אל תפריעו לקיבוצים להישאר בלובנם

"אל תשחירו את הקיבוצים" כתבה המשנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית, הדס דניאלי ילין, בעיתון העסקים "גלובס", תחת כותרת "משבר הדיור", תוך שהיא נשענת על ההשלכות המטאפוריות הנפסדות של "שחור" כרע ו"לבן" כטוב ומתעלמת מההקשר המיידי הכל כך מתבקש לסלקציה של ועדות הקבלה ולרוב האתני המאכלס את הקיבוצים.

אבל העניין החשוב יותר מגולם בחלק השני של הכותרת: "הם מבקשים את מה שמגיע לכל אזרח". ילין מייצגת תנועה עם תיאבון בלתי נגמר, התיאבון הזה מספר לנו סיפור של שתי מדינות בישראל – המדינה העליונה של הקיבוץ מול המדינה התחתונה של רוב האזרחים, ובין מה שמגיע למי שמגיע בשתי המדינות משתרע עולם שלם של הבדל.

במדינה העליונה, אחוזים בודדים שולטים ב-85 אחוז מהקרקע, קמים כל בוקר אל השקט והמרחבים של מרחבי הספר או לפכפוך נחל במרחק נגיעה. במדינה העליונה בדרך כלל לא משלמים מס הכנסה (קוראים לזה "אחזקת אדם"). גם אם נשים לרגע את מחיקת החובות הגדולה (20 מיליארדים) של המדינה לקיבוצים משנות התשעים בצד, כשבשנת 2018 נאלצו הקיבוצים המופרטים לשלם מקצת ממה שעד אז לא שילמו, ילין מתייחסת לזה כאילו "המדינה הרוויחה מהקיבוצים". למרות כל זה, ילין רוצה שנחשוב שאין הבדל בין המדינה העליונה שלה למדינה התחתונה. ולכן היא מבקשת להמשיך לתת לקיבוצים "את מה שמגיע לכל אזרח. הם לא עסוקים בהתעשרות מהקרקע, אלא בלהצמיח את הפריפריה מבחינה דמוגרפית וכלכלית".

עוד רגע וילין מחייגת לכוכבית בוזגלו…

ומה למעשה מגיע לכל יתר האזרחים? לרגלי המדינה העליונה והירוקה של ילין נמצאת המדינה התחתונה. שם, בעיירות הפריפריה ובערים הגדולות מצטופפים מיליוני אנשים שאין להם איך לגמור את החודש, שלא לדבר על קורת גג קבועה. שם נמצא משרד השיכון שבודק לדיירי ודיירות הדיור הציבורי בציציות (ליטרלי) את מספר הילדים על מנת לקבל זכאות לסיוע בשכר דירה ולא מאפשר כמעט לבנים ולבנות ממשיכים להתגורר בדירות המתפרקות שבהן גרו הוריהם. שם מתגוררים גם תושבי שכונות שפונו מבתיהם ללא כל פיצוי הולם, כשאל העוני, הדוחק וחוסר הצדק מצטרף באופן טראגי מצב רפואי עגום שמתדרדר מרגע ניתוקם מהסביבה הטבעית שלהם.

וכאילו לא די בכך שהכותרת המופרכת הזו מופיעה תחת כותרת קטנה של "משבר הדיור", מגדילה המשנה למזכ"ל לעשות ומשווה את הסדרי המגורים של הקיבוצים לתוכנית מחיר למשתכן, דירה בהדרגה והקמת יישובים בנגב והסדרת (יותר נכון אי הסדרת) הבנייה במגזר הבדואי.

כשהם מסודרים כך זה לצד זה, האפליה מעולם לא נראתה אותנטית יותר.

המשנה למזכ"ל התנועה שמתנהגת כמו מדינה בפני עצמה, מתהדרת בקליטת העולים מאוקראינה. היה נחמד אילו סיפקה נתונים מספריים לגבי הדמוגרפיה בקיבוצים. בני עיירות פיתוח, מזרחים, ערבים, בדואים – מעניין כמה מהם עברו את ועדות הקבלה והתקבלו לקיבוצים.

"בזכות ההחלטה להתקדם בהסדרת הבנייה בקיבוצים העשירה המדינה את קופתה בקרוב לחצי מילארד שקלים בשנתיים האחרונות", טוענת המשנה למזכ"ל. היא ככל הנראה מתכוונת למס ההכנסה שהקיבוצים לא שילמו מקום המדינה ועד לרפורמה ב-2018. כלומר, צריך לומר שהמדינה לא "התעשרה" אלא קיבלה את מה שאמור להיות שלה מלכתחילה. את מה שכל אזרח ואזרחית מדן ועד אילת מתבקשים לשלם לקופת המדינה.

לילין יש צורך בלתי מוסבר להצדיק את יחסי הכוחות המעוותים שהפכו לטבע ומנגד לשייך תוקפנות והסתה לכל מי שמבקש לערער עליהם. מדינה, כבר אמרנו?

אלא שאין כאן הסתה ואין כאן תוקפנות, יש כאן שיקוף של אי השוויון המשווע ושל יחסי הכוח שמצד אחד שלהם ניצבת אחת התנועות הכי חזקות ומקושרות בארץ כלכלית ופוליטית ובצדם השני – אזרחים שמבקשים בסך הכול את מה שמגיע להם בשביל לשרוד את היום.

עד שאי הצדק הזה יתוקן, אני באמת מאחלת לעצמי ולאזרחים נוספים במדינה הזאת להתנהל רק פעם אחת בתחושת זכאות כזו, כי מה מבקש לעצמו כל אזרח באשר הוא אזרח? שער צהוב, מרחבים ירוקים לילדים ואיזה נחל מפכפך לקום אליו מדי בוקר.

סיון תהל היא אקטיביסטית מזרחית

קריאה נוספת:
גיל גן מור חושב שהגיע הזמן לרסן את הליכי הקבלה למושבים ולקיבוצים
דוד בן שבת בוחן את מדיניות הלמ"ס ביחס ל"מרחב הכפרי"

בריכות הדגים בקיבוץ מעגן מיכאל, 2008. צילום: עינת אנקר, לע"מ