מסלמה לכפר שלם - היש אחריות מזרחית לנכבה?

מקורו של הקולוניאליזם בישראל בשורשים האירופים של האידיאולוגיה הציונית. מאותם שורשים נגזרת גם האפליה המבנית של יהודים מזרחים וספרדים בתוך החברה הישראלית. דיון מקיף במשמעויות הקולוניאליזם הציוני והנכבה המתמשכת צריך להתייחס גם לאופנים שבהם, מראשית הציונות, יחסי הכוח בין אשכנזים למזרחים השפיעו על התהליכים של גירוש ונישול העם הפלסטיני ממולדתו ולהיפך.

כדי לקחת אחריות על הנכבה ולפעול למען פתרון צודק וחברה שוויונית אנחנו צריכות לשאול מהי האחריות המזרחית לנכבה? האם יש למזרחים תפקיד ייחודי ומשמעותי בנישול העם הפלסטיני? האם יכול להיות להם תפקיד ייחודי ומשמעותי בשיח על תיקון וצדק?

במרחב תל אביב־יפו קל לזהות את הדפוס: לאחר כיבוש וריקון היישובים הפלסטינים (יאפא, אבו כביר, סלמה, ג׳מאסין, סומיל, אל־שיח׳ מונס) הועברו הקרקעות והבתים לידי ״האפוטרופוס לנכסי נפקדים״ אשר שיכן בהם יהודים, חלקם מהגרים מזרחים וספרדים, חלקם פליטים מאזורי הקרבות. הם שוכנו שם במטרה מוצהרת למנוע את שיבת הפליטים וזכויותיהם הקנייניות לא הוסדרו במכוון. כיום הם נחשבים ״פולשים״, והמדינה מפנה אותם ללא פיצוי הולם, לרוב לצורך בניית דירות יוקרה. בחסות חוק נכסי נפקדים הפכו סוכני הנישול והמחיקה של הקיום הפלסטיני לקורבנות משניים של אותה האידיאולוגיה.

דורון יעקב ועדי גולן בכנפו ראיינו ארבעה ישראלים־יהודים שגדלו בסלמה כדי ללמוד על תהליך הייהוד והמחיקה של סלמה הפלסטיני מאז 1948 ועל השלכות מדיניות ״חלוקת השלל״ של הנכבה על הפערים החברתיים והכלכליים בתוך החברה הישראלית.

***

צורי לוי נולד ב־1946 למשפחה אמידה בקהיר שבמצרים. סבו היה בעל בתי מלון ומסעדות ברחבי קהיר. אביו של צורי, יוסף אבו ימן (שם במה), היה מתופף, שניגן עם גדולי התרבות המצרית, כולל פריד אל־אטרש ועבד אל־והאב. בשנת 1947, עם הידרדרות מצבם של יהודי מצרים, ופעולות ההפחדה של ארגון ההגנה, אביו של צורי ביקש להגר לארץ. סבו התנגד להגירה בכל תוקף ואף ניתק את הקשר עם בנו. בחלוף השנים, בעקבות הסכמים שחתם דוד בן גוריון עם רוב מדינות ערב, כל רכושו של האב, כמו של מאות אלפי יהודים אחרים, הולאם למדינה המצרית ולא נשאר ממנו זכר.

המשפחה הגיעה לארץ בשנת 1948 ושוכנה תחילה במעברת אוהלים בבאר יעקב. ״הם היו תמימים, עבדו עליהם״, אומר צורי, ״הם לא ידעו את השפה, לא היה להם מושג מה קורה פה.״ אמו דחתה את ההצעה לעבור לאדמות שכונת אפקה וביקשה לעבור למקום בו חיו יוצאי מדינות ערב. ״היא הייתה אומרת לאבא שלי מה הבאת אותי לפה?! אני לא מבינה פולנית מה לי ולהם? קחו אותי למקום שמדברים בשפה שלי, איפה שמדברים ערבית.״ כך הם הגיעו לכפר שלם, סלמה.

״נתנו לנו בית ערבי של חדר, חדר אחד, שירותים, מטבח בחדר אחד אבל בסביבה שמדברים את השפה שלנו.״ צורי מתאר בית קטנטן. המטבח, השירותים והסלון נמצאו באותו חלל של הבית. במרחק כמה פסיעות היה בית קברות מוסלמי גדול, ממש במרכז הכפר, בדרך לבית ספר הלל. הוא מספר על האזור המסחרי הקטן בו היו מכולת של משפחת גינדי, בית קפה, בית מרקחת, חנות לצרכי בניין ועוד. ״זה היה איזור מוסלמי״, הוא אומר, ״כל החנויות נשארו אותו דבר.״ בשנת 1961, המשפחה של צורי עברה מכפר שלם לאור יהודה. אביו מכר את הבית בכפר שלם עבור 1,000 לירות למשפחה אחרת מהשכונה.

* * *

פזית עדני, אשת חינוך ופעילה חברתית ותיקה, נולדה בשנת 1977 בשכונת ידידיה שעל אדמות הכפר סלמה. הסיפור שלה ושל משפחתה מתחיל ב־1945, כאשר משלחת של העדה החבאנית בתימן בהנהגתו של זכריה עדני, בן דוד שני של אביה של פזית, מגיעה ליפו כדי לארגן את הגירתם של 450 מבני הקהילה מחבאן. לאחר תקופה בה חיו ב״מחנות עולים״ ובעקבות כיבוש הכפרים הפלסטיניים ב־1948 יושבו בנות ובני קהילת חבאן באדמות המזרחיות של סלמה (היום רמת חן והפארק הלאומי) ובמושב ברקת, שהוקם על חורבות הכפר הפלסטיני אל־טירָה (נפת רמלה).

במסגרת תכנון הפארק הלאומי פונו אנשי הקהילה שחיו ממזרח לכפר לאדמות הדרומיות של סלמה, שגבלו עם אדמות הכפר אל־חַ׳ירִיָּה ותוגמלו על המעבר בשלושה דונם נוספים לכל בית אב. אזור זה מכונה עד היום ״שכונת ידידיה״. בדצמבר 1949 דווח בידיעות עירית תל אביב כי בשכונה ישנם ״40–50 בית, ובהם כ־250 משפחות (20 מהן אשכנזיות, והיתר — עולי תימן).״[1] במפה שהופקה על ידי מחלקת המדידות של משרד העבודה ב־1959 על גבי מפה מנדטורית מסומן האזור כמעברה. המשפחות שוכנו במבנים קטנים, שככל הנראה היו שייכים לחקלאי סלמה. ״הבית שלנו היה מאד קטן, הוא יושב על באר שהפכה להיות ביוב כי אין תשתיות בשכונה״, מתארת פזית.

כמו אזורים אחרים בהם יושבו משפחות יהודיות בנכסי פלסטינים, גם שכונת ידידיה הופקרה והוזנחה על ידי הרשויות. ״אין כביש, והשכונה מוזנחת גם מבחינה סניטארית. יש רשת מים, ואין מים; יש בארות, ואין מנועים. מים מביאים בפחים מסלמה. מחוסר מים הולך לאבוד כל עמלם של אנשי השכונה, שעיבדו את הקרקע וזרעוה. בית ספר וגן ילדים בשכונה — אין״, דווח ב־1949. [2]  מאז ועד היום, מספרת פזית, שלחו בני הקהילה החבאנית מאות מכתבים לרשויות בבקשות חוזרות ונשות להסדיר את רישומי הקרקע ולספק פתרונות לתושבים. עד תחילת שנות האלפיים הוגדרה השכונה כ״שטח בלתי מוגדר מוניציפלית״, ואף כי סופחה לתל אביב רשמית ב־2001 גם נכון לזמן כתיבת שורות אלה שכונת ידידיה סובלת מהזנחה ובעיות תשתית.

פזית מספרת שבגיל צעיר מאד היא וחברותיה לשכונה הבינו את ההבדל התהומי שביניהן לבין בנות גילן התל אביביות. סבא שלה היה עובד עירייה במחלקת התברואה שפינה זבל בכל העיר, ואילו בשכונת ידידיה, בהעדר שרותי תברואה, נאלץ לשרוף את הזבל פעם בשבוע. ״אין לנו רחוב, אין לנו מספר, אנחנו לא על המפה. אני לא יכולה להסביר איפה אני גרה. מאז שאני זוכרת את עצמי מרחפים צווי פינוי על כל השכונה, זה היה ג׳ונגל, סליחה על ההשוואה, אבל ממש כמו כפר ערבי […] זאת קהילה מוחלשת בהגדרה, קהילה תחת צווי פינוי, חוסר יציבות בילט־אין בהוויה שלנו. בגלל שלא מסדירים קרקעות, אנחנו נלחמות עד היום על הבית. באין הסדר, מצב שנמשך 70 שנה ומשפיע על המהלכים, כל פעם זה מפורר את הקהילה עוד קצת.״

הנכבה הפלסטינית, האשכנזים והמזרחים

פזית מתארת את השכונה המוקפת ירוק ברומנטיות אמביוולנטית, כזו שמתגעגעת למרחבי הילדות אך מודעת לחיים שהתקיימו באיזור לפני 1948, בבתים הקטנים של תושבות ותושבי סלמה הפלסטינים. היא מספרת שכל תושבי השכונה קראו לאזורים בעיר בשמותיהם הערביים: מנשייה, סלמה וכו׳. רק כשהיתה בת 15 הבינה שהשמות שהכירה היו שמות הישובים הפלסטיניים לפני הגירוש.

* * *

אפי בנאי נולד ב־1971 בסלמה בבניינים שנבנו ב־67׳ במרחק־מה ממרכז הכפר ובהם שוכנו מהגרים יהודים, בעיקר ממרוקו ואיראן. ״הם הביאו את כל האנשים מהמטוס לסלמה, הוא מספר״, ואמא שלי היתה שכנה של מי שהיתה שכנה שלה באיספהאן.״ אפי מציין כי רוב יהודי איראן לא רצו להגר לישראל ומספר על המאמצים הרבים של הסוכנות היהודית לעודד עליה, בין היתר באמצעות סרטי תעמולה. ״היו מגיעים ומקרינים את הסרטים האלה בבתי ספר לילדים. דוד שלי, אח של אמא שלי, ראה סרט כזה, בא הביתה, אמר לסבא שלי אני רוצה להתגייס לצבא. כי מה הראו לו בצבא? חיילות, תפוזים, ים. ואז הוא אמר וואלה אני רוצה ללכת לשם להכיר בחורה, עולם הרבה יותר חילוני. נסע לישראל ואז סבתא שלי התחרפנה, לקחה את כל המשפחה ועלתה לארץ […] רוב היהודים אם את שואלת אותם היום הם לא היו עולים לארץ, אם לא היה את כל מה שהיה.״

אפי מתאר בסלמה של ילדותו מרקם חברתי סגרגטיבי, שהורכב מקהילות נפרדות על פי מוצא: ״השכנה דיברה פרסית, אמא שלי, המכולת, בית הכנסת, נוסעים לסבתא היא גם מדברת פרסית […] ועד גיל 4 לא ידעתי עברית. באתי לגן, למדתי עברית בגן.״ מרכז הכפר היה ״מרכז העניינים״ של השכונה גם אחרי שנבנו הבניינים המרוחקים. שם היו החנויות ושם היו ילדי כפר שלם משחקים אחרי הצהריים. בשנות ילדותו, היה האזור ״טריטוריה של כאוס״, במילותיו.

מרכז הכפר היה ״פחות מסודר, פחות נקי, הכל שבור, הרוס. הרעיון היה ששם הולכים להתפרע, להשתולל.״ הוא זוכר בבירור את ההבדל ביחס של העירייה למרכז הכפר לעומת היחס לשכונות החדשות. ״באזור שלי אי אפשר היה לעשות בתים על העץ כי העירייה כל הזמן הרסה את זה, שם יכולת לבנות בית על העץ, הוא היה נשאר חודשים.״ במרכז הכפר ״יכולת להכנס למסגד, להתפלח, לעלות על הגג, לשחק.״ אבל היו לכך צדדים פחות יפים, גם במבט של ילד: ״זה היה כמו ג׳ונגל. נגיד אני זוכר שהיו נוטשים שם מכוניות, גונבים מכונית מפרקים אותה, את השלד משאירים שם. גונבים פרה או כבשה מאיזה עדר, שוחטים, לוקחים את הכל, כל העצמות נשארות שם. מישהו החליט שאין לאן לזרוק את הזבל של המפעל, מגיע לשם מוריד מהמשאית את הזבל ובורח, כאילו אקס טריטוריאלי.״

באופן פרדוקסלי, ההזנחה המכוונת של העירייה, שנועדה למעשה למחוק אט אט את הקיום הפלסטיני במרחב, דווקא הנכיחה אותו: ״העירייה לא עשתה כלום, לא ניקתה שם, לא היו מדרכות, לא היו כבישים מסודרים, היו פתאום צריפים כאלה נטושים שלא ידעת למי הם שייכים, היו פרדסים שעדיין נשארו. הכל היה נראה כאילו מישהו עזב את זה והלך, ואחר כך לאט לאט היו באים להרוס את זה עם טרקטורים אז פתאום היינו באים יום אחרי ומגלים שהיתה באר ליד הבית, עד עכשיו לא שמנו לב לזה, פתאום מגלים בור ענק שזה היה באר ולפעמים היה סביבה את הבניין המקורי של הבית שהיה מעליה ואת המשאבה, אבל לא ידענו לייחס את זה, חשבנו ׳טוב זה היה לפני שנולדנו,׳ היום אני יודע שזה כבר היה מתקופה יותר מוקדמת של הכפר.״

עד שהוקם מתנ״ס בשכונה, בשנות ה־80, שימש מבנה המסגד של סלמה כמועדון נוער ומקום מפגש. ״אני כילד זוכר שתמיד היו את השאלות מה זה המסגד הזה, ואנשים אמרו: היו כאן ערבים, היתה מלחמה, ברחו, פשוט. כאילו שלוש נקודות. והיתה אגדה שבתוך הקבר יש אוצר […] בפנים יש את הגומחה שפונה למכה, יש שם את הפודיום מאבן, ויש שם חדרים שנכנסים, ולמעלה יש מדרגות שמובילות לאיזה חדר על הגג שהוא מאוד יפה ויש שם נוף מדהים כי זה בנוי בנקודה הכי גבוהה בכפר.״

עם הקמת המתנ״ס אטמה העירייה את מבנה המסגד והחלה לפנות את המבנים הצמודים אליו במטרה להשאיר את המסגד באמצע פארק גדול. ההריסה ההדרגתית של מבני המגורים המקוריים של סלמה הבליטה את הזרות של מבנה המסגד במרחב המיוהד. ״אנשים התייחסו למבנה הזה בצורה מאוד אמביוולנטית, זאת אומרת אף אחד לא אמר בואו נהרוס אותו, הוא לא ייצג בשבילם משהו דתי. זה הפך להיות איזה מבנה כזה שאתה רגיל לראות אותו. אתה רגיל לראות באמצע הכפר מסגד, כי כל הבנייה היתה מאוד דומה, כל הבתים ליד היו מאוד דומים לזה. היום מה שקרה, בגלל שאופי הבניה הוא מאוד חדש אז הוא נראה יותר לא קשור לשטח. גם האוכלוסייה משתנה, באים לשם אנשים ממעמד סוציו־אקונומי אחר, והם לא רגילים לראות פתאום מסגד ליד הבית, כאילו זה נראה להם מוזר. אני טוען, המזרחים באו ממקום שבו מסגד ליד הבית היה דבר רגיל, אנשים מעדות אחרות או מאזורים אחרים זה נראה להם נורא מוזר.״

בשנת 2010 יצא סרטו התיעודי של אפי, ״געגוע״, בו הוא חוזר לשכונת ילדותו, לאחר שעקר למרכז תל אביב. בסרט מנסה אפי לפצח את הסיפור של סלמה: מי היו תושביו המקוריים של הכפר? מה הרגישו התושבים היהודים שתפסו את מקומם? כיצד התפתח מאבק התושבים היהודים נגד פינויים? במוקד העלילה נמצאת אימו של אפי, שרצתה עד יומה האחרון לחזור לבית ילדותה באֶסְפָהָאן.

כשהוא נשאל מה הביא אותו לביים סרט על סלמה, אפי מתמקד בתחושת הגעגוע. ״כשעברתי [למרכז תל אביב] הייתי בא כל פעם לבקר, מדי פעם הייתי מסתובב שם, מבקר את השכנים, ולא הבנתי למה יש לי משיכה למסגד […] ואז התחלתי להיזכר באמא שלי שסיפרה לי מה זה לעבור בית ואיך היא מתגעגעת לבית שלה, ואמרתי וואלה אני מבין אותה, אני עברתי ארבעה קילומטרים מהבית שלי לבית אחר באזור יותר טוב ואני אומר אם אני מרגיש את הגעגוע הזה היא בטח הרגישה פי אלף יותר ממני, ההזדהות התגברה כשעברתי את זה בעצמי.״

לגעגוע של פליטי סלמה הפלסטינים נחשף אפי במהלך העבודה על הסרט, כאשר התוודע לסיפורים על ביקורים של פליטי סלמה בכפר. לאחר כיבוש 1967 ״בן אדם היה עולה בבוקר ברמאללה לאוטובוס, מגיע לכפר שלם, דופק בדלת של הבית שהוא גר בו, נכנס פנימה, ואומר ׳אני יכול לראות את הבית שלי?׳ ואנשים הכניסו אותם.״ אבו סאמי מסעוד, מפליטי סלמה, מספר בסרט שמדי פעם הוא נוסע לסלמה ביום שישי עם כסא מתקפל ופשוט יושב ליד המסגד. ״אני חוזר רענן״, הוא אומר, ״זה הרגש. הרגש של האדמה, הרגש של איפה היית חי, ואתה נזכר בדברים טובים. לא הייתה מלחמה, לא היה שום דבר. היה הכל טוב ויפה. שקט, רגוע.״

אפי מדגיש שלא הייתה טינה ולא היה פחד, אלא הכנסת אורחים ותחושה של שותפות גורל טראגית. ״זה ליכודניקים, זה לא שמאלנים, זה לא מרצ. הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לשתות קפה, הראה להם איפה הוא היה גר, תודה רבה שלום, הולכים הביתה. החיבור היה מאוד טבעי. מישהי אמרה לי ׳שמע, גם אני עזבתי בית׳, אז הוא מרגיש בדיוק כמו שהיא מרגישה לבית שלה בעירק, במצרים, בלוב…״

מרגלית, תושבת כפר שלם, גוייסה לאצ״ל בגיל 14 כיוון שדיברה ערבית שוטפת. היא מספרת שבשל המיקום האסטרטגי של הכפר סלמה היה זה ״המקום שצריכים קודם כל לנקות אותו.״ היא החלה לפעול שם כמרגלת, אבל נאלצה לחזור אל מנחם בגין ולהגיד לו שמדובר בכפר של חקלאים שאינו מהווה כל איום. ״ועובדה״, היא אומרת בסרט, ״עובדה שבסופו של דבר […] ברחו כל עוד נפשם בם. האוכל השאירו על האש.״

אחת הסצנות בסרטו של אפי בנאי מתעדת מפגש בין מרגלית, לבין אבו סאמי, בן סלמה. ״כשמרגלית ואבו סאמי נפגשו לא היה צריך לעשות שום דבר מעבר ללשבת בצד ולהסתכל, כי היתה ביניהם איזה שותפות גורל מדהימה״, מספר אפי. ״הם דיברו כאילו הם מכירים מאה שנה, שום האשמה, שום דבר […] היא עזרה לגרש אותו מהבית, הוא לא חש כלפיה שום טינה, שום שנאה, זה היה מדהים לראות את זה. ואני כל הזמן אומר גם שבסופו של דבר אם היו נותנים למזרחים לעשות את המשא ומתן עם כל העולם הערבי זה היה נראה הרבה יותר טוב, כי שם יש את העניין הזה של התרבות המשותפת שהיא הרבה יותר מגשרת על פערים מאשר מישהו אירופאי שמגיע ומתחיל לעשות משא ומתן בסגנון אחר לגמרי, ולא מבין את כל הניואנסים הקטנים האלה של הכבוד.״

בין הסיפורים על ביקורי הפלסטינים חוזרים סיפורים על פליטים שהיו מבקשים להיכנס לבית או לבאר, מסירים לבנה ולוקחים זהב שהוסתר שם לפני הנכבה. ״גם אבו סאמי סיפר לי שסבא שלו היה מחביא בתוך הבאר, היה נכנס פנימה, מוציא לבנה, דוחף שם את הזהב וסוגר. אחר כך אנשים אחרים בכפר ביקשו שישמור גם להם. כשהקימו את הבניינים את כל העפר של הבתים שהרסו הורידו לתוך הבאר הזאת, אטמו אותה ובנו על זה בניין.״

לאחר הגירוש, מניעת השיבה ועשורים של הזנחה מחירי הנדל״ן החלו להאמיר והעירייה שינתה את המדיניות כלפי השכונות. ״כשהאדמה התחילה להיות קצת יותר יקרה התחילו הפינויים. היה את הסיפור של משפחת יהושע, באו לפנות אותם וירו בו, היו מהומות ענקיות. אחר כך היו עוד כמה גלים של מהומות […] כל יום היינו חוזרים מהבית ספר, מתחילות מהומות, שורפים צמיגים וחוסמים כבישים. אנשים הרגישו שם שהממסד הוא נגדם, שמזניחים אותם ושהם בתחתית סדר העדיפויות.״

כשהוא נשאל אם הייתה בקרב תושבי כפר שלם התנגדות להרס ולמחיקה של סלמה הפלסטיני אפי משיב בשלילה. המאבק היה נגד פינוי תושבי כפר שלם ללא פיצוי. על שותפותם בנכבה המתמשכת לא דיברו, לפחות לא בריש גלי. ״תראי גם אנשים שם היו עסוקים בקיום, זה אנשים שהלכו לעבוד, עד היום, הם עובדים, הם חוזרים הביתה, אין להם מקום עכשיו לאג׳נדות, הם רוצים לשרוד לשרוד לשרוד.״

* * *

גם את הוריה ודודיה של איילה שפרינגר, ילידת 1950, שיכנו בבתי פליטים פלסטינים, אף כי היו ילידי הארץ. הורי אמה גרו בכרם התימנים והורי אביה בשכונת התימנים בסילוואן שבירושלים. ״ההורים שלי גרו אצל אחות של אבי בשיח׳ מוניס״, היא מספרת. ״עכשיו גם הורסים כל שיח׳ מוניס כבר, את הולכת את לא מכירה כלום. אין שם כלום, רק בניינים, והאוניברסיטה.״ ״לכפר, לסלמה״, הם הגיעו כשאיילה הייתה בת 4 וחיו בו כעשור.

״גרנו בשני בתים בכפר, בית אחד היה כזה מרובע. זה בתים של ערבים שגירשו אותם״, היא מספרת. ״במרובע הזה שהיינו אז היו דלתות של הערבים הגדולות האלה, היה לנו מפתח, אני לא יודעת אם את מכירה, כזה גדול מברזל, כמו שמראים בסרטים לארמונות. מי היה לו מפתח? הדלתות היו פתוחות. מה יש לגנוב? כולם אותו הדבר, כולם באותה רמה, לכולם אותו דבר יש. כל הדלתות היו לכיוון של החצר הפנימית.״

איילה מתארת בנוסטלגיה את החיים בכפר: ״תאמיני לי, מסכימה לחזור מחר.״ היא זוכרת את היחסים החמים בין משפחות מהגרות מארצות שונות: ״כולם דיברו עברית, ומי שלא ידע עברית, ערבית […] היינו כמו אחים, משפחה אחת, לא משנה מה היה, היינו אוהבים ועוזרים אחד לשני. כמו שאנחנו היינו אומרים — הכפר. עד היום, וזה יישאר לעולמי עד. תמיד אנחנו אומרים ׳בסלמה׳, לפעמים אנחנו שוכחים שהפכו את זה לכפר שלם. כפר, אחד הכיר את השני, עזר לשני.״

היא מתארת את הכפר של ילדותה כרחוב ראשי עם כיכר מרכזית וסביבה מסעדה (״של מדמון״), מכולות (״של מנחם״, ״של גינדי״) וחנויות (דגים, סדקית, דואר). מהרחוב הראשי יצאו רחובות קטנים ובהם בתי המגורים. ״אבל היום״, היא אומרת, ״אין להכיר, את הולכת לשם… את אומרת, הנה פה גרנו? לא… אולי פה? כבר יש שם מלא בניינים רבי קומות וכל הגבעות שהיו נעלמו. הכל היה פה פרדסים, ובנו בניינים.״

אבל זכרונות הילדות הנעימים לא מפצים על תחושת הניצול. מדינת ישראל יישבה את משפחתה של איילה בבתי הפליטים הפלסטינים בסלמה והזניחה את הכפר עד שהשתלם לה לממש את הרווחים ולמכור את האדמות ליזמים. ״כל אלה הותיקים הראשונים, היו נאיבים, היו אנשים טובים״, היא אומרת ״אז אמרו להם בואו ניתן לכם בית, ועל האדמה שלהם הקימו רבי קומות, מכרו, הרוויחו ים כסף. על חשבון התמימים האלה […] ממש חבל, היה כפר יפה, חם, אוהב.״

 מה ידעתם על ההיסטוריה של הכפר? ידעתם מי גר בבית?

״לא ידענו מי גר בבתים אבל ידענו שהערבים ברחו או שגירשו אותם. כל הזמן תהיתי, אמרתי מעניין מי גר בבית הזה, לאן הלכו, עם ילדים, מסכנים הילדים. הבית של דודה שלי בשיח׳ מוניס, הבית שלה כזה מרובע על גבעה, וגם כן זה היה בית של ערבים, עם הדלתות הגדולות האלה הכבדות עם המפתחות האלה. אני אומרת יא אללה איך אלה עברו לפה, מה עם האנשים שהיו פה? זה לא נראה שזה רק אבא ואמא וילד וילדה. זה נראה גם סבא סבתא, משפחה.״

אם לא היו מגרשים והיו מנסים פשוט לחיות בשכנות ערבים ויהודים, איך זה היה נראה היום?

״תאמיני לי, היה טוב מאוד.״

* * *

פינוי התושבים המזרחים של כפר שלם לטובת יוזמות נדל״ן ומחיקת השרידים האחרונים של הקיום הפלסטיני במקום חושף את המנגנון האתנו־קפיטליסטי של הציונות. בדיוק כמו ביפו, בגבעת עמל, באבו כביר וביתר ״השכונות״, שהיו ישובים פלסטיניים, מדינת ישראל ועיריית תל אביב מממשות רווחים על נכסים שהן כלל לא הבעלים המקוריים שלהם ומוסיפות חטא על פשע.

דבריה של מרגלית אנגל, לוחמת האצ״ל שסייעה לכבוש את סלמה וחיה על אדמותיו בכפר שלם, ממחישים היטב את הטרגדיה של הציונות והנכבה מנקודת מבט פנים יהודית:

״היום אתם באים לגרש אותי מפה? אני?! אותי, לגרש מפה?! אני מפה לא אצא חיה! […] בשביל מה נלחמנו על המדינה? בשביל מה?

אני מעדיפה את החיים ההם מאשר החיים האלה. פה, בין היהודים יש הבדלים — יש מישהו שלמעלה ומישהו עבד שלהם, מצחצח נעליים שלהם. אצל הערבים, פסח, מוצאי פסח, אנחנו צריכים לאכול חמץ ואסור לנו להכין לבד. בערב, לקראת הערב, השכנים מכינים לנו מגש כזה גדול, ממלאים לנו אותו מכל טוב ומביאים לנו אותו בשמחה. שכנים ערבים.[3]

רציתי מדינה יהודית. ה**** עשה את שלו, ה**** יכול ללכת. זה אני.״

[1] שכנות־הספר של תל־אביב, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בדצמבר 1949, חוב׳ 5-6, עמ׳ 92

[2] שם

[3] הכוונה למסורת שהייתה נהוגה במקומות רבים בהם חיו יהודים לצד בני דתות אחרות, לפיה במוצאי שביעי של פסח היו הלא־יהודים מביאים לשכניהם היהודים מאכלים שאינם כשרים לפסח. את המאכלים האלו היהודים לא יכלו להכין בעצמם כי לא היה ברשותם חמץ במשך ימי החג. מנהג זה של יחסי שכנות וכבוד הדדי הוא ככל הנראה אחד המקורות לחג המִימוּנָה שנחגג בקרב יהודי מרוקו. דבריה של מרגלית אנגל הם עדות לקיומה של מסורת דומה גם בפלסטין־ארץ ישראל.

לקריאה נוספת:
מסלמה לכפר שלם: כרוניקה של גירוש – מירי מרמור על מניעת השיבה והקמת כפר שלם
"אני מרגיש שגם אנחנו פליטים כמוהם" – נטלי ברוך מראיינת את אהרון מדואל על כפר שלם
"להפיל חללים ולשרוף מכל הבא ליד" – עידן מורים על כיבוש סלמה

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.