״היהודים התישבו מול סלמה, לא רחוק מהפרדסים שלנו״

״הנשים בכו מרוב עצב. דודה שלי מרטה את השיער ובכתה. יצאנו בלי מים, בלי כלום. ישנו באוהל בקור.״ רנין ג׳ריס מראיינת את זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה, פליטה מכפר סלמה ואת בנה, טלעת אבו־חאשיה
רנין ג'ריס

רנין: ספרי לי בבקשה איך קוראים לך ומתי נולדת.

זהרה: שמי זהרה אבו־חאשיה, נולדתי בפלסטין.

רנין: באיזה שנה?

זהרה: באיזה שנה נולדתי, מאמי? הקושאנים שלנו נשארו בסלמה ולא לקחנו איתנו שום דבר. אני אבל נולדתי בפלסטין.

טלעת: נולדת ב־1932.

רנין: ספרי לי איזה כפרים היו מסביב לסלמה.

זהרה: ליד סלמה היו אל־עבאסיה, אל־ח׳יריה אל־ח׳יריה היתה לידנו בדיוק, ואחריה באו יאזור, בית דג׳ן, יאפא. הרי היית שם וראית.

רנין: והיהודים?

זהרה: היהודים התיישבו מול סלמה, לא רחוק מהפרדסים שלנו. ישר כשהתחילו הבעיות עם היהודים הם חטפו את אחי ובן דודי שנהפך יותר מאוחר לבעלי, עת׳מאן אבו־חאשיה הבן של מוסא. באותו הזמן הם למדו בבית ספר בביר זית והגיעו לחופשה. דוד שלי בא ואמר שהתחילה המלחמה עם היהודים. החלטנו להגן על האדמות שלנו. דוד שלי חילק לע׳תמאן, לאחי ולכמה נערים נשק והתחיל לאמן אותם. היהודים באו בלילה, באותו הזמן לא היו שעונים וידענו את השעה לפי המואזין. אבא שלי היה שיח׳ והיה קורא לאנשים לתפילה. היה לנו פרדס ומגדל מים בקצה של סלמה. היהודים באו והתקיפו אותנו בלילה, לפני תפילת הבוקר, כשישנו. היתה לנו גינה והצעירים ישנו בה. את בעלי, אבו־טלעת, אימן אביו עת׳מאן אבו־חאשיה להשתמש בנשק והוא ישן כשהנשק לידו. הוא היה כזה מין ממזר, כמו טלעת, פרחח.

היהודים באו, שמו על הפנים שלהם שקים ושמו אותם במכונית ולקחו אותם. אחרים התחילו לנסות להיכנס לבית שלנו

היהודים באו, שמו על הפנים שלהם שקים ושמו אותם במכונית ולקחו אותם. אחרים התחילו לנסות להיכנס לבית שלנו. היה לנו בבית קרש אז לקחנו אותו אני ואחי הקטן, היהודים דוחפים את הדלת ואני ואחי עבד אלג׳ואד אללה ירחמו דוחפים את הדלת כדי שלא ייכנסו. אבא שלי יצא כדי לעצור אותם בדלת שלא ייכנסו פנימה אבל הם תקפו אותו והרביצו לו. הם מרביצים והוא אומר פסוקי קוראן כדי שלא יגלו את הנשק שבבית. לוחם שמגן על מולדתו, תאמיני לי, לא קורה לו כלום. אמא שלי יצאה לחלון לצעוק כדי שאנשי סלמה ישמעו כי הבית שלנו היה רחוק מהמרכז של הכפר. היא צעקה היהודים! היהודים! והיהודים אמרו לה [במבטא עילג] ״שתוק ח׳ביבי״ והשליכו רימוני עשן כדי שלא תראה. הם הלכו לדוד שלי מוסא אבו־חאשיה והכו אותו ביד ושברו לו את האצבע ונכנסו לדודי השני כשהוא וילדיו ישבו בבית רועדים מפחד. כשעת׳מאן אבו־חשאיה ראה אותם הוא זרק את הנשק ליד עץ הלימון. כשהוא זרק את הנשק באו עליו היהודים, חטפו אותו ואת אחי, והלכו. אנחנו חשבנו שהם מתו ופתחנו את הבית להתאבל.

טלעת: באמת היה נשק?

זהרה: היה אצלנו נשק. הוא היה מול העיניים של היהודים והם לא ראו אותו.

טלעת: איפה החבאתם את הנשק?

זהרה: היו לנו שני סוסים וקברנו את הנשק מתחת לאיפה שהם היו עומדים. היה נשק שהחבאנו ליד היונים וחלק ליד התרנגולות. אבא שלי אמר את פסוק ״אלכרסי״ [הכֵּס] מהקוראן כדי שלא ימצאו את הנשק. תאמיני לי היהודים האירו על הנשק ולא ראו אותו. אללה עיוור אותם. הם אמרו לדוד שלי מוסא שאם אנחנו נמצא כדור אחד אצלכם נהרוג אתכם. תארי לעצמך שהיה לנו את שני הסוסים שגידלנו משהיו היו קטנים, וכל פעם שבאו היהודים והאירו עליהם כדי לחפש נשק הסוסים היו בועטים בהם.

רנין: מתי התחלתם להרגיש בסכנה בסלמה?

זהרה: כשחטפו את אח שלי ובן דוד שלי. כלאו אותם כל אחד בחדר. אמרו לעת׳מאן שיגיד איפה הנשק. הוא הכחיש והרביצו לו בעין עם הרובה. אחרי זה הלכו לאח שלי ואמרו לו הבן דוד שלך מת ואתה תודה שלא תמות גם אתה. הוא אמר להם, אני לא יותר טוב מבן דוד שלי, אני לא יודע כלום. הביאו להם חלב אבל הם סירבו לשתות כי פחדו שירעילו אותם. אז דוד שלי איים על האנגלים שאם הילדים לא יחזרו אנחנו נשרוף את היישובים של היהודים.

היהודים החזירו את הבחורים וזרקו אותם קשורים ליד הבאר. רועה בדווי ראה אותם ושחרר אותם. אנחנו חשבנו שהם מתים והיה אצלנו אבל בבית. בזמן שאבא שלי קרא לתפילה״אללה אכבר, אללה אכבר״, רסמיה, השכנה שלנו, נשאה כד מים על הראש בדרך להביא מים מהבאר, ראתה את עת׳מאן ועבּד באים. היא התחילה לצהול בקולות של שמחה. אבא ראה אותם והמשיך לקרוא בקול ״אללה אכּבּר״ ולבכות. כשהם חזרו השמחה היתה גדולה. אז התחילה המלחמה.

חתונה בסלמה, שנות השלושים. אצל: כנאענה ועבד אלהאדי (1986)

רנין: אחרי שהבחורים חזרו היהודים נכנסו עוד פעם לסלמה?

זהרה: היהודים התחילו לבוא אלינו ולחפש נשק בפרדס שלנו.

רנין: רק אצלכם חיפשו?

זהרה: הרי דודי מוסא אבו־חאשיה היה לוחם, הוא זה שחימש את תושבי סלמה. אנחנו נלחמנו נגד שכונת התקווה וניצחנו. היהודים פחדו. הם ברחו והשאירו שני ילדים. הערבים לקחו אותם אבל אנחנו לא היינו שוחטים כמו שהם שחטו את ילדינו והפחידו אותנו. לקחו אותם ונתנו אותם לסהר האדום. המלחמה התחילה.

"כשדודה שלי התחילה לאסוף את החפצים הוא אמר לה, אֻם חסין, תשאירי את הכל במקום"

תושבי סלמה נלחמו שישה חודשים, לילות וימים לא ישנּו. המשפחה של סבא שלי גרה במרכז סלמה וכשהיהודים תקפו הייתי לוקחת אליהם את אחי הקטן סּֿלאח. אני זוכרת שלקחתי את סּֿלאח כשהיה חושך בחוץ וסּֿלאח תפס את הצוואר שלי והיהודים ירו עלינו. הגענו לבית של סבא עם פנים לבנים מרוב פחד. כשהתחילו לתקוף את הנשים ולטבוח בילדים החלטנו לצאת. כשיצאנו, דוד שלי לא חשב שזה ייקח הרבה זמן. כשדודה שלי התחילה לאסוף את החפצים הוא אמר לה, אֻם חסין, תשאירי את הכל במקום. השארנו פה תרנגול הודו, שם ברווז, ישנים ליד הבית כשיצאנו. אמא אהבה לגדל עופות ויונים, לא היינו קונים כלום מבחוץ מלבד כבשים בחג. הילדוּת שלנו בסלמה הייתה מאוד יפה, הרגשנו את החיים ושאנחנו חיים בארצנו ואת כל זה לקחו מאתנו היהודים.

רנין: איך החלטתם לצאת? את זוכרת את היום שבו המשפחה שלך החליטה לצאת מסלמה?

זהרה: אנחנו יצאנו כשהיהודים התחילו לתקוף בלי הפסקה, ימים ולילות. דוד שלי שלח את הילדים והנשים והזקנים לא־לרמלה. בסלמה נשארו רק כמה עשרות אנשים מתוך 8,000 איש. נערים בגיל שלוש־עשרה, ארבע־עשרה נשאו נשק.

רנין: איך הגעתם לאל־רמלה?

זהרה: בעגלות. פעם החיים היו פשוטים ולא היו מכוניות בסלמה. לאח שלי היתה מכונת ירייה והוא היה נלחם מהגג של הבית. כשהתחמושת נגמרה הוא ירד כדי להביא תחמושת. היהודים רדפו אחריו כדי לתפוס אותו. הם רצו אחריו מפרדס לפרדס וכשהם התייאשו הם זרקו רימון ופגעו ברגל שלו והרסיס נשאר לו ברגל עד היום שעזבנו. אותו אח שנפצע יצא אתנו לאל־רמלה, ואחרי כמה חודשים סלמה הלך.

רנין: ספרי לי קצת על סלמה שלפני המלחמה. ספרי לי למשל על בית הספר שלמדת בו.

זהרה: אני זוכרת שהימים ההם היו יפים. הבית שלנו היה רחוק מבית הספר, הפרדסים שלנו היו בקצה של סלמה. בסלמה היה בית ספר אחד, אבל הכיתות לא היו מעורבות. אני למדתי עד כיתה ב׳ ואז התחילה המלחמה ועזבנו. רוב המשפחות הוציאו את הבנות מבית הספר.

רנין: ספרי לי על העבודות של הנשים בכפר.

זהרה: הנשים אצלנו היו עובדות כמו הגברים. הנשים היו זורעות וקוצרות ומכינות את התבואה למשלוח ליאפא. הן היו מגדלות עופות וכבשים. חיינו מהאדמה שלנו. אמא שלי היתה עובדת במשתלת פרחים. הייתי הולכת לעזור לה לקטוף את הפרחים. הייתי מאוד חרוצה. למדתי לכבס ולאפות כבר בגיל שבע. אמא היתה אופה לפועלים בפרדס ואני הייתי מביאה להם את הלחם.

אני זוכרת את הממולאים שאמי היתה מכינה לפני הרבה זמן. הכול היה מתוק, היינו אוכלים מהאדמה שלנו

היא היתה מאוד נקייה ותמיד היא אמרה לי לסבן את הידיים ואז לעבוד. אני זוכרת כמה אהבתי לאכול לחם בשמן זית וסוכר. אפילו לכוס התה היה טעם. היינו מביאים נענע מהאדמה ושמים בתה. כשהיינו מכינים סלט ידענו שזה סלט מהריח של המלפפון. היום למלפפון אין טעם. אני זוכרת את הממולאים שאמי היתה מכינה לפני הרבה זמן. הכול היה מתוק, היינו אוכלים מהאדמה שלנו. הח׳ביזה למשל מאוד מועילה נגד לחץ ולנשים יולדות ולזיהומים.

רנין: הייתם מרפאים את מי שחלה עם ירקות ועשבים?

זהרה: כן. מהירקות שבבית ומהעשבים כמו למשל קמומיל ומרווה. האנשים לא היו הולכים לרופא או לבתי חולים.

רנין: ומי שהיתה צריכה ללדת?

זהרה: היו מיילדות. אשתו של דוד שלי למדה ונעשתה מיילדת.

רנין: תושבי סלמה עבדו אצל היהודים? הלכתם לתל־אביב למשל?

זהרה: אנחנו לא. אנחנו במשפחת אבו־חאשיה לא, ואני לא יודעת אם מסלמה היו אנשים שעבדו אצל יהודים. אנחנו היינו בית שמרני, הבנות לא יצאו הרבה.

רנין: מה חשבתן על הבנות היהודיות? חלקן הרי באו מתרבות שונה ומאירופה והיו להן מנהגים שונים ומסורות אחרות?

זהרה: אצלם יש תרבות שונה. היהודים באו מכל העולם. היו יהודים מקופחים. אני זוכרת שבן דוד שלי הלך לראות את הבית שלו אחרי שיצאנו מסלמה. גרו בו יהודים מתימן והוא אמר להם, זה הבית שלי. הם קיבלו את פניו, הכניסו אותו, אירחו אותו, אמרו לו, אנחנו, חביבי, מקופחים כמוכם. כשבאנו לכאן אמרו לנו שפלסטין זהב וכמו שאתם קורבנות גם אנחנו קורבנות. היהודים יש ביניהם אנשים שרוצים שלום ויש אנשים שרוצים מלחמה.

רנין: את זוכרת את הימים האחרונים לפני שיצאתם מסלמה?

דודי, אללה ירחמו, חלה במהלך הגרוש מהכפר ומרוב עצב הוא חטף שבץ והפסיק לדבר

זהרה: הנשים בכו מרוב עצב. דודה שלי מרטה את השיער ובכתה. יצאנו בלי מים, בלי כלום. ישנו באוהל בקור בבית נבאללא [כיום, כפר הרוס ולידו הוקם בית נחמיה]. הבערנו עצים כדי לחמם את התה. היינו יוצאים בבוקר למלא מים. לא היה לא גז ולא כלום. הלכנו בלילה לאסוף עצים על הראשים שלנו כדי לבשל ולכבס. אחרי שעזבנו אכלנו תמרים ולחם שאמא שלי אפתה, עד שהאו״ם התחיל לחלק לנו קופסאות סרדינים ובשר. עשו מאתנו צחוק. אחר כך הגענו לאזור בלאטה [מחנה פליטים סמוך לשכם]. בלאטה יועדה להיות מחנה פליטים. גרנו בכרמים שלצד הכפר. המעיין של בלאטה היה במרכז הכפר והנשים בבוקר היו הולכות למלא מים מהמעיין אחרי תפילת הבוקר. היינו מראשוני הפליטים שהגיעו למחנה. האנשים המשכילים מסלמה סירבו לשתף פעולה עם סוכנות הסיוע של האו״ם כי אם הם היו נרשמים במחנה אז המשמעות של זה היתה שאנחנו אישרנו את העזיבה ולא נחזור. היו הרבה אנשים שעברו לתוך המחנה רק לאחר שנים כי הם דחו את הרעיון. דודי, אללה ירחמו, חלה במהלך הגרוש מהכפר ומרוב עצב הוא חטף שבץ והפסיק לדבר. הביאו לו רופא הביתה. הוא טופל אבל לא חזר לדבר כמו קודם. אבי היה מביא לנו ירקות משכם וכשהביא פירות דודי נשבע שהוא לא יאכל פירות אלא מפלסטין ובכה בגלל שהוא היה לוחם והקולוניאליזם לקח את ארצו.

רנין: איפה רוב משפחתך היום?

זהרה: בשכם ובמחנה הפליטים בבלאטה. 

 

זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה מוסרת את עדותה, עמאן, ירדן, מרץ 2007צילום: רנין ג׳ריס
זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה מוסרת את עדותה, עמאן, ירדן, מרץ 2007 צילום: רנין ג׳ריס

לקריאה נוספת:

היש אחריות מזרחית לנכבה? – דורון יעקב ועדי גולן בכנפו מראיינות תושבים יהודים בכפר שלם
מסלמה לכפר שלם: כרוניקה של גירוש – מירי מרמור על מניעת השיבה והקמת כפר שלם"להפיל חללים ולשרוף מכל הבא ליד" – עידן מורים על כיבוש סלמה

 

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.