי גם לשים לב ממי כדאי להתרחק.

ובדרך למשרה הנכספת, כל עוד את משחקת לפי הכללים הכי חשוב זה לשתוק הרבה. לשתוק על הדברים החשובים. על פגיעות מיניות, על התעמרות תעסוקתית, על סתם אפליה של סטודנטים או העוולות שהמדינה שלך עושה. לא לטלטל את הסירה. ובטח לא להיות הפמיניסטית המזיקה ששוב אומרת את מה שלכולם לא נעים לשמוע. אני בטוחה שכל אחת עושה את המשא ומתן עם עצמה לגבי על מה היא שותקת ואיפה היא כן מדברת, כי היא לא יכולה יותר או כי הסכנה פחות גדולה, אבל מכלול השתיקה הזה מייצר מחלקות שלמות ששותקות על עוול. אותה אקדמיה שמתיימרת להיות מגדלור של נאורות מייצרת תרבות ארגונית של אילמים, וגרוע מכך, של משת"פיוּת עם כל מנגנוני הדיכוי והניצול שקיימים בה – כלכלי, מעמדי, מיני, מיליטריסטי ובטח עוד כמה שלא חשבתי עליהם.

ואז, כשאת מקבלת קביעות, את אמורה להתחיל לדבר, אבל אז כנראה כבר שכחת איך. או שמעבר לקביעות יש את הדרגה הבאה, ואז את הבאה אחריה. ואז לא נעים להרוס לסטודנטיות ששמן קשור בשמך, והסיבות לשתיקה לא נעלמות אף פעם, לכל היותר מתחלפות. בעבודתנו בצוות למניעת הטרדות מיניות של ארגון אקדמיה לשוויון אנחנו נתקלות בהרבה מאד שתיקה, גם של אקדמאיות בכירות ובכירים, ומעט מאד סולידריות אמיתית עם הנפגעת, תוך מוכנות לקחת את הסיכון על עצמך. אז אולי זה טוב לאקדמאית היחידה לשתוק (למרות שגם בזה אני לא מאמינה), אבל זה מאד רע לארגון, לחברה שלנו, לקהילה הלומדת והחוקרת. זה מזיק, ומסוכן, ומבודד, ובסופו של דבר משאיר במערכת הרבה מאד ניצול ורוע.

ובדרך למשרה הנכספת, כל עוד את משחקת לפי הכללים הכי חשוב זה לשתוק הרבה. לשתוק על הדברים החשובים. על פגיעות מיניות, על התעמרות תעסוקתית, על סתם אפליה של סטודנטים או העוולות שהמדינה שלך עושה

ומכאן הגענו לשאלת האימהות, והמקום של החיים הפרטיים בתוך המכלול הזה שנקרא חיים של קריירה אקדמית. לפי הקר, את אמורה להביא את העבודה האימהית למינימום, כדי להשאיר לך כמה שיותר זמן לכתוב ולפרסם את אותם מאמרם שאולי מעט יקראו (ועוד נחזור לזה), אבל הכרחיים בשביל אותה פריווילגיה נדירה שהיא השכר עבור עבודתך. דווקא כאל הורית, וכחוקרת של משפחה ועבודה אני רוצה לשאול – מה המטרה בילדים אם כל מה שאת רוצה הוא להביא למינימום את הזמן שאת מבלה במחיצתם? אם כבר טרחת וילדת, לא תרצי גם לראות את הבת שלך מבקיעה גול במשחק כדורגל? או להיות עם הבן שלך כשהוא חולה ומסכן וזקוק לתשומת לב הורית? כל ההנחה שצריך לצמצם את זמן ההורות מבוססת על תפיסת עולם פטריארכלית על פיה עולם העבודה, ה"ציבורי" חשוב יותר ומשמעותי יותר מאשר עולם המשפחה ה"פרטי" – הפרדה שנוצרה במסגרת עולם העבודה הקפיטליסטי ומתחזקת אותו (תקראו את חנה הרצוג אם אתן רוצות להעמיק בכך, או גם את דפנה הקר עצמה). אז למה דווקא בתור אקדמאיות אנחנו ממשיכות לשעתק את ההיררכיה הפוגענית הזו? למה נשים צריכות להתנצל שהן בבית עם הילד החולה שלהן? למה לגיטימי לדרוש שעות עבודה שלא משאירות מקום לחיים פרטיים, חברויות, אהבות (מכל סוג), תחביבים. ועוד לקרוא לשיעבוד הזה מרצון פמיניזם.

זה מוביל אותי לנקודה האחרונה שהיא השאלה הגדולה ביותר – בשביל מה אנחנו צריכות את כל זה? את מי זה משרת שנכתבים מיליוני מאמרים שאיש כמעט אינו קורא? שמערכת האקדמיה הופכת למערכת ייצור עצומה, שהיא אולי פחות מזהמת מתעשיות כבדות, אבל מזהמת את החברה האנושית בדרכה – על ידי המשך תחזוקת השקר של כת העבודה מעל הכול, על ידי בזבוז אנרגיה לא מתחדשת, על ידי השארת כל כך הרבה אנרגיה של חוכמה ויכולת ניתוח במסלולים קבועים וחסרי תוחלת של ייצור אקדמי, במקום לצאת לרחובות לעשות מהפיכות.

האנתרופולוג דייוויד גרייבר קרא לסוג כזה של עבודות שבעיקר מתחזקות את עצמן "בולשיט ג'ובס", ונראה לי שמשרות אקדמאיות הן אי שם בראש הרשימה של עבודות כאלה. זו אולי צביעות מצדי לומר את זה, אקדמאית בעצמי, אבל לפחות אני לא משקרת לעצמי ולאחרות שהערך בעבודה הזו עולה על היותך בן אדם, בבית, ברחוב, בקהילה וגם בסביבה האקדמית שלך. ההפרדה הזו, בין החיים הפרטיים לבין הציבורי לכאורה היא המייצרת את שקיפות כל המשימות הנשיות, בין אם נקרא להם עבודה ובין אם סתם חיים, והיא גם מאפשרת לפורר את המוסר שלנו ואת תפיסת המציאות שלנו כשאנחנו בסביבה שאנחנו קוראות לה "עבודה", ולפרק את הקהילות שלנו והיכולת שלנו לסולידריות. היא מאפשרת לנו לזלזל בזו שעושה את עבודות הרגש והטיפול, כי הן לא מופיעות בטבלאות ובדוחות הקידום למיניהם, וגם להעלים עין מהניצול המובנה הקיים בשיטה שעושה "מיקור חוץ" לכל מה שנחשב נשי או פחות ערך, וכך מרוויחה על גבן של החלשות במערכת שסביבנו.

אז לא, אקדמאית צעירה שקוראת את הדברים האלה, האשם הוא לא בך, ובטח לא רק בך. אם את רוצה לשרוד במערכת הזו תמצאי חברות וחברים, תתחילי לחשוב על המצב שלך באופן קולקטיבי ולא רק פרטי, תצטרפי לאיגוד העובדים שלך כדי לדרוש זכויות כאן ועכשיו, במקום לחלום על שם ואחר כך, ובעיקר תסתכלי על המציאות לאשורה, אל תתפתי למקסמי שווא שעשויים בעיקר לתסכל אותך ולהשאיר אותך מבודדת.

סטודנטיות
סטודנטיות להוראה בסמינר בכפר סבא, 1971. "למה לגיטימי לדרוש שעות עבודה שלא משאירות מקום לחיים פרטיים, חברויות, אהבות (מכל סוג), תחביבים. ועוד לקרוא לשיעבוד הזה מרצון פמיניזם." צילום: כהן פריץ, לע"מ

עוד בנושא אי-שוויון באקדמיה:

צדק ושוויון מחייבים גיוון במגדל השן

שושלות ושוליות באקדמיה הישראלית

למאמרים נוספים של עדי מורנו

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איריס לביא

    קראתי בעניין רב. זה נראה לי חשוב מאוד לפקוח את העיניים, וזה לפעמים לא פשוט, כשיש שאיפות מוצדקות להצלחה ולהתפתחות. איך ההפניות החשובות שכאן יכולות להגיע לנשים צעירות?