התמרת השתיקה לשפה ולפעולה

שוב ושוב אני מגיעה למסקנה שמה שהכי חשוב לי חייב להיאמר, להיעשות מילולי ולהיות מופץ, למרות הסכנה שייפגע או שיובן שלא כראוי. שדיבור מתגמל אותי, מעבר לכל תוצאה אחרת. אני עומדת כאן היום כמשוררת לסבית שחורה, המשמעות של כל זה נזקפת לזכות העובדה שאני עדיין בחיים, ושהיה סיכוי שלא אחיה. לפני פחות מחודשיים שני רופאים, אחד גבר והשנייה אישה, אמרו לי שאני צריכה לעבור ניתוח שד, וכי יש 60 עד 80 אחוז שהגידול הוא סרטני. מרגע הגילוי הזה ועד הניתוח עצמו הייתה תקופת המתנה בת שלושה שבועות של סבל, הכרוך בהכרח הכפוי לארגן מחדש את כל חיי. הניתוח הסתיים, והגידול היה שפיר.

אבל במהלך אותם שלושת השבועות נדרשתי להסתכל על עצמי ועל חיי בבהירות חדה ומידית, שהותירה אותי נסערת, אבל הרבה יותר חזקה. זהו מצב שנשים רבות מתמודדות אתו, שחלקכן כאן היום מתמודדות אתו. חלק ממה שחוויתי באותה תקופה עזר לי להבהיר לעצמי הרבה ממה שאני מרגישה כלפי התמרת השתיקה לשפה ולעשייה.

כשנעשיתי מודעת במלוא העוצמה והמהות לכך שאני בת תמותה, ולמה שייחלתי ורציתי מהחיים שלי, קצרים ככל שיהיו, סדרי עדיפויות ומחדלים נצרבו בעוצמה בבוהק חסר רחמים, מה שהצטערתי עליו הכי הרבה היו השתיקות שלי. ממה בכלל פחדתי? ספקנות או דיבור שנסמך על האמונה שלי היו אולי מביאים כאב, או מוות. אבל כולנו חשות כאב בכל כך הרבה דרכים, כל הזמן, ומה שיקרה הוא אחד מהשניים – הכאב ישתנה או יסתיים. המוות, לעומת זאת, הוא השתיקה הסופית. והוא עלול לבוא במהירות, עכשיו,  בלי להתחשב אם אף פעם לא אמרתי את מה שצריך לומר, או שרק בגדתי בעצמי באמצעות שתיקות קטנות, בזמן שתכננתי לדבר מתישהו, או שחיכיתי למילים של מישהי אחרת. והתחלתי לזהות בתוכי מקור של כוח, שמגיע מההבנה שאמנם התשוקה העמוקה ביותר היא לא לפחד, אבל הלמידה למקם פחד בתוך הקשר היא זו שהעניקה לי עוצמה אדירה.

עמדתי למות, אם לא במוקדם אז במאוחר, בין אם מתישהו השמעתי את קולי ובין אם לא. השתיקות שלי לא הגנו עלי. השתיקות שלכן לא יגנו עליכן. אבל בזכות כל מילה אמיתית שנאמרה, בזכות כל ניסיון שאי־פעם עשיתי להגות את האמיתות הללו, שאותן אני עדיין מחפשת, נרקמו קשרים עם נשים נוספות, בעודנו שוקלות מהן המילים הראויות לעולם שבו כולנו מאמינות, ומגשרות על ההבדלים שבינינו. והאכפתיות והטיפול של כל אותן נשים הם שהעניקו לי כוח ואפשרו לי לבחון לעומק את היסודות המהותיים של הקיום שלי.

הנשים שתמכו בי לאורך אותה תקופה היו שחורות ולבנות, מבוגרות וצעירות, לסביות, ביסקסואליות והטרוסקסואליות, וכולנו השתתפנו במלחמה נגד העריצויות של השתיקה. כולן העניקו לי עוצמה ואכפתיות, שבלעדיהן לא הייתי שורדת ללא פגע. במהלך אותם שבועות של פחד עצום הגיעה ההבנה –  במלחמה שכולנו מנהלות כנגד כוחות המוות, סמויים ולא סמויים, מודעים ולא מודעים –  אני לא רק קורבן, אני גם לוחמת.

מהן המילים שעדיין אין לכן? מה אתן צריכות לומר? מהן מעשי העריצויות שאתן בולעות מדי יום ומנסות להפוך לחלק מכן, עד שתחלו ותמותו מהן, שוב בשתיקה רועמת? יכול להיות שעבור חלקכן כאן היום, אני הפרצוף של אחד הפחדים שלכן. כי אני אישה, כי אני שחורה, כי אני לסבית, כי אני זאת אני – אישה שחורה משוררת לוחמת שעושה את המוטל עליי – והגעתי לשאול אתכן, האם אתן עושות את המוטל עליכן?

ומובן שאני פוחדת, כי התמרת השתיקה לשפה ולפעולה היא מעשה של גילוי עצמי, והיא תמיד אפופה בסכנה. אבל הבת שלי, כשסיפרתי לה על נושא הדיון שלנו ועל הקושי שיש לי אתו, אמרה, "תגידי להן איך זה שאת אף פעם לא באמת אדם שלם אם את ממשיכה לשתוק, כי תמיד קיים אותו חלק בתוכך שרוצה לדבר בקול רם, ואם את ממשיכה להתעלם ממנו, הוא נהיה יותר ויותר כועס ויותר ויותר בוער, ואם לא תגידי אותו יום אחד, הוא פשוט יקום ויחטיף לך זבנג בפה מבפנים".

בשם השתיקה, כל אחת מאתנו מציירת את פרצופו של הפחד שלה – פחד מבוז, מצנזורה, או משיפוט כלשהו, או מזיהוי, מקריאת תיגר, מחיסול. אבל יותר מכול, נראה לי שאנחנו מפחדות מהנראוּת, שבלעדיה אנחנו לא באמת יכולות לחיות. בארצות הברית, שהבדלים גזעיים בה יוצרים עיוות מתמשך, גם אם מושתק, של ראייה, מהצד האחד נשים שחורות היו מאז ומעולם בולטות מאוד לעין, וכך, מהצד השני, נעשו לבלתי נראות בניתוק העצמי שיוצרת הגזענות. אפילו בתנועת הנשים היה עלינו להילחם, ועודנו נלחמות, על אותה הנִראות שהופכת אותנו הכי פגיעות, על השחוֹרוּת שלנו.  כי כדי לשרוד בלוע הדרקון הזה, שאנחנו קוראים לו אמריקה, היה עלינו ללמוד את הלקח הראשון והחיוני ביותר – שמעולם לא ציפו מאתנו לשרוד. לא כבני אנוש. וגם לא ממרביתכן כאן היום, שחורות או לא שחורות. והנראות הזאת, שהופכת אותנו הכי פגיעות, היא גם מקור העוצמה הגדולה ביותר שלנו. כי המכונה תנסה לכתוש אתכן לאבק בכל מקרה, בין אם תדברו או לא. אנחנו יכולות לשבת בקרן הזווית שלנו, אילמות לעד, בזמן שאחיותינו ואנחנו־עצמנו הופכות לאבק, בזמן שילדינו מעוותים ומתחסלים, בזמן שכדור הארץ שלנו מורעל; אנחנו יכולות לשבת בפינות המוגנות שלנו, אילמות כמו בקבוקים, ועדיין נהיה לא פחות מפוחדות.

אצלי בבית אנחנו חוגגות השנה את חגיגת קוּוָאנְזָה, חג הקציר האפריקאי־אמריקאי, שמתחיל יום לאחר חג המולד ונמשך שבעה ימים. ישנם שבעה עקרונות לקוואנזה, אחד לכל יום. העיקרון הראשון הוא אוּמוֹזה, שמשמעותו אחדות, ההחלטה לשאוף לאחדות בעצמי ובקהילה ולקיימה. העיקרון של אתמול, היום השני, היה קוּזִ'יצָ'גוּלְיָה – הגדרה עצמית – ההחלטה להגדיר את עצמנו, לתת לעצמנו שם, ולדבר בשם עצמנו, במקום שאחרים יגדירו אותנו וידברו בשמנו. היום הוא היום השלישי של הקוואנזה, והעיקרון של היום הוא אוּזִימָה – עבודה ואחריות שיתופיות – ההחלטה לבנות ולקיים את עצמנו ואת הקהילות שלנו ביחד, ולזהות ולפתור את הבעיות שלנו ביחד.

כל אחת מאתנו נמצאת כאן עכשיו, כי בדרך זו או אחרת לכולנו יש מחויבות לשפה ולעוצמה של השפה, ולניכוס־מחדש של השפה, שגרמו לה לפעול נגדנו. בהתמרת השתיקה לשפה ולפעולה, חיוני ונדרש שכל אחת מאתנו תברר או תבחן את התפקוד שלה בהתמרה הזאת ותכיר בחיוניות התפקיד שלה בהתמרה הזאת.

על אלו מאתנו שכותבות מוטלת החובה לבחון לעומק לא רק את האמת של מה שאנחנו אומרות, אלא את האמת של השפה שבה אנחנו מדברות. על האחרות מוטלת החובה לחלוק ולהפיץ גם את המילים שמשמעותיות לנו. אבל בראש ובראשונה עבור כולנו, הכרחי ללמד בכך שנחיה ונדבר את האמיתות שבהן אנחנו מאמינות, ושאותן אנו יודעות מעבר להבנה. כי רק כך נוכל לשרוד, בהשתתפות בתהליך חיים יצירתי ומתמשך, שהוא צמיחה.

והוא אף פעם אינו משולל פחד – מנִראות, מהאור המכאיב של בחינה קפדנית, ואולי מביקורת, מכאב, ממוות. אבל כבר חיינו את כל אלה בשתיקה, פרט למוות. ואני מזכירה לעצמי כל הזמן עכשיו שאם הייתי נולדת אילמת, או שאם הייתי שומרת על נדר שתיקה כל חיי כדי לשמור על שלומי, בכל זאת הייתי סובלת, ובכל זאת הייתי מתה. זה עוזר מאוד לחידוד הפרספקטיבה.

והיכן שמילים של נשים מתחננות להישמע, על כל אחת מאתנו להכיר באחריות שלנו לבלוש אחר המילים הללו, לקרוא אותן ולחלוק אותן ולבחון אותן ואת שייכותן לחיים שלנו. שלא נתחבא מאחורי הביזיונות של הפיצולים שנכפו עלינו, ושלעתים קרובות כל כך אנחנו משלימות אִתן כמו היו שלנו־עצמנו. למשל, "אני פשוט לא יכולה ללמד כתיבה של נשים שחורות – חוויות החיים שלהן כל כך שונות מחוויית החיים שלי". אבל כמה שנים בילית בהוראת אפלטון ושייקספיר ופרוסט? או דוגמה אחרת, "היא אישה לבנה, ומה היא בכלל יכולה לחדש לי?", או, "היא לסבית, מה בעלי יגיד, או המנהל שלי?" או, שוב, "האישה הזאת כותבת על הבנים שלה, ולי אין ילדים". וכל אין־סוף הדרכים האחרות שבהן אנחנו מנשלות את עצמנו מעצמנו וזו את זו.

אנחנו יכולות ללמוד לעבוד ולדבר בזמן שאנחנו מפחדות כמו שלמדנו לעבוד ולדבר בזמן שאנחנו עייפות. כי חיברתו אותנו לכבד את הפחד יותר מאשר את הצורך שלנו בשפה ובהגדרה, ובזמן שאנחנו מחכות בשתיקה ליעד המותרות הנכסף, להיעדר הפחד, כובד משקלה של השתיקה הזאת יחנוק אותנו.

העובדה שאנחנו נמצאות כאן, ושאני נושאת את המילים הללו בפניכן, היא עדות לניסיון להפר את השתיקה הזאת ולגשר על חלק מההבדלים הללו בינינו, כי לא ההבדל הוא זה שמשתק אותנו, השתיקה היא שמשתקת. ויש כל כך הרבה שתיקות שיש להפר.

***

אודרי לורד (1992-1934) – משוררת, אקטיביסטית, הוגת דעות פמיניסטית, נואמת בחסד ואמנית ספוקן וורד, אמא, לסבית, שחורה. פרסמה 12 ספרי שירה, הגות ופרוזה.

האסופה אחות אאוטסיידרית, ובה 15 מסות ונאומים פרי עטה של לורד, יצאה לאור ב-1984 והוא ספרה הראשון שתורגם לעברית.

חיבור זה הוצג בפאנל "ספרות ולסביוּת" במהלך כנס של האגודה לשפה מודרנית (MLA), שהתקיים ב־28 בדצמבר 1977, בשיקגו, אילינוי. פורסם לראשונה בכתב העת חוכמה אפלה (Sinister Wisdom, 1978)  ובספר יומני הסרטן (The Cancer Journals, 1980).

אודרי לורד (2022)/ אחות אאוטסיידרית/ חיפה: פרדס הוצאה לאור/ תרגום: רונה משיח

לקריאה נוספת על אודרי לורד ופמיניזם מזרחי באתר העוקץ:
מקוננות לא מקוטלגות והטקסט האקדמי
פמיניזם מזרחי ופלסטין