האם יכול להיות פמיניזם איסלאמי?

קיומו של פמיניזם דתי הוא אחת הסוגיות המורכבות עבור מצדדי הפמיניזם. מחד, נראה כי פעמים רבות אכן מתקיימת סתירה בין השאיפה לשוויון בין המינים לבין ציוויים דתיים שונים. מאידך גיסא, זה ייראה לחלוטין בלתי־פמיניסטי לטעון שנשים שרוצות להמשיך לקיים את מצוות הדת שלהן אינן יכולות להיקרא פמיניסטיות. במובן זה, הפמיניזם נתקל בבעיה דומה לזו של הדמוקרטיה או של השקפת עולם ליברלית: נקודת החוזקה אך גם התורפה של גישות אלה היא הסובלנות כלפי עמדת האחר, גם כאשר יש בה כדי לאיים על עצם השיטה עצמה או על עקרונותיה המרכזיים.

המתח בין פמיניזם לדת אינו מוגבל לדת מסוימת, והנושא מוכר מחוגים שונים ביהדות הקוראים לפמיניזם דתי וכן בנצרות (דוגמה מעניינת אחת מיני רבות היא המקרה של הנשים הקופטיות במצרים(. שני מאמרים שפורסמו לאחרונה באתר רציף 22 בוחנים את הנושא מנקודת המבט של האסלאם. מירהאן פואד המצרית מנסה להסביר מדוע היא, כפמיניסטית רדיקלית, תומכת במאבק של פמיניסטיות מוסלמיות, ואילו עמיתתה הכותבת הסורית רע'דה א–שאמיה מגינה על עמדתה כפמיניסטית העוטה חיג'אב.

מיראן פואד פותחת את מאמרה בהצגת השאלה: האם פמיניזם אסלאמי אפשרי? התשובה הקצרה שלה היא: כן, משום שבפועל הוא מתרחש – יש זרם כזה כבר למעלה מעשרים שנה. באופן מהותי יותר, אין למעשה מניעה שיהיה פמיניזם אסלאמי, כפי שאין כותרת אחרת שיכולה לאחד את כלל הזרמים הפמיניסטיים. היות שפמיניזם הוא תנועה לקידום שוויון לנשים, ובתוך הקבוצה "נשים" קיימת הטרוגניות רבה, הגיוני שהפמיניזם יכלול זרמים שונים שבאים לענות על צרכים שונים. כך למשל, לנשים באפגניסטן יש ככל הנראה בעיות שונות מלנשים אמריקאיות. אם הנשים האמריקאיות יישאלו מה הבעיה הכי גדולה של הנשים האפגניות, הן עשויות לענות: "החיג'אב!". אולם, אם נשאל את האפגניות, הן יפנו את הזרקור לנושאים כמו הכיבוש האמריקאי, היעדר השכלה, היעדר תחושת ביטחון אישי, היעדר עצמאות כלכלית וכדומה.

עם העובדה שלנשים שונות יש צרכים שונים לא ניתן להתווכח, אבל הטענה נדמית מעט פשטנית מדי שכן היא כלל אינה מעלה את שאלת קיומו של קשר בין שני הדברים ברובד אחר, עמוק יותר: נכון, האישה אינה מנועה מלרכוש השכלה ולהיות עצמאית כלכלית בגלל פיסת הבד שעל ראשה. אך האם זה לא תמים לומר שאין קשר בין אורח החיים הדתי שלה לבין קיומם של מנהגים ואף צווים הלכתיים המגבילים את אפשרותה לחיות באופן עצמאי ללא תלות בקרוב משפחה זכר? האם אותו קרוב משפחה של אישה דתייה לא עשוי בסיכוי גבוה יותר למנוע ממנה לעשות דברים שנתפסים כלא־צנועים או כלא־מקובלים, כולל ללמוד ולעבוד בחלק מהמקרים?

גם א־שאמיה, בתגובה לשאלות שמופנות אליה על היותה אישה דתייה ופמיניסטית, עונה באופן מעט מתחמק. היא טוענת שרעיון כמו פמיניזם, אשר בבסיסו עומדים ערכים של שוויון וחופש, אינו אמור להגביל את חופש המחשבה והדת של המחזיקים בו. לטענתה, להתייחס לסממנים חיצוניים שלה – כמו זה שהיא עוטה ח'יגאב – זה בדיוק המעשה הבלתי־פמיניסטי שמקביל במידת מה למודעות דרושים שנתקלה בהן כשחיפשה עבודה בסוריה: "דרושה פקידה עם מראה הולם". א־שאמיה מונה עוד קשיים רבים הקשורים לחייהן של נשים בסוריה ובמדינות מוסלמיות אחרות – אלימות במשפחה, מילת נשים, מיזוגניה המופצת בסדרות טלוויזיה ובאמצעי התקשורת, וקובעת כי על המאבק הפמיניסטי, דתי או לא־דתי, להילחם באלה. לא נראה שהיא קושרת בין אף אחד מהדברים האלה לבין השקפת עולם דתית, ובפרט להשקפת העולם הדתית שלה שדרכה היא רואה את עניינה הפרטי בלבד.

טיעון משכנע יותר לטובת הפמיניזם הדתי, שגם אותו מזכירה פואד, מבוסס על הרצון להקים מסורת פרשנית חדשה לכתבי הקודש. היא מצטטת את החוקרת ד"ר אמימה אבו בכר, שטוענת כי פמיניסטיות דתיות מבקשות לחפש צדק ושוויון מגדרי בפרשנות מחודשת של המסגרת המוסלמית הדתית. ההצדקה למפעל פרשני שכזה היא הטענה שיש פער בין הקוראן וההלכה המוסלמית לבין הפירושים שניתנו להם לאורך השנים על ידי חכמי הלכה ואנשי תורת המשפט המוסלמי, מיעוט של אנשים שרובם ככולם היו גברים ואשר בהיותם היחידים בעלי הסמכות לפרש את כתבי הקודש, פירשו אותם באופן הנוח להם לשימור מנגנוני הכוח של החברה. הטענה העקרונית שלכל מאמין צריכה להיות הנגישות לכתבי הקודש והיכולת לפרשם אינה חדשה בהיסטוריה של הדתות. לקריאה זו שותפים ארגונים דתיים-פמיניסטיים רבים בעולם המוסלמי, לדוגמה הפעילה האיראנית זיבא מירח סיני, ארגון "שוויון" המלזי והאמריקאית אמינה וודוד שאף הולכת צעד אחד רחוק יותר וטוענת ששלטון פטריארכאלי הוא לא פחות מסוג של עבודת אלילים, משום שהוא יוצר העדפה בין יצורים ברואים, בעוד שרק האל אמור להיות עליון על הברואים.

אחד מן החוקים הדתיים שיש בו משום בעיה מרכזית לחייהן של נשים ולכן גם לפעילות פמיניסטיות הוא חוק מעמד אישי דתי הנהוג ברבות מהמדינות הערביות, ואשר מגביל מאוד את האישה מבחינת נישואין וגירושין ואף מגביר את החשיפה שלה לאלימות במשפחה. לעיתים אפילו לא מדובר בחוק רשמי שמאומץ על ידי המדינה, אלא במוסכמות חברתיות שמתאפשרות בצידוקים כביכול הלכתיים. לדוגמה, בסוריה ובמקומות אחרים, ידועים מקרים באזורים כפריים שבהם נשים נשלחות לעבוד בשדות כל היום רק כדי שבסוף היום בעליהן ייקחו מהן את כל הכסף: זוהי אלימות כלכלית שהיא סוג של אלימות נגד נשים. הנשים שעובדות שם, חלקן ילדות, אינן מורשות ללכת לבית הספר, לקבל ירושה או לבחור בן־זוג. זאת למרות העובדה שהחוק הרשמי בסוריה למעשה כן מסדיר ירושה של נשים.

נשות הפמיניזם המוסלמי מעוניינות להציע "שינוי שמרני" בתוך המסגרת הדתית על ידי פרשנות מחודשת של פסוקים שמפלים נשים. הפירוש מחדש אינו רק עניין של התוכן אלא גם שימת הפוקוס על הנושאים שלהם הוקדשה פחות תשומת לב בפעילות הפירוש. כך למשל, התוניסאית ד"ר זהיא ג'וירו עוסקת בפירוש הלכתי מחודש של פסוקי קוראן הקשורים לדיני ירושה בהקשר של נשים, תחום שפרשני קוראן מסורתיים פשוט לא עיינו בו לעומק. כאמור, יש צדק רב בקריאה למפעל פרשני חדש שיונהג הפעם לא בידי גברים בלבד, וודאי שהוא יכול להניב תוצאות שיאפשרו לנשים דתיות להישאר דתיות ובמקביל לשפר את חייהן באמצעות חתירה לשוויון, ובכך גם להיטיב עם החברה כולה. גם אם נוכל להניח שפעילות כזו יכולה להתגבר על המכשולים התרבותיים ועל מסורות ארוכות שנים שיעמדו בדרכה – בין היתר משום שאנחנו מכירים רפורמות מרחיקות לכת שהתרחשו בדתות בעבר – עדיין ראוי לשאול את השאלה: על מה ועד כמה יהיו צריכות הנשים "לוותר" מבחינת ציוויי הדת שלהן כדי להשיג שוויון אמיתי, והאם בסוף התהליך הדת עדיין תישאר אותה דת?

נטע איפרגן כותבת ב"פרויקט אופק", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.  למאמרים נוספים במדור מדעי הסביבה

קריאה נוספת:
פמיניזם ערבי ברשת נלחם בדיכוי הגוף
זרה בבית: להיות פמיניסטית פלסטינית בחוג למגדר