זרה בבית: להיות פמיניסטית פלסטינית בחוג למגדר

תאמינו או לא, בכלל רציתי ללמוד רפואה. לא הפעילו עליי לחץ בכיוון, זו אני ששכנעתי את עצמי שלהיות רופאה יאפשר לי נוחות ואי תלות – הן כלכלית והן אידיאולוגית, ועל כך ארחיב בהמשך.

כשסיימתי תיכון, חיי השתנו בצורה רדיקלית; התוודעתי לקיום הפוליטי שלי. זו הייתה התוודעות אכזרית וברוטלית. גדלתי ביאפא [יפו], למדתי בבית ספר תיכון ל׳׳ב אג׳יאל ולפניו בבית ספר צרפתי-קתולי בשם ׳׳פרר׳׳. בפרר למדתי לחשוב בעברית כאשר לצידה, ממש באופן שולי, התקיימה השפה הערבית, שהיא שפת אמי. בכיתה ב׳ אמי החד הורית לא יכלה לעמוד עוד במימון הלימודים בבית הספר הפרטי לי ולאחותי התאומה והעבירה אותנו לל׳׳ב אג׳יאל. בכיתה ח׳ עברתי טלטלה פוליטית במהלך סיור רנדומלי בירושלים עם בית הספר. עד הזעזוע הזה זכיתי לקיום נאיבי יחסית של נערה ששאלה מעט מאד שאלות על מרחב, סוכנוּת, זהות, שפה וקולקטיביות.

מתח לא מוסבר תקף אותי בזמן השוטטות בשוק אלקודס [ירושלים] ולאחר מכאן בבאב אלעמוד [שער שכם] כשציפו מאיתנו, תלמידות ותלמידי בית הספר, להתנהג כמו תיירים בירושלים. את האווירה הדחוסה תמידית של ירושלים לא היה ניתן להסתיר או לטשטש. מהטיול חזרתי עם הרבה שאלות על זהות ולאומיות והתחלתי לחקור וללמוד. החוויה הזו זעזעה והפחידה אותי, הצביעה על הניכור שחשתי בצורה מובלעת, ניכור שהתפתח לכדי קריאת חירום. בסופו של יום הייתי מותשת ומוצפת רגשית. שאלתי את אמא שלי מדוע נור ואני לא יודעות כלום על הנרטיב הפלסטיני, ומדוע למרות שאנחנו חיות עם סבתי (שתזכה לחיים ארוכים), לא סופר לנו מעולם דבר על הנכבה שהיא עברה בעצמה.

ההחלטה ללמוד רפואה נבעה בין היתר מהכבוד וההערכה שרציתי לחלוק לאמא על היותה אישה ג׳דאעה וג׳בארה [חזקה במיוחד], שהשקיעה רבות בחינוך שלי ושל אחותי. בדיעבד, המחשבה שאצליח להיות מעל ומעבר לפוליטי היא מחשבה תמימה, כי בישראל הפוליטיקה נכנסת לכל מישורי החיים, במיוחד לאור המצב הקולוניאלי שמשתלט על כל היבט בחיי הפרט המדוכא.ת. העובדה שגדלתי לכאורה בבית ׳׳א-פוליטי׳׳ לכאורה היא למעשה עובדה פוליטית. אי הידיעה והטשטוש של הנרטיבים מצביעים על מנגנון שדואג שתלמידים ותלמידות פלסטיניות ביאפא לא ישאלו יותר מדי שאלות מתוך סקרנות שמא הדבר יערער על המטא-נרטיב ההיסטורי המוכתב מלמעלה.

אחרי התיכון התחלתי מיד קורס פסיכומטרי שסירבתי בתוקף לעשות בעברית, כנראה בגלל האשמה על שאיני דוברת את שפת אמי בצורה רהוטה, רציפה ושוטפת. זה היה ניסיון להוכיח לעצמי שאולי אני מספיק פלסטינית, אם כי בדיעבד הבנתי שהשפה אינה המדד היחיד המכריע במרכיבי הזהות.
לבחינה הפסיכומטרית עצמה ניגשתי כארבע פעמים, כאשר בפעם האחרונה, ניגשתי בכל זאת בעברית ושיפרתי את הציון בחמישים נקודות – מה שסטטיסטית לא אמור לקרות מבחינת מגמת שיפור והתפלגות. גם כאן, כך הבנתי, הקיום הפלסטיני-יפואי נופל תמיד בין הכיסאות; הוא לא עברי מבחינת השפה והוא לא ערבי-פלסטיני מבחינת ההוויה. הפספוס הזה גרם לי לתהות עד כמה אני באמת רוצה ללמוד רפואה בארץ, ולכן החלטתי ללמוד באיטליה. נרשמתי לקורס שפה לפני הלימודים ושהיתי זמן מה באיטליה, רק כדי להתפכח ולהבין שאני לא באמת רוצה ללמוד רפואה.

"אולי תנסי להירשם לאוניברסיטת תל אביב?" שאלה אותי אמא כשחזרתי. "את לא חייבת ללמוד רפואה, יאמא. אם זה בשבילי, אל תלחיצי את עצמך. אני רוצה שתלמדי מה שאת אוהבת ורוצה.״ רציתי ללמוד היסטוריה, אבל תיארתי לעצמי שמי שלומדת היסטוריה צריכה להיות אמיצה מספיק כדי לדעת שלא יהיה לה מה לעשות עם זה. השיחה הסתיימה בהרשמה ללימודים בתל אביב, במסלול הדו חוגי של היסטוריה כללית ולימודי נשים ומגדר.

דיסוננס קוגניטיבי

לחוג ללימודי נשים ומגדר הגעתי עם המון ציפיות ותהיות. בעיקר עם רצון עמוק להבין מדוע יש תוכנית כזו לנשים ובאותה נשימה להבין איך אפשר לקחת את זה איתי הביתה. בשנה הראשונה לתואר התרגשות וסקרנות יתר ליוו את ההוויה האקדמית שלי. למרות הניכּור והזרות, שמחתי שלא נכנעתי להסללה של יפואים ויפואיות להתקבע וללמוד במכללה האקדמית ביאפא. הכול היה חדש וזר לי. הקשבתי להרצאות וערכתי רשימות שכללו מושגים אקדמיים עם הסיומות "זציה" ו׳׳איזם׳׳ ושיננתי אותם בבית כדי לזכור את משמעותם. הקורסים במגדר היו מרתקים כי העניקו לי בסיס כלשהו לעבוד עליו ואיתו.

עד מהרה, החששות האינטואיטיביים שלי בדבר דלות החוויות המשותפות התממשו. הבנתי שהחוג מספק לי ידע ואינפורמציה מערביים בעיקר, ומתווך לי חוויות חיים שלא הרגשתי שותפה להן על אף היותי אישה, ועל אף האווירה ששררה בחוג, אווירה של אישה לאישה ושל אחוות נשים. בסמסטר ב' של שנה א' התרחשה תקרית שגרמה לי לתהות על קנקנו של הפמיניזם המדובר במסגרות שנכחתי בהן. בסוף אחד השיעורים בקורס החובה ׳נשים בישראל׳ שעסק בנשים ציוניות, אשכנזיות, אידיאליסטיות שבנו לדברי המרצה את המדינה, ניגשתי אליה ושאלתי כיצד ניתן לדבר על העצמת נשים או על דיכוי נשים ציוניות תוך כדי ביטול, הדרה ומחיקת נרטיב מקביל של נשים פלסטיניות ומזרחיות. בקורס אחר, התיישבה לידי סטודנטית לתואר שני, שהתגאתה תוך כדי השתתפותה הפעילה באחד השיעורים בהיותה "פמיניסטית מתנחלת". ניסיתי להבין כיצד זה אפשרי. מתנחלת שהיא פמיניסטית ואינה מתמודדת עם שאלות שעולות מן ההגדרה הזו, שאלות שניצבות בלב הזרם הפמיניסטי המערבי ונוגעות באתיקה של הכרה, מוסר, אכפתיות ודאגה. חוסר האחריות התבטא בהתייחסות אך ורק לשאלות בדבר יחסי כוחות בין נשים לגברים (באופן דיכוטומי), אך ההבדלים בין נשים לנשים נותרו מחוץ לדיון. כיצד התמודדתי עם הדיסוננס? לימדתי עצמי לטשטש את הדיכוטומיה. תקריות אלו ואחרות שהתרחשו במהלך הלימודים עוררו אצלי חשיבה מחודשת על המושג ׳פמיניזם׳, ופיתחתי אופן הגדרה נגדי.

בחוג למגדר התוודענו לזרמים שונים ומגוונים, ולמדנו על התפתחות הזרמים לעיתים כתגובה אחד לשני. הכרנו את הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי שבהגדרתו מנוגד מהותית לאקדמיה הישראלית, אך בחוג למדנו עליו תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הרחב של הקולוניאליזם ההתיישבותי הישראלי. אף חוקרת לא הצביעה על המורכבות של המושג ׳פוסט-קולוניאלי׳ ביחס למתרחש כאן ועכשיו. אט אט הבנתי שהפמיניזם של החוג למגדר הוא למעשה פמיניזם צבאני וקולוניאלי או אף ניאו-קולוניאלי ולא פוסט קולוניאלי הידוע בספרות המחקר כגל. זה לא מפליא, משום שדלות ההבנה הקונטקסטואלית להוויה שלי ושל אחיותיי, יכולה בקלות להוביל ישראליות פמיניסטיות ליברליות לחיקו של הפמיניזם הניאו-קולוניאלי המיליטנטי.

עם חלוף הזמן והימים באקדמיה, התחדדו השאלות והתעצבה השקפת העולם שלי, באופן דיאלקטי. בשנה א' לתואר דנו רבות בכל מני תופעות הקשורות קשר ישיר בנשים; מעגל הזנות, סחר בנשים, כפייה דתית, פרימיטיביזם ונישואים מוקדמים ו/או בכפייה. כשסיימתי תיכון, הייתה לי דעה נחרצת בכל הנוגע לחתונה ונישואים מוקדמים, כשרוב בנות כיתתי היו כבר מאורסות וחלקן הספיקו אף להתחתן. לאחר שנתיים, נודע לי כי אחת מחברותיי שהתברכה אחרי תלאות בתינוקת, איבדה אותה בגלל מחלה נדירה. זו הייתה תקופה קשה עבורי, הלקיתי את עצמי על רקע החשיבה "הנאורה" שחשבתי שגיבשתי לעצמי ובשל העיוורון המוחלט לגבי נשים בנות גילי שביקשו להיות אימהות בגיל צעיר. התיאוריות המערביות הוליכו אותי שולל כי הן גרמו לי להתבונן בעין אוריינטליסטית ומתנשאת על המסורות ולפרש אותן כפרימיטיביות או כשמרנוּת יתר. אני מודעת לכך כי לרבות אין באמת חופש בחירה, אבל לפתור את הכול בטיעונים של כפייה זה קל מדי, המצב פעמים רבות מורכב יותר. נוכחתי להבין ולדעתי כי המושג ׳׳פמיניזם׳׳ אינו מושג אחיד. מכאן אני תופשת את המושג כאורח חיים, כפרקטיקה שחוצה את גבולות התיאוריה והאקדמיה ונוחתת ברחוב, במחוזות הניסיון והמימוש. הפמיניזם בטבעו אמור דווקא להיות נזיל, דינמי, נע ומשתנה. הוא לחלוטין תלוי זמן, תלוי הקשר ותלוי מרחב.

ככה נראה פמיניזם, בלי כותרות גדולות

מה הוא שחרוּר? כיצד מודדים אותו? נקודת המוצא שלי הייתה המודל שממנו אני מגיעה: הבית, או לפי תאורטיקניות פמיניסטיות מערביות: ״הספירה הפרטית״. בבית שלי יש הרכב נשי גרידא: אנוכי, אמי, סבתי ואחותי התאומה. אימא גידלה תאומות בעצמה, ללא כל עזרה, והוכיחה לי יום יום מהו פמיניזם, ללא כל שימוש במושג עצמו. לעיתים, מושגים ״גדולים״ גורמים למשמעות דה פקטו להתמוסס ואפילו עשויים לעורר ניכור. ככל שהתנסיתי יותר בשטח, ובאינטראקציה ישירה עם א.נשים מרקעים מגוונים ושונים, מושג הפמיניזם הלך והתערפל.

באפריל 2021, יצאתי עם תושבות ותושבי יאפא בכל יום שישי אחרי תפילת אלג׳ומעא להפגין ברחוב יפת. מחינו נגד חברת עמידר ומדיניותה ונגד רשויות המדינה לרבות עיריית תל אביב שמפקירות את התושבים, שמתמודדים כל העת עם תהליכי ייהוד, גירוש, עקירה, נישול וצווי פינוי והריסה. ב-11 בנובמבר 2021 עברה האם החד הורית, פרידה נג'אר, לגור באוהל ב"גן השניים" הלוא הוא גן העזתים המוכר ליפואים, במחאה על מצוקת הדיור ושכר הדירה המאמיר בדירות העיר. לפרידה וארבעת ילדיה הצטרפו עוד נשים ומשפחות שמצבן דומה ועברו להתגורר במאהל המחאה.

בתגובה למאות צווי הפינוי שקיבלו משפחות יפואיות על ידי חברת ׳׳עמידר׳׳ ולנוכח המדיניות העקבית של הממסד וזרועותיו – עיריית תל אביב וחברת עמידר וחלמיש, החל קמפיין ׳׳יפו לא למכירה׳׳ (׳׳يافا مش للبيع׳׳), שצבר תאוצה עם פרשיית ראודה עאייש אבו חאטר. ראודה, שעד אז הייתה מאוימת ולבסוף פונתה וגורשה מביתה, איבדה את הנכס שלה, שנמכר והפך לפרויקט נדל"ן. היא פונתה וכעת שלושה יזמים יהודים עתידים להקים עליו מיזם נדל"ני שתכליתו לטהר כל עדות של היסטוריה וזהות ילידית-מקומית.

אלה מקצת מהמאבקים שמי שיזמו ועמדו בחזיתותיהם הן נשים יפואיות חזקות, מבלי לכנות אותן 'פמיניסטיות' ומבלי שהן עצמן יגדירו עצמן ככאלה. בימים הראשונים של מחאת המאהלים, נפל לי האסימון: ככה נראה פמיניזם, בלי כותרות גדולות, בלי המשגה תיאורטית שמנותקת מהמעשה.

בחוג למגדר היה לי אמנם קול, אבל זה היה קול ייחודי וחריג שיוצג על ידי, כמעט תמיד מתוך חוויה אישית שגרמה לי לתפוש את עצמי כעוף זר בחוג. ההתרגשות מהלימודים הלכה ודעכה ולקראת סוף התואר מצאתי את עצמי מתבאסת מהקורסים המוצעים – קורסים מערביים, ידע מערבי ובעיקר פמיניזם שאין לי בו חלק. כמובן, ולמען ההגינות, החוג הציע גם קורסים שאינם מערביים, אבל לצערי, זה יותר מרגיש כמו טוקניזם ורשימת סופר שבהרכבתה מוודאים שיש לפחות קורס אחד על פלסטיניות עם מרצה פלסטינית וכך גם בהקשר למזרחיות ופמיניזם מזרחי. אני לא אישה קטנונית, אבל ההדרה הכללית גרמה לי לחפש את החוג בקטנות, בגלל התסכול ואי השייכות המוחלטת. לדוגמא, במרץ 2021 התקיים לכבוד יום האשה הבינלאומי אירוע ביוזמת תשע אוניברסיטאות. בהזמנה לאירוע המקוון מטעם יועצות הנשיא להוגנות מגדרית ניכר ערב רב ומגוון נפלא של נשים, מרצות, אקדמאיות, מכל מקום וכל אוניברסיטה. אולם, מתוך למעלה מעשרים דוברות באירוע, לא הייתה אפילו ערבייה אחת. לאחר מחאות (שבהן השתתפה גם פרופ' דפנה הקר), הוכנסה לאירוע פרופ' מונא חורי-כסאברי מהאוניברסיטה העברית. שוב, אני לא בעד טוקניזם – ואם המציאות נראית ככה – אז לט איט בי. אבל למזלי, אני יכולה להעיד שנתקלתי במרצה פלסטינית למגדר ברדיוס שאני נמצאת בו באוניברסיטה, והשאלה האמיתית היא האם נעלמו כל הנשים הערביות האקדמאיות? או שמא הן לא קיימות בכלל? ומדוע אם כן הן שקופות? הפמיניזם הזה התחיל לעייף אותי. עייפתי מלבקש נראות או ׳להתקטנן׳ על ייצוג, על הצורך לספור איפה יש ואיפה אין ייצוג ודוברות ערביות פלסטיניות.

כשהתחלתי את התואר, הייתי בטוחה שפניי מועדות להמשך בחוג הזה. עד מהרה התאהבתי בחוג השני שלי – היסטוריה כללית שרובו, אגב מורכב מגברים. משום מה, הרגשתי שייכת יותר בחוג להיסטוריה כללית מאשר בחוג למגדר שהיה אמור לעטוף אותי ולא רק בשל היותי אשה. ככל שהתעריתי ברחוב ובשטח, כך הרגשתי רחוקה יותר מהחוג, מהקורסים ומהדיונים בכיתה. הבנתי שלעמיתות שלי ולמרצות שלי אין מושג מה קורה עם הפלסטיניות ותהיתי האם בכלל הן מודעות למאבק הפלסטיני שבתוכו את יש הנשים הפלסטיניות שלהן נרטיב משל עצמן. זה גרם לי להיות מנוכרת לתכנים שאליהם נחשפתי בכיתה. ולא, זו לא תחרות של מי סובלת יותר. זה עניין של הכרה וחשיפה של כמה רבדים בשיח שאמור להיות ער למורכבויות ולרגישויות הקיימות.

הרגשתי שאני זו שתמיד מפילה את הפצצה ומאתגרת אבל לא מאותגרת בעצמי. באתי לאוניברסיטה כדי להתפתח מבחינה מחשבתית ואינטלקטואלית ובשלב מסוים התעצבתי להרגיש שהשאיפה שלי היא רק לסיים עם הלימודים כבר. אבל כשאני לא חלק מהשיח, איזו מוטיבציה תהיה לי ומה ידרבן אותי לנהוג אחרת?

הלימודים בחוג למגדר דרשו ממני ניתוח רפלקסיבי מתמיד של שתי מציאויות מקבילות. בין האקדמיה ליאפא, התעמקתי בשפות ובמושגים, ובעיקר חשבתי רבות על המושג ׳פמיניזם׳: אל מי הוא פונה ועם מי הוא מדבר ולא פחות מכך, עם מי הוא לא מדבר ואת מי הוא מדיר. בהקשר הפמיניסטי, ההיגיון הרפלקסיבי חייב אותי לשאול שאלות חוזרות ונשנות תוך ביקורת עצמית שנועדה לבחון קבוצות שנמצאות בשוליים ובהיררכיה הפנימית של מעגלי הדיכוי עוברות דיכוי כפול והצטלבותי.

איני חושבת שאני יכולה למנות אפילו חברה אחת שיכולתי לשתף אותה במהלך הלימודים לתואר במה שעל ליבי ולהיכנס איתה לדיונים מעמיקים ודילמות בדבר פמיניזם, זהות ודיכויים כפולים ומשולשים. פמיניזם הצטלבותי זכה לביטוי בעיקר כשהוא רחוק מההקשר המקומי, יותר בהקשר של פמיניזם שחור, מקסימום פמיניזם מזרחי. לא נעשתה שום רפקלציה עצמית או התעמתות אמתית וכנה עם המציאות שבה אנו חיות. זה היה נראה כאילו החוג מנותק מהשטח, מנותק מהפוליטי למרות האמירה המובהקת של האישי הוא הפוליטי. בהקשר הזה, נעשתה א-פוליטיזציה לפוליטי האישי שלי.

לקריאה נוספת:
יעל משעלי תוהה "אז איך נעשיתי מרצה למגדר?"
לירון כהן מבקשת ממי שסדקה את תקרת הזכוכית להביט מסביב