מסלמה לכפר שלם: כרוניקה של גירוש

בתקופה שמיד לאחר כיבוש סלמה והשלמת הגירוש של תושביו ותושבותיו ואחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זרועות צבאיות ואזרחיות של הישוב הציוני עסקו בהשתלטות בפועל על אדמות פלסטיניות, הריסה נרחבת של בתים ותשתיות בישובים המגורשים, וביזה מאורגנת של רכוש תושביהם. מעשים אלה היוו אמצעים מוקדמים למניעת שיבה של פלסטינים לבתיהם בשוך הלחימה.

המדיניות הרשמית בנוגע למאות הכפרים והישובים הפלסטינים שנכבשו היתה ברורה: אף פלסטיני שגורש או עזב לא יורשה לחזור לביתו. לצד המאמצים למניעת השיבה של הפליטים, הטיהור האתני הושלם באמצעות שתי פעולות שבן גוריון כינה ״עיבוד ויישוב״. נכסי הפלסטינים הועברו לניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הבתים והקרקעות הועברו לידי מתיישבים יהודים לפי שיקולי ועדה שישבו בה נציגים של הקרן הקיימת, מחלקת ההתיישבות, והגזברות של הסוכנות היהודית.

אכלוסו מחדש של סלמה החל כבר במאי 1948, אז מדינת ישראל עודדה פליטים יהודים מאזורי הקרבות בגבול יפו־תל אביב לתפוס בתים באזורים שרוקנו מתושבים פלסטינים. לקראת סוף 1948 החלה הסוכנות היהודית לשכן בסלמה מהגרים יהודים שהגיעו ארצה, בעיקר מתימן, ובהמשך גם מעיראק וכורדיסטן, ובנתה לשם כך צריפים ומגורים ארעיים לצד המבנים הוותיקים של הכפר. משסיימה מדינת ישראל ליישב את סלמה המרוקן כדי למנוע מתושביה הפלסטינים לחזור ולתבוע בעלות על בתיהם ורכושם, היא זנחה את הטיפול בתשתיות המחיה, ובו בעת אסרה על המתיישבים היהודים לבנות בעצמם. כבר במהלך שנות החמישים, פקחים שפעלו מטעם האפוטרופוס לנכסי נפקדים הוציאו מאות צווי הריסה נגד תושבי כפר שלם על תוספות בניה שהוקמו לצד הבתים הערביים.

בנובמבר 1948, מרבית שטחיו של סלמה סופחו לתחומי העיר תל אביב. במקום שמותיהם הפלסטיניים רחובותיו סומנו תחילה באותיות א׳, ב׳, וכן הלאה. נכון לדצמבר 1949, התגוררו בסלמה כמעט 15,000 יהודים, מתוכם כ־6,000 באזור שכונה אז סלמה א׳ — שיכון עולים, כ־7,000 בסלמה ב׳ — שכונת הצריפונים, ומעל 1,500 באזורים נוספים — שיכון פליטים. השם ״סלמה״ בוטל, באופן רשמי, בישיבה של ועדת השמות הממשלתית באוקטובר 1952, והשם ״כפר שלם״ ניתן במקומו. למרות זאת, השימוש בשם סלמה המשיך להופיע במסמכים ומפות של העירייה וגופים אחרים לאורך שנות החמישים.

החלק המזרחי של סלמה, כשליש משטח הכפר, סופח לרמת גן. קרקעות מאזור זה, שנקרא סלמה ג׳, הועברו מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לבעלות הקרן הקיימת במסגרת ״עסקת מיליון הדונם״ ב־1949. כ־500 דונם הוחכרו לחברת ״הזרע״, שהקימה שם חווה חקלאית בשם ״חוות שלם״. מהגרים יהודים שהתיישבו בבתים הנטושים בסלמה ג׳ קראו לאזור ״גבעת גאולה״ על שם מחנה המעבר של הסוכנות היהודית בעדן, תימן. לימים הוקמה מדרום אליה שכונת ״רמת השקמה״, ומצפונה שכונת הוילות ״רמת חן״. ב־1953 נחנך על חלקים משטחי סלמה הפארק הלאומי רמת גן, הפארק העירוני הגדול הראשון שהוקם בישראל אחרי הקמת המדינה.

במסגרת תכנית המתאר הראשונה לתכנון שכונת כפר שלם (תמ״מ 460, 1963) הוצעו לראשונה שמות עבריים לרחובות השכונה, שסומנו עד אז באותיות. התכנית כללה הריסה נרחבת של המבנים והתשתיות של סלמה הפלסטיני. הוגיה ביקשו לבנות כביש חדש שיעבור דרך אזור מאוכלס בצפיפות מדרום למסגד, שהיה המבנה היחיד שיועד לשימור, ויחבר בין שכונת התקווה לשכונות שנבנו ממזרח לכפר שלם. האזור מסביב למסגד תוכנן כמעין גן ציבורי פתוח ומדשאות רחבות שיסתירו את החורבות שתחתיהן. התכנית אושרה, אך חלקים מתוכה מעולם לא מומשו, בין היתר בשל ההתנגדות לפינוי ההמוני של תושבי כפר שלם שהיה נדרש כדי לממשה.

בשנות ה־60 המוקדמות, סמכויות על פינוי, הריסה ובניה מחדש בכפר שלם ובישובים הפלסטיניים האחרים שנכבשו באזור יפו הועברו לחברת חלמיש, חברה ממשלתית־עירונית שהוקמה לשם כך ב־1961. בפלאייר שפורסם על ידיה, חברת חלמיש מעודדת את התושבים היהודים להחליף את דירותיהם הקטנות — שרבות מהן נבנו על גבי שרידים של סלמה הפלסטיני — בדירות ״מודרניות״ שבנתה החברה בקרבת מקום. בשנת 1965 נחקק חוק פינוי־בינוי והחלו תהליכים לפינוי התושבים לטובת בניית שכונה ישראלית במקומה. בשנות ה־70 עיריית תל אביב בנתה שיכונים סביב מרכז הכפר, שהן היום שכונות נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה ברבור, נווה צה״ל, נווה כפיר ולבנה.

בהדרגה, במקביל לפינוי הדיירים, העירייה המשיכה להרוס את המבנים המקוריים שעמדו במרכז סלמה. על פי ההיסטוריון וליד ח׳אלדי, המבנים היחידים ששרדו עד אז את ההרס הנרחב שביצעו מוסדות המדינה הם המסגד ומבנה הקבר הצמוד לו, שני בתי הספר, אחד מבתי הקברות, מספר קטן של בתים פלסטינים ריקים וחרבים, וכמה בתים נוספים, עם תוספות בניין ארעיות, שמתגוררים בהם עד היום משפחות יהודיות. ח׳אלדי משייך ארבעה מהבתים שנותרו על כנם לאחמד מוחמד סֿאלח, מוסֿטפא אבו־נג׳ם, משפחת אבו־ג׳ראדה, ומשפחת אבו־עמאשה. באחד מארבעת בתי הקפה שהיו בסלמה לפני 1948, קפה אל־חותרי, התגוררה משפחה יהודית. בית הקברות שנותר עמד מוזנח, הרוס, וסבוך בצמחיה. על חורבות בית הקברות השני בנתה העירייה גינה קטנה, ונטעה עצים.

תהליכי ההרס והמחיקה של סלמה החלו ב־1948 והם נמשכים עד עצם היום הזה. אותו מודל הופעל בכל הישובים הפלסטיניים שבשטחי עיריית תל אביב (אל־שֵיח׳ מֻוַנִּס, כפר הדייגים, סוּמֵּיל, ג׳מאסין, אבו כביר, יאפא): מהגרים יהודים שוכנו בבתי הפלסטינים לצורך אחיזת הקרקע ומניעת השיבה, אך השכונות הוזנחו באופן שיטתי עד שהוחלט למכור אותן במחירי עתק ליזמי נדל״ן ולפנות את התושבים היהודים. האחרונים מקבלים פיצוי זעום אם בכלל. הפליטים הפלסטינים, שעל חשבונם מתבצעות העסקאות, לא מוזכרים כלל.

היחסים המתוחים בין תושבי כפר שלם למוסדות המדינה, והאלימות שהופעלה כלפי העומדים בפני פינוי, הגיעו לשיא ב־1982, אז נורה למוות שמעון יהושע ז״ל, תושב המקום שניסה למנוע את הריסת ביתו. בתחילת שנות ה־90 פונו מאות משפחות מהשכונה, וקיבלו פיצויים מועטים. רבות מהמשפחות קיבלו דירות בשיכונים רבי־קומות שנבנו באזור. כ־300 משפחות שלא נכללו בהסדרים של התקופה גרות כיום במתחמים מיועדים להריסה. כנגד 30 מתוכן הוצא צו פינוי ללא פיצויים, בטענה שהאדמות עליהן עומדים בתי המשפחות אינן שייכות לישראל (בניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים), אלא היו בבעלות משקיע בריטי לפני שנכבשו, ולכן המדינה לא רואה עצמה חייבת בפיצוי המפונים. בית המשפט העליון קיבל את טענת המדינה, ובשלהי 2007 הוצא הפינוי לפועל. ב־2018 התחילה העבודה על הקו הסגול של הרכבת הקלה מטעם חברת נת״ע, ופונה ונהרס מבנה נוסף בכפר שלם. כ־94 דיירים נוספים עומדים בפני פינוי במסגרת בניית הקו.

לקריאה נוספת: 
"אני מרגיש שגם אנחנו פליטים כמוהם" – נטלי ברוך מראיינת את אהרון מדואל על כפר שלם
"להפיל חללים ולשרוף מכל הבא ליד" – עידן מורים על כיבוש סלמה
"הכפר הגדול ביותר בנפת יאפא" – עמית בן-חיים על סלמה לפני 1948

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.