תולדות המזרחים בין החוחים או ״הבשורה על פי אב״ח״

במתיקות ומתינות ניגש צבי בן-דור בנית לקרוא את "ישראל השניה" של אבישי בן חיים, ומצא טיעונים מעגליים ורטוריקה אנקדוטלית שמאפיינת את המזרחים כאנשים פשוטים שמונעים מרגשות, וזקוקים להנהגה אשכנזית שתכוון אותם
צבי בן-דור בנית

היסטוריון של סין וראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ולימודי אסלאם באוניברסיטת ניו יורק

האופי הסיפורי, האנקדוטלי, שבו כותב אב״ח היסטוריה בספרו "ישראל השנייה – הבשורה המתוקה הדיכוי המר" דומה לרדיפה חסרת תוחלת אחרי תרנגולת בחצר אחורית של בית מזרחי בשכונה שהוקמה על חורבותיה של מעברה. שוו בנפשכן: קיץ 1971, חם מאוד, השיכנז שולט בארץ. ילד ירושלמי נוסע מעיר הקודש כדי לבקר את הדודה בעפולה עלית. הוא נכנס לבית של קרובת משפחה קשישה שכמנהג העיראקים מגדלת, עוד מימי המעברה, כמה תרנגולות מטילות בתוך איזור עירוני.

התרנגולות מסתובבות חופשי במרחב הקטן והמתוחם (אחרי הכול, זו רק חצר אחורית), ולכן הוא מתפתה לרדוף אחר אחת מהן. התרנגולת רצה אנה ואנה מנופפת בכנפיים ומקרקרת. בכל פעם שהוא מצליח להתקרב היא מזנקת לגובה של מטר, צווחת צווחה, וחומקת ממנו.

אב״ח תובע מאיתנו להתייחס למה שכתב ברצינות. על הכריכה של הספר מופיע לפני שמו באופן נדיר משהו התואר ״דוקטור״. להזכיר לנו שלא מדובר בליצן מארץ נהדרת ולא במזרחי שקל להגחיך אותו, אלא בחוקר אקדמאי רציני בעל תואר שכתב ספר טוב, קראתי אותו, על הרב עובדיה יוסף זצ״ל. ואכן החלקים הראויים היחידים ב"ישראל השנייה" הם אלו שנסמכים על מחקר זה. מה תכליתם בספר שלפנינו, והאם קשורה ההיסטוריה של ההלכה הספרדית לסיפור? (לדעתי לא ממש) הן שאלות אחרות. ועדיין, הצורך באיתור טיעון אחד עקבי בספר החדש ואחר אסמכתא שניתן להבינה שריר וקיים.

אסתכן ואומר שאין שום פרט בספר שהוא לא נכון באופן מוחלט. אבל כאן בדיוק הבעיה. הספר הוא מרקחת שנרקחה משלל נתונים שהוצאו מהקשרם, סיפורים בעלי משמעות חברתית שהמחבר לא מתעכב להסביר אותם, ושימוש מגמתי בהיסטוריה יהודית והיסטוריה וסוציולוגיה מזרחית (אב”ח חב חוב גדול לנסים ליאון, החוקר המובהק של המזרחיות הדתית בימינו). ההיסטוריון לפעמים לא מודע להיסטוריוניותו.  כך, מי שקוראת את הספר ברצינות תרגיש כאילו רדפה אחרי תרנגולת. נסו ללכוד את הטיעונים המעגליים של הספר. בכל פעם שתגיעו לנקודה שאפשר להיאחז בה ולדבר ממנה על החברה המזרחית, התרנגולת תברח לכם.

ספרו של אבישי בן חיים
כריכת ספרו של אבישי בן חיים. מרקחת שנרקחה משלל נתונים שהוצאו מהקשרם

הספר מדבר לפעמים על המושג ״חברה״ ברמות כאלה או אחרות של הפשטה. אבל אף פעם לא על ״חברה מזרחית,״ מושג קריטי, דינמי ומתפתח של השמאל המזרחי לפחות מאז 1981. לאורך כל הספר הוא נמלט מהמושג הזה. במקום חברה מזרחית הספר דן בישראל השנייה. לא מדובר במושג חדש. האנתרופולוג אלכס וינגרוד, דיבר על “שני ישראל” כבר בתחילת שנות השישים, אבל הוא נעדר מהספר של בן חיים. "ישראל השנייה" של בן-חיים היא מושג קפוא בזמן. בשום שלב של הספר איננו מקבלים תמונה של ישראל השנייה כחברה דינמית ומשתנה שיש לה היכולת קודם כל להגדיר את עצמה. היא תמיד מוגדרת על ידי מי שהיא משנית לו, ומי שהיא אוהבת.

ואולי אב״ח כן מודע, וזו הסיבה שהוא מבקש שנפסיק לרדוף אחרי התרנגולת? הספר כמו מבקש מקוראיו להשעות את ההיגיון המציק עם עובדות ופשוט ליהנות מסיפור טוב. בסוף ההקדמה הוא כותב:

"ברוכים הבאים. אתם מוזמנים להיכנס. המזוזה מצד ימין, אפשר לתת לה נשיקה קטנה, אבל רק אם זה בכֵּיף שלכם. תרבחו ותסעדו, שתו משהו חם, קחו לכם משהו מתוק, אפשר לטעום גם מהדוכן של החריפים. רק טעם אחד לא יהפוך לעולם לדומיננטי כאן, הטעם המר. תפסו מקום על הברזלים המטפוריים שעליהם ישראל השנייה יועדה לשבת לנצח. תסתכלו על המסך, האנשים האלה שתראו מדברים עם הידיים, לא מנסים לאיים עליכם חלילה, אלא לחבק אתכם, והדבר המפחיד ההוא ששכנעו אתכם שהוא ׳שד עדתי׳, הוא לא שד. הוא ׳פיית שוויון׳, פיית שוויון וצדק חברתי הנושאת בכנפיה בשורה של מתינות וסובלנות. ותנסו בבקשה בבקשה להיות קשובים. כבר מתחילים. נא לשבת. מותר לעשן." (עמוד 10).

א.   היסטוריה מזרחית

הָיֹה היה איש אחד קצת דחוי אך ממוצא אצילי שבא להציל את עם ישראל. רמי המעלה, העשירים והחזקים, סלדו ממנו, אבל העם הפשוט אהבו. הו, כמה אהב העם אותו! כשראו רמי המעלה שהאיש אהוב על העם, סלידתם התחלפה בשנאה. הם חרשו נגדו מזימות עד שהצליחו לתיתו ביד כהני המשפט בירושלים.

זהו ציר מרכזי בסיפור הגדול שמספר "ישראל השנייה", ספר שמציג היסטוריה כוללת ומאוחדת של המזרחים, הציונות ומדינת ישראל. לפי אבישי בן-חיים, מסירת האיש בידי כהני בית המשפט היא רגע מכריע בתולדות המזרחים בישראל, על דיכויים ומאבקיהם.

כלום ניתן לצמצם את ההיסטוריה של המזרחים, מיליוני בני אדם לאורך ציר של עשרות שנים, לסיפור כולל על אדם אחד, שאינו מזרחי? בן-חיים משיב שכן, ומסביר לקוראים ולקוראות שישנה ״סוגיה״ שקשורה ב״וויכוח ההיסטוריוגרפי גדול באשר למקומה של האישיות המיוחדת בהיסטוריה״ (עמוד 85, ההדגשה במקור). בן-חיים מעיד על עצמו שהוא ״מאלה שמשוכנעים שאישים עושים היסטוריה,״. לטענתו בלי אישים כמו רובספייר, לנין, גנדי, מנדלה, הרצל, ובן-גוריון, ההיסטוריות של העמים שהם שחררו לא היו מתרחשות.

בנימין נתניהו, 1988. כל ההיסטוריה של מאבק המזרחים לשוויון בישראל מוצגת בספר כמגולמת על ידי דמותו של נתניהו. צילום: יעקב סער, לע״מ

העובדה שההיסטוריה היא סך התהליכים החברתיים העמוקים והרב ממדיים שבהם מעורבים המוני בני אדם משנית כאן. בן-חיים מבטל למעשה את האפשרות הזו: ״התפיסה שלי את מקומה של האישיות החד־פעמית בהיסטוריה חריפה אפילו יותר. מאבקי שחרור ושוויון צריכים מנהיג שהוא סמל ומנוע. אנחנו מכירים את זה מההיסטוריה הכללית כפי שציינתי לעיל, אבל גם מההיסטוריה המזרחית הישראלית.״ (שם). והוא ממשיך: ״תופעת ‘אהבת נתניהו’ צמחה והתבססה על תפיסת דמותו כ"מגן היהודים מול האומות.".

ההיסטוריה המזרחית שכתב בן-חיים מחייבת אפוא את ביטול האפשרות שיש חברה מזרחית בארץ לטובתה של אישיות אחת. הכחשת קיומה של החברה המזרחית על מורכבויותיה הרבות, היא המהלך ההיסטוריוגרפי המרכזי של הספר. מרגרט ת׳אצ׳ר אמרה פעם, ״אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים." נתניהו, שהוא בעצמו ת׳אצ׳ר ישראלי, חי בשתי רמות: באחת הוא ״אישיות מיוחדת בהיסטוריה,״ והוא גם ״אישיות חד פעמית בהיסטוריה.״ בכך הוא שווה במעמדו, אם לא למעלה מזה, לאישים הגדולים שהוזכרו לעיל. ברמה השנייה הוא ״מגן ישראל השנייה,״ מול האליטות ״מנוע,״ ו״כלי מרכזי במאבק לשוויון של ישראל השנייה.״ אב״ח הרי טוען שישראל השנייה בכלל ״משתמשת״ בנתניהו במסגרת מאבקה לשוויון, ומכאן שהוא ״כלי״.

כך או כך, ההיסטוריה המזרחית בספר מוצגת כהיסטוריה של מאבק המזרחים לשוויון בישראל. וכל ההיסטוריה הזו — מאבקי הנשים, מאבקי העובדים, חסרי הדיור, המוסללים, המופלים והמופללים, ילדי הפנימיות, המעברות, השכונות, ערי הפיתוח, ועוד — מגולמת בביוגרפיה של אישיות חד פעמית ומיוחדת: נתניהו.

ב. מזרחים, סיפור אהבה

אב״ח לקח מן המחשבה המזרחית השמאלית את עקרון היסוד שלה, לפיו למרות היומרה הציונית ליצור כאן חברה אחידה ובשל הדיכוי הציוני-מדינתי – נוצרו בארץ שתי חברות. לאורך השנים מתקיימים ויכוחים רבים בשמאל המזרחי על מקורות הדיכוי הזה ועל האופנים שבו הוא מתבטא. יש מי שמדבר בעיקר על כלכלה, עבודה, קרקע וחברה, ויש מי שעוסקת בעיקר בשאלת הייצוג של המזרחים[1]. אבל דומה שכולם מסכימים על כך שאין חברה אחת אחידה ושקיימת חברה מזרחית דינמית ומגוונת. אב״ח מאמץ את העיקרון הזה, אך רותם לנרטיב שמבקש במעין ברית חדשה להגן על הציונות, ולהציג את בשורת האחדות. צעד שמחייב אותו לברוח מן הדיון בחברה המזרחית עצמה. כך הוא בוחר להתמקד כל פעם באיש אחד, ו׳אותו האיש׳ הוא מי שהמזרחים אוהבים.

ההיסטוריה של המזרחים כתובה כאן כהיסטוריה של האנשים שהם אוהבים. הפעולה המרכזית בספר אינה מאבק, על שלל צורותיו, או מחשבה; אלא אהבה (במובן האטביסטי, לא במובן המהפכני של ג’יימס בולדווין). כאילו מזרחים אינם מסוגלים אלא להרגיש. המחבר מן הסתם מכיר את הדיון הביקורתי בשאלת ייצוגם הבעייתי של מזרחים כאנשים ונשים שבעיקר מרגישים.

בהתמקדות כל פעם באיש אחד (בדרך לרגע השיא עם נתניהו בן חיים מתמקד גם בבגין ז״ל, דרעי, הרב יוסף ז״ל, כל אחד ניצב בודד בהקשר של הזמן שלו), בתור ה״מנוע״ של ההיסטוריה, מעלה הספר את הפרדוקס הכי גדול מבין הרבים שיש בו. מצד אחד הוא מתיימר לתת למזרחים, לאהבותיהם ולטינותיהם, פתחון פה (הספר נפתח בשיר "הבעיה לא קיימת" של מואיז בן הראש, אולי הגדול והעקבי במשוררי הטינה המזרחית). מצד שני, כשהוא מצמצם את ההיסטוריה שלנו לאדם אחד, נבחר ציבור ומושא האהבה, הוא למעשה משתיק אותנו.

אב״ח חוזר ואומר שאת הטינה כלפי מדכאיהם, אנשי ישראל הראשונה, ישראל השנייה עיבדה לצורה של אהבה כלפי בגין ואחריו ביתר שאת, נתניהו. היצירה הזו של אהבה מתוך טינה היא כמובן תוצאה של המידות הבלתי משתנות שהוא מייחס למזרחים באופן כללי: מתינות, מתיקות, וכיוצא בזה. תגובתם לדיכוי אינה מאבק, אלא חיבוק.

שני חוטים של רגשות (ולא של רעיונות) שזורים בספר. הראשון הוא האהבה. השני, מורכב יותר, סמוי, אבל נוכח תמיד: טינת המזרחים כלפי מדכאיהם, אנשי ישראל הראשונה. אב״ח חוזר ואומר שאת הטינה הזו ישראל השנייה עיבדה לצורה של אהבה כלפי אויביה האשכנזים של ישראל הראשונה, בגין, ואחריו ביתר שאת נתניהו. היצירה הזו של אהבה מתוך טינה היא כמובן תוצאה של המידות הבלתי משתנות שהוא מייחס למזרחים באופן כללי: מתינות, מתיקות, וכיוצא בזה. תגובתם לדיכוי אינה מאבק, אלא חיבוק.

חשוב לציין שיש לטינה הזו רגליים איתנות ומוצדקות. חשבו על טינתם הראשונית של הורינו שראו מי יוצא חיש מהר מן המעברות ומי נתקע שם שנים. חשבו על הטינה הכבושה למראה מי הולך לאוניברסיטה ומי הולך לעבוד בבית חרושת או לבית הסוהר. מי בנה בית על העאסי ומי נשאר בחוץ. מי זוכה ליחס ״תרבותי״ ומי נחשב ״בהמה״. השמאל המזרחי הפך את הטינה לביקורת ומשם לתכניות פעולה להעצמתם של המזרחים. המזרחים של אבישי בן-חיים הופכים אותה ל״אהבה״.

הנה כי כן, קוראים יקרים, אתם מוזמנים לקרוא מחקר שלם על ״אלימות לגלית״ שמפעילה ההגמוניה נגד אהוב העם ובחיר העם נתניהו. אלימות שנמשכת למעשה מאז הפסידה ההגמוניה האשכנזית סוציאליסטית (להלן ה״שיכנז״), את השלטון למזרחים, כלומר לבגין, ב-1977. מאז אותה תבוסה הגמוניית השיכנז עסוקה בשני דברים, קינה על אובדן השלטון וניסיון בלתי פוסק לגזול אותו באמצעים משפטיים מאלה שאוחזים בו כנציגיהם של בני ישראל השנייה.

השיא כמובן מגיע עם משפטי נתניהו, שמוצגים כרדיפה חמורה יותר ממשפט דרייפוס בשעתו. זהו "הדיכוי המר״. איך אפשר להשוות רדיפה אנטישמית של קצין יהודי בצבא צרפת של סוף המאה התשע-עשרה שהואשם באשמת שווא בריגול בלי כל ראיה והוגלה לאי השדים, למשפט של ראש ממשלה ישראלי במאה ה-21? יש פתרון: ״ברוכים הבאים… תרבחו ותסעדו, שתו משהו חם, קחו לכם משהו מתוק, אפשר לטעום גם מהדוכן של החריפים.״ מי שבא/ה להכביד על הכותב בשאלות, טועה. אל הספר ״ישראל השנייה״ באים כדי לרבוח ולסעוד. לא כדי לקרוא באופן ביקורתי.

ההשוואה בין משפטי נתניהו למשפט דרייפוס מופרכת, אולם למען ההגינות יש להודות שקיים אלמנט מסוים של רדיפה במשפטי נתניהו. אין להכחיש את רגש ההנאה שחשים כמה אנשים, לא במערכת המשפט, אלא בעיקר בציבור, למראה האיש היושב על ספסל הנאשמים. הוא הדין גם לגבי משפטי דרעי הראשונים, שמטופלים גם הם בספר. לא משנה במה חטא דרעי הצעיר בשעתו, אל משפטיו נלווה רגש עז של שמחה לאיד, שהתבטא בזעקה הטרגית, ״רק לא ש״ס״ בכיכר רבין בליל הבחירות ב-1999. לא ״שלום״, לא "צדק", לא "שוויון". ״רק לא ש״ס״ הם צעקו.

ראש הממשלה נתניהו נפגש עם מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף בביתו בירושלים, 24.10.2011. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

ביבי, כולם אצל בן-חיים כבר יודעים, נרדף רק בגלל שהוא נציגה המובחר של יישות המכונה ״ישראל השנייה״, ישות שהתרנגולת המתרוצצת לאורך דפי הספר נמנעת באדיקות כמעט דתית מלאפיין בכלים שאפשר לדון בהם. מותר לכם להניח שישראל השנייה היא ישות מזרחית, מסורתית, שתפקידה כאמור הוא בעיקר לאהוב, לעשות ולשמוח: ״ההצעה המזרחית לזהות היהודי הפרטי הנבוך בזמננו: ״נעשה ונשמח" (עמוד 213).

״נשמח״ אני יכול להבין. אבל ״נעשה״? נעשה מה? נעשה כמובן את מה שמישהו אומר, אבל מי? למעשה, התפקיד שמועיד אבישי בן-חיים למזרחים בישראל הוא להרגיש: לאהוב את נבחרם האשכנזי ולהיות שמחים. לא חלילה לבחור אחת מהם לעמוד בראש המפלגה שתשלוט בארץ. ובוודאי שלא להתארגן פוליטית באופן שיאתגר ויהפוך את סדרי הממשל והחברה והכלכלה בישראל, סדרים שהליכוד וגם ש״ס מעולם לא אתגרו ולא הפכו. מהי אם כן, המשמעות של ההזמנה לרבוח ולסעוד? למה הכותב מזמין את הקוראים לטרקלינה של מימונה? הוא אינו רוצה שנתעכב על העובדות. הוא לא רוצה שנדון באמת במקורות הדיכוי של המזרחים בישראל. הוא לא רוצה שנשאל שאלות קשות את המפלגה ששלטה בארץ כמעט 45 שנים ובעיקר את מי ששלט כאן 12 שנים רצוף.

הוא אינו רוצה גם שנשאל שאלות רציניות על מהות הציונות. הנה כך: ״אל מול הגישה המערבית של האידיאולוגיות המוחלטות שאוסרות לוותר על קוצו של יוד, עומדת גישה מזרחית, שקצת מסוכמת בביטוי המרוקאי ׳תְקוּן חְפִיף׳… קיימת אופציה שלישית לניהול הסכסוך הדתי־חילוני ולארגון מרחב דתי־חילוני משותף, אופציה מבהילת אוזן מערבית: להעלים עין. ׳תְקוּן חְפִיף׳״ (עמוד 227). נכון שאב״ח אומר את זה בהקשר של הסכסוך בין דתיים לחילוניים בישראל. ונכון שזוהי פרקטיקה חשובה בחברות מסוימות, שמאפשרת משא ומתן בין-אישי ובין-קהילתי והתנהלות גם בתנאים של עימות. אבל צידו השני של ה׳תְקוּן חְפִיף׳ הזה הוא גם ויתור, ומשהו שמוביל לשקטנות פוליטית (political quietism). נדמה לי שאבישי אומר את זה בהקשר של הספר כולו.

כל ניתוח מדוקדק, לא באזמל מנתחים, אלא גם זה שנעשה בסכין של חמאה, יראה שאין לסיפור שארג רגליים. מכאן הבקשה להיכנס ״לטעום מן המאכלים״. מכאן ההמלצה להשעות את "הגישה המערבית של האידיאולוגיות המוחלטות שאוסרות לוותר על קוצו של יוד.״ לכן הדרישה ״לזרום״ עם הספר וכן לוותר על קוצו של יוד, כלומר לוותר על האפשרות לחקור באופן יסודי את האופן בו מתבצעת חלוקת הקרקעות בישראל. תְקוּן חְפִיף כעקרון מחקרי.

רוצה לשאול, למשל, מה עשה דוד לוי, מגיבוריו המעונים של הספר, כאשר היה שר השיכון 11 שנים רצופות, הרי דווקא בתום הקדנציה הארוכה שלו שם בשנת 1990 התפרצה מחאת דיור מזרחית כלל ארצית? עזוב, תְקוּן חְפִיף. רוצה לדבר על נתונים של הלמ״ס לפיהם פערי השכר בין מזרחים לאשכנזים אינם נסגרים? עזוב, תְקוּן חְפִיף. רוצה לשאול מה עשתה ממשלת נתניהו לטובת הפריפריה המזרחית ב-12 שנות שלטון רצופות? עזוב, תְקוּן חְפִיף. רוצה לשאול איפה הייתה ״פיית השוויון״ כאשר הולך ומתברר שהצבא עובר הסללה? עזוב, תְקוּן חְפִיף. רוצה לדעת למה הכותב אומר שהמזרחים חווים ״שגשוג״ תחת שלטון נתניהו בלי להסביר את התהליכים העוברים על החברה הישראלית בכלל? עזוב, תְקוּן חְפִיף. ועוד ועוד ועוד. כל דיון בשאלות הללו מחייב התעקשות על ״קוצו של יו״ד״, אבל התעקשות כזו היא מה שעושים המערב והשיכנז. אז עזבו.

 ג. הסיפור, והסוכר.

אב״ח בוחר תכופות להיכנס לסיפור צדדי כזה או אחר במהלך שיש לו שתי תכליות. האחת היא להציב את עצמו במרכז העניינים. ״אמרתי פעם לאריה דרעי…״ או ״שאלתי פעם את נתניהו״, הם מוטיבים חוזרים בספר. השנייה היא להזכיר לקורא שלמרות הד״ר וכולי, אב״ח הוא גם עממיקו מזרחי מהבלקון: ״רציתי להגיב לו כפרה עליך אבל לא היה לי נעים אז אתקן ואכתוב כעת כפרה עליך יא מתוק״[2]

הסיפוריות המעגלית חוזרת על עצמה ושוב ושוב בספר כמבקשת להעניק לקורא לתחושה שהוא יושב עם אב״ח על איזה צלחת גרעינים שחורים בשוק מחנה יהודה, או אצל דודי אמסלם במטבח בעוד חפלה שטיפוסים כמו חיים לווינסון מתלהבים ממנה. המעשה ברב יצחק עובדיה שליט״א ובחורי הישיבה שנתקעו בלי גוי של שבת. למשל, מסתיים כך: ״…האשכנזי של שבת פנה לגוי של שבת שהדליק את הגז, והשורה התחתונה הברורה הייתה שברור שיימצא פתרון, ובישיבת חזון עובדיה היה באותה שבת חמין לחבר'ה ועונג שבת כמו שהמצווה מחייבת וכפי שרוח היהדות המתונה והמתוקה מחבבת” (עמוד 269).

הסיפורים הללו נדבקים למה שמעיד אב"ח שהיא מטרת הספר:

"טענתי היא כי שימור הסיפור המזרחי לא חשוב רק למען ההיסטוריה, אלא גם למען העתיד. יש חשיבות עצומה להעלאה על נס של רעיון המתינות היהודית המזרחית כמפתח לקונצנזוס ולניהול חברה ישראלית משוסעת בעידן המודרני, בחיוך, במתינות, במתיקות, ובהעלמת עין על פי המודל של המשפחות המסורתיות המזרחיות.״

כן, חברות יקרות: בחיוך, במתיקות, ובהעלמת עין. כמו אותם מתונקים (מתונים/מתוקים) שאיימו לאחרונה במתינקות על אמו של פעיל להט״ב בעיר פיתוח דרומית לבל ייערך מצעד גאווה בעיר.

המילה ״מתוק״ על נגזרותיה והטיותיה מופיעה בספר לא פחות משישים פעם. יש למילה ״מתוק״ תפקיד חשוב. היא הדבש שמדביק את הסיפורים אחד לשני. דבש מן הסוג שנדבק ליד כשאוכלים אוכל מופלטה או זינגולה, או משהו מתוק אחר שמזרחים אוכלים.

בכלל, זה ספר שצריך לבוא עם אזהרת סוכר עודף על הכריכה כי המילה ״מתוק״ על נגזרותיה והטיותיה מופיעה בספר לא פחות משישים פעמים. יש למילה ״מתוק״ תפקיד חשוב. היא הדבש שמדביק את הסיפורים אחד לשני. דבש מן הסוג שנדבק לך ליד כאשר אתה אוכל מופלטה, או זינגולה, או משהו מתוק אחר שמזרחים אוכלים.

גם המילה ״כפרה״ מככבת, פחות אמנם, אבל יש לה תפקיד מרכזי. בן חיים פונה אל קוראיו ומסביר להם שהוא כתב ספר שאחת מן הבשורות בו היא להביא לכך שמזרחים ש״כוכבם דורך״ והם ״עולים לתהילה״ לא ירגישו צורך להצניע את הזהות המזרחית שלהם. ״ככה זה עבד תמיד,״ הוא אומר, ״לוחמים נגד דיכוי המזרחים שילמו את המחיר, כדי שמזרחים אחרים יוכלו לקבל במה ומעמד ולהגיד אנחנו בכלל לא מרגישים שיש אפליה ודיכוי” (עמוד 299).

המאבק המזרחי בישראל, ספרו של סמי שלום שטרית
אב"ח נוטל את התיזה המרכזית מספרו של סמי שלום שטרית, בלי לצטט

זוהי, אגב, התזה המרכזית בספרו של סמי שלום שטרית שיצא לפני כמעט 20 שנה שאב״ח נוטל אותה בלי לצטט. כאשר הוא כבר מזכיר את סמי (בעמוד 294), הוא מוציא אותו מהקשרו. אבל למה לדקדק על קוצו של יו״ד. ״כפרה עליכם", אומר אב"ח לקוראים, "זה הרעיון, בשביל זה המאבק שלנו שלא תרגישו.״ לאמור, המאבק המזרחי נועד למנוע מאיתנו להרגיש, שוב להרגיש, צורך להצניע את הזהות המזרחית שלנו.

נניח לסגנון העילג (כדי שעורך הספר, אופיר טובול, לא יאשימנו באשכנזיות, או חמור מכך, השתכנזות) — חוסר המודעות העצמית שבה כותב מזרחי שגר ביישוב צמרת על הקו שבין השטחים לישראל, אתר חביב על ״ישראל הראשונה״, שהוא עיתונאי המופיע תדיר בטלוויזיה כנציג מאות ואלפים מזרחיות ומזרחים שלחמו באפליה והדיכוי החל מראשית הציונות ועד ימינו ושילמו על כך מחירים שהוא לא יכול אפילו לדמיין, ובאמת נותרו בצל, מותיר את הקורא פעור פה. הספר הזה הוא לכאורה עלינו המזרחים, כפרה עלינו, כדי שלא ״נרגיש״ צורך להתבייש במזרחיות שלנו.

ד. במקום לדקדק בעובדות. הנה מילצ׳ן ופאקר

כבר חודש שברשתות החברתיות יש מי שמחפשים ב"ישראל השנייה" אי דיוקים בעובדות. זהו מנהג אשכנזי בזוי ולכן אמעיט לעסוק בו. מה גם שאלונה מרים אילוז כבר סיכמה את הכול במילה קולעת אחת —כשזה מגיע לעובדות, הספר ״אוורירי״. במקום זה נדבר על המסגרת.

אב״ח מטפל באופן נמרץ במשפטי השוחד של דרעי ונתניהו. יתכן שהיינו לומדים משהו מעניין לו היה מוצא את שורשיהם של משפט דרעי ומשפטי ש״ס של שנות התשעים בתהליכים שיזם והניע הליכוד של ממשלות בגין ושמיר בשנות השמונים, תהליכים שביקשו להפוך את ישראל מן הגולם המסואב שהותירה מפא״י למדינת חוק בה יש הליכים שקופים ופרוצדורות ותקשורת עצמאית. אלו תהליכים שהחלו כנראה כבר עם ממשלת רבין הראשונה והם גבו מחיר גם מן השיכנז, כלומר, מישראל הראשונה: אברהם עופר התאבד, אשר ידלין ומיכאל צור הורשעו ונכלאו, ורבין עצמו התפטר. כלומר, ברובד מסוים, לא רדיפה מכוונת הייתה כאן, אלא תזמון גרוע. חברי הכנסת של ש״ס נכנסו לפוליטיקה בדיוק בזמן שהליכוד של בגין ביקש להתנער ממורשת השחיתות של מפא״י.

ההסבר שנותן אב״ח בנוגע לשאלת המתנות (לא השוחד) שקיבלו נתניהו ודרעי תמוה, מצחיק וגם מעליב. על העמדה של השיכנז ש״מסרבת״ לקבל כנורמטיבית את המתנות שהשניים מקבלים ונוטלים (נתניהו תובע במפגיע והוא לא משלם, לא למילצ׳ן המיליארדר האשכנזי, ולא לאבנר עמדי הקבלן הכורדי), הוא כותב כך:

 ״זו עמדה שלא מבינה שאפשר לתת מתנות למנהיג אהוב שלא מתוך כוונת שוחד, אלא סתם מתוך כוונה לתת. בתור הזהב בספרד, יהודים עשירים תמכו במשוררים, יוסף בן פרוציאל ביהודה הלוי, יקותיאל אבן חסאן בשלמה אבן גבירול ועוד. האם היום ההגמוניה היתה מחפשת את המניעים הנסתרים שלהם? הרעפת מתנות על מנהיג נערץ היא הגיונית לא פחות מתמיכה במשוררים.״

שימו לב שאב״ח מקפיד לציין במקרה של המתנות רק משוררים ספרדים. ונשאלת השאלה איך בדיוק חיו רבנים ומשוררים בעולם האשכנזי בימי הביניים? כנראה שהם, מערביים שכמותם, הגישו חשבוניות. שוטף פלוס שישים. חשוב יותר, למי שישאל איך אפשר להשוות בין תמיכה ביוצרי תרבות בתנאים של מיעוט בימי הביניים לבין מתנות שנותנים לשר וראש ממשלה במדינת חוק מודרנית, אענה מייד: עזוב אותך מהאידיאולוגיות המערביות. תְקוּן חְפִיף!

זו איננה הפעם היחידה שאב״ח מפליג לימי הביניים כדי לדוג משם ראיה. מעשה אנטי היסטורי גמור ופרקטיקה מהותנית שבדרך כלל משתמשים בה כדי לטעון שאוכלוסייה מסוימת מתאפיינת בתכונות אופי שאינן משתנות. כך, כאשר הוא כותב על ההלכה הספרדית הוא מציין שחביבה פדיה עמדה על ה״הקשר ההיסטורי העמוק״ בין ״התגובה המזרחית״ לבין ״התגובה האשכנזית״ ל״סיטואציה היסטורית של ניסיון העברה על הדת״. אב״ח מסכם את ההבדל: ״בקהילות ספרדיות התגובה היתה: הקמת קהילות אנוסים. בקהילות האשכנזיות התגובה הייתה: קהילות שלמות שמסרו נפש ונעקדו על קידוש השם במסעי הצלב במאה ה‑11.״

אינקוויזיציה
אינקוויזיציה בפעולה. הספרדים ישבו עם האינקוויזיטור, הציעו לו כוס תה עם דבש

שימו לב לכך שבתחילה הוא מדבר על ״תגובה מזרחית״ מול תגובה ״אשכנזית״, כאילו היו היהודים בספרד במאות הארבע-עשרה (אחרי פרעות קנ״א) והחמש-עשרה והשש-עשרה (אחרי גירוש ספרד) זהים למזרחים של היום (יהודה הלוי בכלל קרא לעצמו מערבי). וכאילו היו היהודים יושבי ארצות אשכנז של המאה ה-11 זהים לשיכנז המודרני. מיד אחר כך הוא מתקן ומדבר על ״קהילות״ ספרדיות לעומת אשכנזיות (עמודים 237-238). אין לי ספק שום ספק שהוא יודע היטב שאין זהות בין יהודים תושבי אשכנז של המאה ה-11 לבין השיכנז. כל היסטוריון סביר יודע שזה מעשה של גניבת דעת להשוות ככה בין אוכלוסיות. ומעל לכל, יש הקשר: מסעי הצלב היו מהלך דרמטי ואלים מאוד שהיה רצוף מעשי טבח פתאומיים בקהילות קטנות ומבודדות של יהודים. גירוש ספרד והמרות הדת שם (אחרי הדרמה של קנ״א) היו תהליך אחר, חקיקתי והדרגתי יותר והוליד תגובה אחרת. פדיה עצמה עומדת על ההבדל שבין האתוסים ההלכתיים השונים שיצרו האירועים הללו אחרי שהתרחשו. אב״ח מבקש להציג את זה הפוך: השיכנז רק ראו נוצרים ומיד אצו למות על קידוש השם. הספרדים לעומתם ישבו עם האינקוויזטור, הציעו לו כוס תה עם דבש, ואמרו לו: ״עזוב אותך מקוצו של יוד, "תְקוּן חְפִיף" (יש מצב שהאינקוויזיטור עצמו היה יהודי מומר, ואז בכלל הייתה שם חפלה).

 ה. הציונות כאויבת השיכנז

אב״ח טוען בצדק שקיים ניכור הולך וגובר בין שתי הישויות, השיכנזית והמזרחית, ישראל הראשונה והשנייה. הוא גם צודק שחלק מן המתחים נובעים ממהלכים שעושה ״ישראל הראשונה״. אבל הוא תולה את הניכור דווקא בהתרופפות המתח הציוני. לדידו, הציונות לפחות שימשה מסגרת שהכריחה את ישראל הראשונה לשמור על מידה של סולידריות עם ישראל השנייה. כאשר החלו החישוקים הציוניים להתרופף פרץ הדיכוי במלוא חריפותו.

הנה כאן: ״יש כאן הסבר לפשר הפיכת קו השבר ישראל הראשונה־ישראל השנייה לדומיננטי יותר, משעה שהרגש הציוני בוער פחות. ניתן לזהות קורלציה מרתקת: ככל שחלקים מההגמוניה הישראלית פחות מחוברים אל היסוד הלאומי/ציוני/יהודי, כך הניכור שלהם כלפי היהודי המזרחי הופך יותר משמעותי ומהותי, כך נחלשת הברית עם המזרחים והמוכנות לקבל אותם. במילים אחרות: בניגוד לטענה הפוסט ציונית שמאשימה את הציונות באנטי מזרחיות, אני בא לטעון כי דווקא הציונות והלהט הציוני־לאומי־יהודי עמדו כמתרס בפני השתלטות עמדות אנטי מזרחיות גזעניות ודכאניות״ (עמוד 38).

ובכן, הפוך! דווקא בזמן שהלהט הציוני היה חזק הדיכוי היה הכי מזעזע. התרופפות הציונות שמזכיר אב״ח עכשיו רק מאפשרת לנו לדבר על הדיכוי הזה (כמו שהיא מאפשרת לגזענים אשכנזים להתבטא ביתר חופשיות). פרשת תימני כנרת, שמלמדת אותנו שאשכנזים ציונים היו מוכנים לחיות עם יתושים, אבל לא עם תימנים. פרשת הרעבתם למוות של תימנים בשורה של מושבות (כתבתי על זה באתר קדמה ב2007). פרשת ההפצצות בבגדאד. הדיכוי במעברות, היישוב הכפוי ב״ערי פיתוח״ וביישובי ספר, ההסללה בחינוך, ההסללה בצבא, משטר הקרקעות הלא שוויוני. כל מי שיודע משהו משהו על דיכוי המזרחים יודע שאלו התחוללו דווקא בזמן שהלהט הציוני היה חזק מאוד.

אבל לאב״ח זה מפריע לתזה. כי הוא מבקש בעצם שנתעלם מן ממשטר הדיכוי של מפא״י (שירש והנציח הליכוד), ונתמקד ב״אלימות הלגלית״ של ה״ההגמוניה״ אחרי נפילת מפא״י. וגם כאן הוא רוצה מאוד שלא נחשוב על הדיכוי של ההמונים המזרחים, אלא על הרדיפה של מי שהם ״אוהבים״. יש הבדל בין שתי התופעות. אבל ברור שאם נתחיל בדיון במבנה הדכאני שיצרה מפא״י בשנות שלטונה, נידרש גם לשאלה מה עשה הליכוד כדי לפרק את המבנה הדכאני הזה בשנות שלטונו הארוכות יותר משלטון מפא״י. התשובה היא, ברמת היסודות של החברה הישראלית, לא הרבה. מעבר לזה, וחשוב יותר, מכיוון שמטרתו של הספר היא להגן על הציונות, מתהפכת לה ההיסטוריה ומתברר שהאידיאולוגיה הלאומית היהודית המודרנית שבשמה דיכאו יהודים מזרחים (ולא מזרחים) בארץ היא בעצם המגן הגדול שלהם ודווקא היעלמותה היא מה שמאפשר את הדיכוי שלהם.

מכיוון שמטרתו של הספר היא להגן על הציונות, מתהפכת לה ההיסטוריה ומתברר שהאידיאולוגיה הלאומית היהודית המודרנית שבשמה דיכאו יהודים מזרחים (ולא מזרחים) בארץ היא בעצם המגן הגדול שלהם ודווקא היעלמותה היא מה שמאפשר את הדיכוי שלהם

אומר זאת שוב: התרופפות הציונות אינה מאפשרת את הדיכוי, היא מאפשרת את הדיבור על הדיכוי, בעיקר בימין המזרחי. בעוד השמאל המזרחי תמיד טען שקיימות כאן שתי חברות ודיבר על הדיכוי. הימין המזרחי הכחיש את החלוקה הזו והעדיף להתרפס בפני האדון הציוני האשכנזי ולכרכר סביבו עם ״תנועות עממיות״ כמו ״ביחד״ ״עם אחד״, מופלטות וקובנות (אולי מתוך תקווה חתרנית שהשיכנז ימות מסכרת, כפי שהזהירה פעם שרה נתניהו).

התרופפות הציונות הביאה לפיכך לשינוי אחד, הימין המזרחי מרגיש שקיבל אישור לדבר על הדיכוי של המזרחים, אבל הוא עדיין חייב להכחיש בעוצמה את עובדת קיומה של חברה מזרחית. ככה בעצם נולדה תזת ״ישראל השנייה״. כדי שנוכל לחמוק מדיון מחייב בחוליי החברה הישראלית ומדיון בחברה המזרחית כחברה מורכבת.

ו. חברה כ״דפוסי הצבעה״

הרדיפה אחרי התרנגולת נמשכת. לשווא ינסה הקורא למצוא את עקבותיו של טיעון עקבי: למה החל ״הדיכוי המר״? איך אפשר להבין את ה״אפליה״? מהם המדדים השונים שבעזרתם ניתן למדוד, ולהוכיח, שמזרחים מופלים ומוסללים לעמדה נחותה בחברה הישראלית באופן עקבי החל מראשית ימי המדינה ועד ימינו אלה? לשווא תבקש לדעת על מה הספר מסתמך. התרנגולת תעצור לרגע, תניח לך לחשוב שעכשיו סוף סוף תקרא משפט בעל משמעות אבל הופ, אבל היא פורחת לה הלאה. כאילו לא עסקו מכונים עצמאיים, למשל מרכז אדווה, בניתוח מדוקדק ורב מימדי של מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן. כאילו לא נלחם ארגון הוועד למען החינוך, נגד האפליה בחינוך כבר עשרות שנים. כאילו לא קם דור שלם של חוקרים וחוקרות מזרחים באקדמיה שבוחנים את אי השיוויון בחברה בישראל מצדדים שונים.

מאיר עמור מנה בשיטתיות את הפירכות בתזות השונות של אב״ח וגם הראה מתי ואיך הן מסתמכות על מחקרים של אחרים ואיך הוא עושה בהן שימוש לפי רצונו כדי שיתאימו כאן על האופן שבו הוא מתחמק אפילו מן הקטגוריות שכל מחקר חברתי עוסק בהן. בדקתי את 29 הפעמים שבהן מצוטט ישירות מחקר של חוקר אחר מאב״ח. רובם ככולם עוסקים בדפוסי הצבעה של מזרחים. עקבי בבריחתו מן החברה, בן-חיים חומק שוב ושוב מכל מחקר חברתי אחר בנושא דיור, בריאות, עבודה, או חינוך. הדיון בדפוסי ההצבעה של אוכלוסיות הוא תמיד רק קצה קרחון של מבנה חברתי שלם כי מחקרים בדפוסי הצבעה בודקים מעצם טיבם רק היבט אחד: מה עשו אנשים ביום הבחירות. ברור שיש לכך חשיבות. אבל יש למקם את המחקרים הללו בתוך עולם של מחקר חברתי על מכלול ההיבטים בחייהם של המזרחים בישראל.

ההימנעות של אב״ח מכך לדעתי ברורה. כל מחקר חברתי בסיסי בהיבטים אחר של חיי המזרחים בארץ יראה שהפערים בין מזרחים לאשכנזים נותרים יציבים להפליא גם אחרי ארבעים וחמש שנים של שלטון ליכודי כמעט רצוף. אב״ח לא רוצה, וכנראה גם לא יכול, לעסוק בכך. הוא רק רוצה שנדע שהמזרחים אוהבים את הליכוד ואת העומד בראשו. כאשר הוא כבר מצטט מחקר שלא עוסק בדפוסי הצבעה מדובר בעיוות שנועד לשרת את הסיפור שהוא מייצר. למשל, כאן:

״ניתן להביא שלל דוגמאות לקרימינליזציה של ניסיונות מזרחים להשתתף בחיים הדמוקרטיים: המורה הגדולה, ד"ר ויקי שירן זצ"ל, היא שלימדה אותי על כך שפרשת דרעי איננה חריג אלא חלק משיטה. שיטה במסגרת הניתן להגדיר התנהגויות ונורמות פוליטיות מקובלות ולגיטימיות, מרגע שמזרחים משתמשים בהן, כשחיתות פוליטית. שיטת הקרימינליזציה.״

ויקי שירן
ויקי שירן ז"ל. אב"ח יוצר מצג שווא כאילו הוא תלמיד שלה

בפסקה הקטנה הזו מסתתרים כל כך הרבה דברים שאם נטפל בכולם יתברר שהמחבר של הספר אינו מודע למחבריותו.שימו לב למשפט ״המורה הגדולה, ד"ר ויקי שירן זצ"ל, היא שלימדה אותי״. הכרתי את ויקי שירן. התווכחתי איתה. מה שלמדתי ממנה הוא שעל כללים של דיון על מזרחים צריך להתעקש. ששירן כתבה על קרימינליזציה. אבל היא כתבה על זה בהקשר רחב של מדיניות חברתית שגרמה וגורמת לכך שרוב מכריע מבין היהודים הנכלאים בבתי סוהר בארץ הם מזרחים. זהו נתון שלא השתנה באופן מהותי בתקופת שלטון הליכוד.

אב״ח לוקח מוויקי רק את הצימוק, הפללתו של אריה דרעי, כי זה מה שמעניין אותו וזה אמור להיות נדבך מרכזי בסיפור שלו. גם כשהוא כבר מתקרב אל ההקשר הרחב הוא לא רוצה לדבר עליו. במקרה הזה הוא לא רוצה לדבר על אוכלוסיית בתי הכלא. שוב נמלט מהקורא ההקשר החברתי לטובת הממד הכי צר בפוליטיקה — בחירות ונבחרים.

אב״ח רותם חופשי את רוחה של ״המורה הדגולה״ לסיפור שלו כדי שתרחף מעל הספר בדיוק במרחב שבין הרציני, לעממי. לצערנו היא לא יכולה לבוא לאב״ח ולומר לו ״מי אתה בכלל שתיצור מצג שווא כאילו אתה תלמיד שלי. ולמה אתה מתעלם ממכלול הדברים שכתבתי.״

ו. הטינה ה״חתרנית״

ואם בבתי כלא עסקינן איך לא נדבר לרגע על עוד אחד ש״לימד״ את אב״ח משהו. ״המנהיג וההוגה האיטלקי אנטוניו (מכלוף) גראמשי מפליא לסייע לנו להשיב על השאלה הזו במילה אחת: הגמוניה״ (עמודים 114 ואילך). בביקורת אחרת שכתבתי כאן על אב״ח, הצמדתי מכלוף לשם של מישהו כקוד להתמזרחות מזויפת. אב״ח לוקח את זה צעד קדימה ו״ממכלף״ את אנטוניו גראמשי, ההוגה המרקסיסטי והמנהיג הקומוניסט שנכלא על ידי הפאשיסטים באיטליה ומת בגיל 46 אחרי שבריאותו התדרדרה מאוד בכלא של מוסוליני. תוך זלזול גמור, לא רק באיש ובמשנתו, אלא בתולדות חייו העגומות, הופך גראמשי לחבר בסחבקייה שלו. (״עזוב, בדאלכ״, אומרת לי התרנגולת, ״אל תתעצבן, תְקוּן חְפִיף״).

אנטוניו גראמשי
כריכת ספרו של (מכלוף) גראמשי

לא אדון במושג ההגמוניה של גראמשי ובמה שעושה לו אב״ח. הוא עצמו מקדיש הסבר לשורת המהלכים שעשה עם המושג כדי להתאים אותו להיסטוריה של ישראל השנייה (ונתניהו) ואת הוויכוחים שניהל עליהם בין השאר עם מי שתרגם את גראמשי לעברית. הוא טוען שמותר לו. ואכן כן, בלי קשר לאיכות המהלכים הללו, הוא צודק. מותר לו. וודאי שמותר לו. אני חפיף בעניין הזה.

אבל חבל שאב״ח לא קרא עוד ממה שמכלוף גראמשי כתב. עניין הטינה, למשל, הוא קריטי לספר ״ישראל השנייה״ שהרי צידה השני של האהבה המתוקה הוא הטינה שרוחשים בני ישראל השנייה לבני ישראל הראשונה. זוהי טינה חתרנית. ויעידו על כך השבחים הרבים שקיבל אב״ח על ה״אומץ״ שלו בכך שנתן לטינה הזו פתחון פה והסביר שהיא באה בתגובה לדיכוי המר של האהבה המתוקה. במחברות הכלא שלו כותב גראמשי על ״המשמעות הייחודית של המושג ׳חתרני׳״ בשיח האיטלקי של זמנו. מסתבר שבחברה האיטלקית שלפני מאה שנה היו מסווגים כ״חתרנות״ גילויים של טינה שמבטא ״העם״ כלפי מי שמעליו:

״המשמעות הייחודית האיטלקית של המושג ׳חתרני׳ יכולה להיות מוסברת כך: עמדה חיובית ועמדה שלילית של מעמד חברתי. ׳העם׳ מרגיש שיש לו אויבים ומזהה אותם באופן אמפירי כשהם מתגלמים באלה המכונים ׳אדונים׳ (במושג ׳אדון׳ טמון רגש הדחייה שמרגישים אנשי הכפר כלפי אנשי העיר, והלבוש הוא אלמנט בסיסי להבדיל ביניהם. יש רגש דחייה כלפי הביורוקרטיה, שבה רואים אך ורק מייצגת של המדינה. האיכר וגם בעל הקרקעות הממוצע שונאים את ה׳פקיד׳ הממשלתי ולא את המדינה, ישות שהאיכר אינו מבין אותה, ולדידו הפקיד הוא ׳האדון׳, גם אם האיכר עולה עליו מבחינה כלכלית.״

ב״רגש הדחייה״ של הכפרי האיטלקי כלפי האדונים יש משהו חינני שכל מזרחי כפרי או ירושלמי שהגיע פעם לתל אביב ותפסו עליו תחת בבית קפה ברוטשילד מזדהה איתו. אבל הטינה הזו היא רגש בסיסי והתכלית של המחשבה המזרחית הייתה להשתחרר מן הטינה הזו ולצאת ממנה לביקורת על החברה שבנתה כאן הציונות ולתכנית פעולה שתשנה אותה מן היסוד. בלי הביקורת, הטינה הזו היא האלמנט הנחות ביותר במחשבה המזרחית. הספר "ישראל השנייה" רוצה שנישאר תקועים לנצח בשלב של הטינה. גראמשי מוסיף:

״השנאה ׳הכללית׳ הזאת עודנה מן הסוג ה׳כמו פיאודלי׳, דהיינו לא מודרני, והיא אינה מעידה על קיומה של תודעה מעמדית. היא בקושי מהווה נצנוץ קלוש ראשון שלה. היא מהווה אפוא עמדה שלילית ופולמוסית יסודית. לא רק שאין להם תודעה מדויקת של הזהות ההיסטורית שלהם, אין להם אפילו תודעה ביחס לזהותו למגבלות הברורות של האויב שלהם״. (אנטוניו גראמשי, על ההגמוניה, רסלינג 2009, עמוד 180).

ישראל השנייה והפוליטיקה של טינת השיכנז שסביבו הם בדיוק זה. סוג של טינה לא ברורה, שהיא עמדה שלילית ופולמוסית נגד ״האשכנזים״ בלי תודעה היסטורית, ובלי תודעה ביחס לזהות ולמגבלות הברורות של האויב, ישראל הראשונה. אנשים כמו דודי אמסלם, גלית דיסטל-אטבריאן ואורלי לוי אבוקסיס מגיעים לכנסת על גלי הרגש הזה. אנשים כמו מירי רגב (הראשונה להשתמש במושג הגמוניה בהקשר הזה, והראשונה לחטוף ולזלול בלי לעכל מן המורשת של השמאל המזרחי), מגיעים כך לממשלה. צריך לציין בצער שאחד הדלקים המניעים את תזת ישראל השנייה הוא הטינה הזו. השאלה היא, מה עושים איתה באופן פוליטי? התשובה היחידה שאנו מקבלים מאב״ח היא משהו לא ברור על ״בשורה של אהבה.״

ז. הבשורה

כבר כמה זמן שאני משתעשע במחשבה שיש באבישי בן-חיים ניצוץ מנשמתם של היהודי שחיבר את הבשורה על פי לוקס ושל שאול התרסי מן הברית החדשה. גם הם סיפרו סיפור יהודי טוב על איש אחד ממוצא אצילי אבל קצת דחוי שההגמוניה והאליטה של זמנו רדפו אותו והגישו אותו קרבן לכהני המשפט רק בגלל שהעם הפשוט אהב אותו וראה בו מלך. גם אותו אהוב העם הבטיח שהענווים והפשוטים יירשו את הארץ. גם הוא טען שההגמוניה אינה מודעת להגמוניותה ("אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים.", לוקס 23:34).

עודני מתלבט באשר לתרסיותו של אב״ח והנה בא זה ונטע את המילה ״בשורה״ בכותרת ספרו (והיא אף מופיעה בפעילות הציבורית שמקדם עורך הספר). יתר על כן, לא פחות מח״י פעמים מופיעה המילה ״ברית״ בספר במובן של ״ברית חדשה״ בין המזרחים לבין בחירי השיכנז שעברו צד ונלחמים למענם. יכול להיות שסוד ההצלחה של אב״ח, בניגוד אלינו המזרחים השמאלנים משרתי השיכנז שמעדיפים לספר סיפור מסובך הוא, שהוא מספר סיפור מאוד פשוט שההיסטוריה הוכיחה כי מוצלח הוא מאוד. דוד המלך (אותו מזכיר אב״ח בהקשר הזה), סרגון מלך אכד, קונפוציוס, כורש מלך פרס, משה, ישו, ומוחמד — כולם נרדפו ובוזו בידי האליטות של זמנם בראשית דרכם וכולם עלו לגדולה. אולי מדובר פשוט בסיפור ארכיטיפי טוב? ומה אם נתניהו לא בדיוק מתאים למסגרת הטיפולוגית הזו? לא נורא. תתעלמו מקוצו של יוד ותזרמו. הפעם גם איתי.

אבישי בן חיים
אבישי בן חיים. צילומסך מכנס ברסלב: מחקר, יצירה וחברה שנערך במכון ון ליר

ועדיין, נשאלת השאלה מהי ה״בשורה״ עליה מדבר שוב ושוב בן-חיים. היא אינה בשורה פוליטית, למרות שהיא מתחזה לכזו. היא בשורה שמבקשת לנעול את המזרחים בקופסא של מסורת מומצאת ומסורתיות מופרכת. מה לעשות והחברה המזרחית מתעקשת להיות מגוונת? אני למשל, לא מדליק אש בשבת, אוהד בית״ר ירושלים (שמככבת בספר בשלל הקשרים מופרכים) כל חיי, מתפלל בבית כנסת ספרדי אורתודוכסי, אוכל כשר, יש תקופות ארוכות שאני מניח תפילין כל יום, וכל זה מסתדר יפה עם השמאלנות שלי ובעיקר עם התביעה לשנות את החברה הישראלית באופן מהפכני.

ה״מסורתיות״ של אב״ח היא לא פוליטית ולמעשה מבקשת עבור המזרחים את ההיפך. לקבע אותם לנצח כשחקני משנה ״מתונים״ (כלומר לא מהפכניים), אבל שמחים ואוהבים, ב״ברית״ עם אליטה אשכנזית כזו או אחרת. האליטה של ישראל הראשונה בגדה בהם למרות התכונות הפשוטות והנפלאות שלהם. הגיע הזמן לברית חדשה עם שיכנז חדש. אבל עם מי?

ברור עם מי. המזרחים שירתו בתמימות את השיכנז הציוני-סוציאליסטי עד שהכזיב. עכשיו מועידה להם ההיסטוריה להיות משרתיו של השיכנז הציוני-דתי. בספרו החדש על הציונות הדתית, טוען הרב פרופסור יהודה ברנדס שהציונות הדתית במהותה היא ״תנועה אשכנזית״:

"הציונות הדתית היא תנועה אשכנזית", […] "כל התנועה שלי בספר עוסקת, בסופו של דבר, בגישור בין עולמות, העולם האירופי – הלאומיות, ההומניזם, לאחרונה הפמיניזם – מול העולם התורני. העולם היהודי הספרדי היה הרבה פחות חשוף למתח הזה, החיבור בין העולמות שם הוא הרבה יותר טבעי".

גם ברנדס טוען שהאשכנזיות של הציונות הדתית היא למעשה החמצה של ה״מסורתיות הספרדית״, מושג שהוא מומצא בימים אלו כמושג פוליטי. גם הוא קורא בעצם ל״ברית עם המסורתיים״. הייתכן, ש״ישראל השנייה״ של ד״ר אבישי בן-חיים היא ״התגובה המזרחית״ לקריאות מסוג הקריאה של הרב ברנדס? בן-חיים, שלמד בבית הספר הימלפרב שבו למדו מיטב האצילים של השיכנז הציוני-דתי (עמית סגל, למשל), בוודאי מכיר את הטיעון הזה. כלום ייתכן שהבשורה בספר מועידה לנו את תפקידנו בחברה הישראלית החדשה שיקים השיכנז העולה על חורבותיה של ישראל הראשונה השוקעת?

ח. ״גדול עלינו״

בספר "ישראל השנייה" מוזכרים פלסטינים אך בקושי. גם במסה שלפניכם. לפני שנה בערך השתתפתי בסימפוזיון מזרחי שבו השתתף בן-חיים ושטח את משנתו. כאשר הגיע תורי לדבר, התרגשתי מאוד מחמת המעמד. שצפתי וקצפתי, ולפני שניתקה אותי באלימות המנחה המזרחית שנדהמה מטענותיי השמאלניות-שיכנזיות הספקתי לשאול מה אומר החזון האב״חי בנוגע לשאלת הפלסטינים. האם המזרחים החדשים שעולים עכשיו מעלה מעלה לא אחראים גם לפתור את הבעיה היסודית שמאמללת עם אחר ומשחיתה את עמנו? היכן המתינות המפורסמת במקרה הזה?

הגרעין התורני בלוד, מאי 2021
בני הגרעין התורני בלוד, 12 במאי 2021. "גדול עלינו גרגע לפתור את הבעיה הפלסטינית" (צילום: אורן זיו)

עם הישמע המילה ״פלסטינים״ הואלם הזום. אבל אב״ח, ייאמר לזכותו, דווקא ענה. קולו המתוק וסגנונו, בוודאי לעומת זה שלי, היה מתון: ״ומה אם נאמר שכרגע אנחנו עסוקים בבניה של הזהות שלנו וגדול עלינו, גדול עלינו לפתור את הבעיה הפלסטינית.״ שלוש או ארבע פעמים הוא חזר על הביטוי ״גדול עלינו״. נדמה שהמילים ״גדול עלינו״ לא מבטאות רק את היחס של המזרחים של ״ישראל השנייה״ באשר לשאלת הסכסוך — הן למעשה מתייחסות למקומם של המזרחים בישראל בכלל. הרבה דברים פשוט ״גדולים עליהם״, ולכן צריך למקד את התקווה כל פעם במשיח שיכנז כזה או אחר.

כאן טמון הסוד הקטן שמבדיל בין עשרות שנים של דיון מזרחי עצמאי בחברה הישראלית לבין זה שחוסה תחת כנפי השלטון ומתנסח בין דפי ״ישראל השנייה״. הקהל המזרחי שמדמיין בן-חיים הוא קהל שאומר לעצמו שישנם נושאים על סדר היום של עמנו והארץ שגדולים עלינו. אבל כדי להיות עצמאיים באמת צריך לומר, וגם לחשוב, שאין דבר כזה ״גדול עלינו״. לא בשאלת הפלסטינים, לא בשאלת עתידה של ישראל, ולא באף שאלה אחרת. לא מדובר ביומרה אלא באחריות.

במובן הזה, הנמענים האמיתיים של הספר לא גרים בשכונות ובערי הפיתוח אלא ברעננה, בעפרה, ובאפרת. הם צריכים להימנע מן הטעויות שעשתה ישראל הראשונה ולהכיל את ההמון השמח שרק מת, מתוך מתינקות ומסורתיות, לאהוב ולשרת אותם. למעשה הם כבר עושים זאת גם בגרעינים התורניים שהם מטפחים בשכונות מזרחיות בפריפריה. זו הבשורה. והיא זרה למזרחים לא פחות מן הציונות הסוציאליסטית.

***

[1] (אלה שוחט, שהיעדרה המוחלט מן הספר בולט במיוחד, פיתחה את הענף הזה במחשבה המזרחית;
הדרתה הוא עוד סימן לסדרה של השתקות שעושה בן-חיים לנשים וגברים שמרוחם, כתיבם ומעשיהם הוא נוטל.

[2] (עמוד 33, על איזה משהו שהוא רצה להגיד לאבנר נתניהו ולא העז, אז הוא אומר לו עכשיו).

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עפרה

    תודה על הניתוח המפורט, אוסיף ניסוח פשוט לשורה התחתונה: אכן קופחו המזרחים בחלוקת השלל הציוני. זה אולי מסביר את הדבקות של האבח ודומיו בכוהנים הגדולים והגנרלים (לא חשוב מאיזו עדה) הטורחים על הנצחת הביזה והמשכה האינסופי; וגם את החשיבות ה"מתוקה" של סממנים מסמנים (ציציות, כיפות, שביסים), שיוך נכסף לקבוצה הקלגסית הנבחרת.

  2. ג/ד

    אתה צודק אבל אב"ח חכם (או לפחות פיקח). וידוע מה עובד בשדה הפוליטי, ומה נדרש באקדמיה הסרוחה. אב"ח כותב על דינמיקה של תהליך פוליטי בצורה אותנטית וחכמה, אם כי (כנראה) מקוממת ומרגיזה, ועל פי הניתוח שלך אפשר היה לסכם את ספרו בפסקה אחת (לטוב ולרע), ואתה מנתח ניתוח סוציולוגי ביקורתי כתיבה שאינה שייכת לז'אנר כלל (ואולי טוב שכך). נראה לי שניתן ללמוד מדבריו הרבה על הדרוש פוליטית למחנה האומלל הזה (שאני מחשיב עצמי חלק ממנו), אבל זה נושא לדיון אחר.

  3. אורית אילן

    מאמר מבריק

  4. דוד אנקווה

    זו הנקודה העיקרית שאנשים כמוך צריכים להתייחס אליה: ההתייחסות להשכלה כאוננות. כשתתגברו על ההתנגדות העקרונית (ואולי הצורך במאמץ) לכך שהשכלה היא מרכיב עיקרי בדרך לשוויון ולא הגיז'דור החוזר ונשנה על כמה דפקו אתכם, אולי העתיד יהיה ורוד (אם תרצה חום)יותר. זה מדהים כמה אתם מוכנים להתרפס בפני כל מי שפורט על המיתרים של רגשי הנחיתות והמסכנות שלכם, למרות שהיה יכול לדבר על עתיד ועל מאבק להצלחה. היום מתקיים כנס האיחוד של הפנתרים במוסררה. זה מפתיע אותך שמנחה הפאנל יהיה אבישי בן חיים?! אתה מבין כמה זה אומר ש50 שנה נשארתם תקועים? אייזנקוט, שאשא ביטון ודומיהם הרבים לא טובים מספיק בשבילכם?

  5. דוד אנקווה

    התגובה מיועדת ל ben atias ולא חו"ח לצבי בנית שאני מסכים כמעט עם כל מילה שלו.

  6. ירון

    תודה על הניתוח. שחטת אותו.
    אני מציע לראות את הספר לא כניתוח מדוקדק או אוורירי של ההוויה המזרחית, אלא כהבטחה לעתיד – זו ישראל השנייה.
    כך היא תיראה כאשר נתניהו יחזור לשלטון. מתנות ולא שוחד, חפיף ולא חוק, קיסר ולא ראש ממשלה שכפוף לכללי מנהג תקין. זה המצע של שס והליכוד.

  7. דדו חורש

    אב"ח הוא קריקטורה של "חוקר אקדמי". הכשל העיקרי של "מחקרו" וטיעוניו הוא שהמסקנה היא נקודת המוצא, וה"מימצאים" שליקט לא נועדו אלא לתמוך באותה מסקנה.
    יתר על כן, אב"ח משוכנע כי הוא הכי חכם, הכי צודק, וכי גילה תגלית השווה בערכה לחשיפת הצד האפל של הירח.
    הבה נסכם: אב"ח – קשיש מתנשא פאתטי.

  8. ליכודניק אשכנזי

    ״כדי להיות עצמאיים באמת צריך לומר, וגם לחשוב, שאין דבר כזה ״גדול עלינו״. לא בשאלת הפלסטינים, לא בשאלת עתידה של ישראל, ולא באף שאלה אחרת. לא מדובר ביומרה אלא באחריות״

    22 מדינות יש בליגה הערבית.
    21 מהן דיקטטוריות ו/או כושלות.
    במדינה הנותרת, תוניסיה, הנשיא סעיד פיזר את הפרלמנט והיום יש משאל עם על חוקה שמרחיבה את סמכויותיו.
    אלו עובדות שברורות למזרחי בישראל.

    מהי ״שאלת הפלסטינים״? בעיני, זה מקרה פרטי של ״שאלת הערבים״. אי יכולת לוותר לטובת חיים משותפים.

    נפסיק לאמלל את הפלסטינים- יקום דיקטטור שלהם שיאמלל אותם, או יישלח אותם להילחם בנו.
    במובן הזה, גם עלי (האשכנזי) זה גדול. לא רואה דרך שהפלסטינים (והערבים בכלל) יחיו בשלום.