הציונים מעולם לא ראו את הפלסטינים

כאשר הגיעו ראשוני הציונים ליפו, התגוררו בה עשרות אלפי פלסטינים. אז איך הפכה הסיסמה הציונית ל"עם ללא ארץ לארץ ללא עם"? חנה ספרן מתבוננת בהיסטוריה כדי להבין את ההווה
חנה ספרן

חנה ספרן היא פעילה פמיניסטית לסבית. ממקימות נשים בשחור, היתה פעילה בקל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית). לומדת וחוקרת פמיניזם ומגדר במרכז המחקר הפמיניסטי ב"אשה לאשה", חיפה.

בשבוע שבו מלאו 55 שנה לכיבוש של 1967, נהרגו ארבעה פלסטינים. אז מה? הציבור היהודי בישראל נרעש ונרגש מכל רצח של יהודי.ה, ובצדק. אך מדוע אותו ציבור אינו נרגש ונסער כאשר נרצחים פלסטינים ופלסטיניות? מדוע הציבור היהודי לא שם לב ובדרך כלל אפילו לא יודע כאשר נרצחים פלסטינים? זאת לא סתם שאלה, וגם אין צורך להשיב עליה. צריך רק להבין מה קרה מאז שדרכו כאן כפות רגליהם של ראשוני הציונים ב-1882 ועד היום, וכך ניתן להבין את מה שמתרחש לנגד עינינו יום יום ושעה שעה.

המתיישבים הציוניים, לדורותיהם, מעולם לא ראו בפלסטינים בני אדם. נכון, זה מורכב ולא מדויק, הרי היו כל מיני ציונים, והיו גם סתם בני אדם (אבא שלי, למשל) שהגיעו לכאן כי לא היה להם מקום אחר ללכת אליו. אבל מבט אל ההיסטוריה של ההגות והפעולות הציוניות מראה שמדובר בהכללה נכונה. הסיסמה הציונית "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", למשל, אומרת הכול. נניח בצד לדיון נפרד את החלק הראשון של המשפט, ובו היחס בין גולה וארץ בהיסטוריה היהודית, , ונתרכז במשמעות חלקו השני – "ארץ ללא עם".

כאשר ביקר הרצל ביפו בשנת 1898 היו בה 32,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים. כאשר הגיע בן גוריון ליפו, רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1906, כבר התגוררו בה 40,000 תושבים, ובתוכם 8,000 יהודים, האם עיניו ראו ארץ ריקה? בוודאי שלא. הוא וחבריו הציונים ראו גם ראו את התושבים הפלסטינים (או "הערבים" כפי שהם קראו להם) בכל מקום.

לציונים לא היה שום עניין להתערות בארץ וביושביה, ולא רצון ללמוד את השפה הערבית או את מנהגי המקום. הם היו קולוניאליסטים, והם לא התביישו בכך. באירופה של המאה ה-19 קולוניאליסט לא היה כינוי גנאי, נהפוך הוא, הוא הגדיר אותך כטובים בבני האומות. בניה של אירופה היו בני תרבות ושאר ילידי העולם היו פרימיטיביים. הציונים במזרח-אירופה שאפו להידמות לטובים בבני אירופה, והצליחו בכך.

תושבי יפו הפלסטינים היו אלו שהורידו אותם מהספינה לסירות קטנות שהביאו אותם מהאוניה אל החוף; הם היו אלה שמהם הם קנו את המזון הראשון שאכלו; אלה שמהם שכרו בתים למגורים ביפו, בחיפה ובירושלים, ואת ישוביהם ראו לצידי הדרכים כאשר יצאו אל המושבות או להתיישבות היהודית.

לא רק שהם ראו אותם, בן גוריון וחבריו הבינו מהר מאד מה קורה כאן ולא העמידו פנים. הנה ציטוט אחד מדבריו של בן גוריון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-15 במאי 1936, למשל, הצהיר בן גוריון כי "אנחנו והם רוצים אותו דבר: שנינו רוצים בארץ־ישראל. וזהו ניגוד יסודי. ועוד לא היה בהיסטוריה, ואינני חושב שיהיה בהיסטוריה, מקרה שעם יוותר מרצונו הטוב על ארצו – הם חושבים שזוהי ארצם – בכדי להכניס לשם בני עם אחר". צדק וגם דייק בדבריו. אך הוא וחבריו היו נחושים לכבוש את "השממה" ולספר לנו שנים אחרי שנים על "ארץ ללא עם" ועל עם שזכה בה לחירותו.

חירות, אני שואלת. האם זוהי חירות? להמשיך במשך שנים על גבי שנים, ללא הפסק, לדכא עם אחר? האם אפשר לקרוא לכיבוש של 74 שנה, חירות? אלימות יום יומית, גזל, התנכלות, הרס וגירוש שאין להם לכאורה מטרה והגיון בפני עצמם, יקבלו הסבר לנוכח דברי בן גוריון. "אנחנו והם רוצים אותו דבר", ועכשיו אנחנו המנצחים. האם לנצח תאכל חרב?

התעמולה הציונית ממשיכה עד היום לספר לנו ולעולם על העם היהודי המדוכא שזכה והגיע לחירות. רק מי שיניחו את הציונות מאחור ויהיו מוכנים.ות לקרוא את ההיסטוריה כמות שהיא ולא בגרסה היחידה המותרת במשרד החינוך, יוכלו לפענח את הנורא המתרחש לנגד עינינו ולנסות לברוא עולם חדש.

עוד בנושא:

סינדרום תל אביב: כשמצוקת דיור פוגשת בדלנות לאומית-דתית

למה הקרן עדיין קיימת?

אש ונדל"ן: מהתיישבות לאלימות ומאלימות לנישול

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.