״זה הסיפור של כל משפחה פלסטינית״

בפברואר 2021 קיימתי שני ראיונות עם גברים פלסטינים, שנולדו בשנת 1951 למשפחות מסלמה שהפכו לפליטות זמן קצר לפני לידתם. האחד, פייסֿל סּֿאלח, הילד ה־11 להוריו והצעיר ביותר, נולד באל־בירֶה שליד רמאללה ובבגרותו היגר לארה״ב. השני, עלי יתים, הילד העשירי להוריו, נולד ביאפא בבית ממנו גורשו אחרים ועודנו חי באותו הבית עד היום.

פייסֿל: ״נולדתי ב־1951, שלוש שנים אחרי הנכבה, אחרי שההורים שלי, ביחד עם 7,000 תושבים נוספים של הכפר, כולם עזבו את הכפר, למעט אחד או שניים שהיו פגועים שכלית, או מישהו שהיה זקן מידי… שהיו אבודים למעשה… היו כמה אנשים, ראיתי תמונות שלהם, שהם נשארו שם. המשפחה שלי בהתחלה הלכו לכפר ליד שכם, בגלל שהמחותנים שלהם גרו שם והם נשארו אצלם שישה חודשים. בזמן הזה אחות שלי נולדה בכפר הזה. בסופו של דבר אבא שלי קיבל סוג של עבודה עם הצלב האדום, הוא עסק בסיוע, הוא דיבר אנגלית, והם היו צריכים עובדים, אז הוא קיבל עבודה לתקופה מסוימת. ואז עברו לאל־בירה שנמצאת ליד רמאללה. אני נולדתי שם. למשפחה שלי היו 11 ילדים, אני הייתי ה־11, הצעיר ביותר. לא יודע למה הם החליטו להביא עוד ילד כשאיבדו כל מה שהיה להם ולא היה להם מספיק אוכל, הם החליטו להביא עוד ילד… קשה לי להבין את זה״.

עלי ופייסֿל מכירים את סלמה ואת ההיסטוריה המשפחתית מסיפורי ההורים והאחים הגדולים.

עלי: ״רוב האנשים עבדו בחקלאות שם, עבדו בפרדסי הדר, היו הרבה פרדסי הדר, ואבא עסק, כמו שאמרתי, היה סוחר בקר. והוא סיפר שהיה מסחר פורה בין יהודים לערבים באזור שמה. […] כשמספרים על מקום בתקופת הילדות זה מקום נוסטלגי… שם סיפרו שהיה שמה טבע כל הזמן היו חיות בטבע, מספרים לי שבתקופת החורף רוב האוכל שלהם היה מהשדה היו אוכלים ח׳וביזה, חמצוצים מבושלים וכל מיני דברים. והיה להם כמובן תרנגולות והיה להם משק בית וסיפקו את הצרכים שלהם. בבית של אבא בסלמה היה לנו גם כן מאפייה, מאפייה קטנה שאנשים היו באים לעשות שמה… מאפיה פרטית כזאתי שאנשים… השכנים, הרי בזמן הזה השתמשו בהכל בשיתופיות.״

פייסֿל: ״אמא שלי הייתה אומרת ״פ׳י־לבלד (בכפר) היה לנו זה והיה לנו אחרת, והיו לנו את כל העצים האלה… והיה לנו ג׳מייזה [שקמה]…״ אני לא יודע מה זה… זה סוג של עץ… אני לא יודע מה זה אבל זה היה שם, והם דיברו על הבננות, ועל ההשקיה של התפוזים, והבננות. הם היו שוכרים עובדים שיעבדו בשדות וכדי שיעשו את ההשקיה והאחזקה. היה להם בית־משאבה, ובו משאבות גדולות ששאבו את המים מהאדמה… אולי זה היה אפילו עם מנוע קיטור… אני לא בטוח… והייתה להן חגורה גדולה שהייתה מסתובבת ומסובבת דברים אחרים, זה היה בית המשאבה שלהם. היו לנו חתיכות של אנקדוטות וסיפורים…״

עלי: ״אבא שלי סיפר לי שהיה שם בית קפה אחד והיה שם מסגד גדול, שעד היום הזה קיים המסגד הזה. שהמסגד שימש מקום מפגש של אנשים, אנשים נפגשו שמה והתפללו חמש פעמים ביום. מין אירוע תרבותי כזה וחברתי. מעבר לזה גם החיים היו ככה, בשעה 5-6 כל אחד נכנס לבית שלו. זה הכל, זה החיים שמה. חיי תרבות כמעט לא היו חיי תרבות… יפו היה המקום שאליו היו באים, מי שרצה ללכת לראות קולנוע היה בא לפה. הייתה חברת אוטובוסים בסלמה והייתה גם חברת כרכרות ביפו העתיקה שהייתה גם מובילה. איפה כיכר השעון, שם עמדו כרכרות והיו מובילים את האנשים. כמו טקסי. אבל רוב האנשים רכבו על חמורים.״

כבני זקונים, גם פייסֿל וגם עלי עושים מאמצים ללמוד את תולדות משפחותיהם, ונעזרים גם במסמכים, תעודות, וחומר מצולם:

פייסֿל: ״סלמה היה יותר עיירה מכפר, כי זה היה גדול, היו הרבה משפחות ואנשים. להורים שלי היו אדמות, היו להם פרדסי תפוזים ומטעי בננות, והם עסקו הרבה ביצוא. בתצוגה במוזיאון[1] יש לי את הדרכון הבריטי של אבי, וגם את תעודת הזהות, לכולם בפלסטין הייתה חייבת להיות תעודת זהות. אם לא הייתה לך הייתה נעצר. שני המסמכים האלו בתצוגה ובגב תעודת הזהות כתוב ממשלת פלסטין בערבית, אנגלית ועברית. וכך גם עם הדרכון. בנוסף, יש לנו חוברת כתובה בכתב יד שהייתה שייכת לאבי. זו הייתה מחברת החשבונות, קראו לזה חסאב אל־ביארה (ביארה זה פרדס תפוזים), ומצוין בזה כל הדברים עליהם שילם, אנשים שהיו חייבים לו כסף, וכל ההעברות והעסקאות. זו חוברת קטנה, 30-40 עמודים בכתב יד מלא במידע.״

עלי: ״ניסיתי למצוא משהו, איזו חוברת קטנה. אבא שלי היה סוחר בקר, ובתוך הספר הזה רשם את מספר ראשי הבקר שמכר לסוחרים יהודים משכונת התקווה. והיו לו כ־40 ראשי בקר, שמסר אותם לסוחרים בשכונת התקווה. ואחרי קום המדינה סירבו לשלם לו תמורתם.״

חברת האוטובוסים של סלמה מצוינת שוב ושוב בעדויות על החיים בסלמה. החברה הגדולה שהייתה בבעלות תושבי הכפר מסמנת עבור דור הילדים את חשיבותו במרחב יאפא כמוקד כלכלי ונקודה מחברת בין ישובי האזור.

פייסֿל: ״לאבי הייתה מכונית, מכונית קרייזלר שהייתה בבעלותו. והוא היה שותף בחברת אוטובוסים שנקראה ׳חברת האוטובוסים של סלמה׳. למעשה, לאחרונה מישהי באינסטגרם, מישהי מסלמה, אמרה שלאביה היו גם מניות בחברת האוטובוסים של סלמה, והיא שלחה לי עותק של תעודת המניה של החברה, וכשהסתכלתי עליה, היה עליה את חתימתו של אבי. אז אבי היה אחד מהבעלים, והוא היה חבר בדירקטוריון והוא היה חותם על תעודות מניה. לא האמנתי לזה… [צוחק] הראיתי לה את החתימה שלו על הדרכון והן היו זהות. אז הוא היה שותף בחברה הזו עד הסוף. וזו הייתה חברה משמעותית, היו להם קווים מסלמה ליאפא, ומסלמה ללוד ולאל־ח׳ירייה, ואל־עבאסיה, וכל העיירות הקרובות.״

כחלק מהמורשת של החיים בסלמה מוזכרת גם ההתנגדות לקולוניזציה הציונית של פלסטין.

פייסֿל: ״אבי היה חבר בארגון פארה־מיליטארי שנקרא נג׳אדה [نجادة], זה התחיל כתנועת נוער אבל זה היה בעיקר כדי לארגן נוער פלסטיני ולהכין אותם להגן על הכפרים. ראש הארגון הזה היה מוחמד אל־הווארי, שהיה מנצרת, והוא היה חבר טוב של אבי והוא היה המנהיג הארצי של תנועת הנג׳אדה. תנועת הנג׳אדה הייתה בחוסר הסכמה עם חאג׳ אמין אל חוסייני, וחאג׳ אמין אל־חוסייני לא אהב את זה שיש ארגון שגדל ונהיה חזק אז הוא הקים ארגון מתחרה שנקרא פותוה [فتوّة] והביא אנשים להצטרף אליו. חאג׳ אמין אל־חוסייני לא היה אדם… כמו חלק מהמנהיגים הפלסטינים הוא היה עסוק בעיקר בהשפעה ובכוח שלו, ולא במצבם של הפלסטינים ועתידה של פלסטין, לצערנו […] אם אתה מסתכל על הדרכון של אבי אתה רואה 32 דפים מלאים בחותמות, מעברי גבול למצרים, כמה פעמים ללבנון, לסוריה, לירדן, הלוך וחזור, הלוך וחזור. הוא היה מעורב, עם עוד כמה פלסטינים, במשלחות לפגוש מנהיגים ערבים ולנסות להשיג מהם סיוע ועזרה מהמדינות הערביות כדי לתמוך בפלסטינים, לספק להם נשק להגן על עצמם, ועזרה כלכלית. אבל רוב המשימות האלו נכשלו, הם מעולם לא קיבלו עזרה מהמדינות הערביות והכל הלך לטמיון. אבל בדרכון שלו יש את התיעוד שהוא נסע לשם.״

סיפורי העקירה מסלמה חקוקים בלבם של פייסֿל ועלי שנולדו למשפחות המגורשות.

עלי: ״כשכולם נטשו, כמעט נשארו לבד… כמעט אחרונים נשארו. מרביתם נטשו מעבר לגבול. ואז אבא, מאחר שחשב, בהתחלה, לחזור לסלמה, אבל כבר לא יכול היה לחזור, אז פה [ביאפא] הדירות היו נטושות אז הוא נכנס לדירה הזו. ככה זה היה… אתה פותח דירה ונכנס אליה.״

גיא: ״הוא בא קודם לבד לחפש דירה?״

עלי: ״לא… ישר לקח… הביא את העגלה, שם את כל הרכוש, ובא לפה. בלי לדעת לאיזה בית הוא ייכנס. הרי פה היו המון דירות. יפו הייתה קרוב ל 120 אלף איש, נשארו רק בערך 4000 אז היו המון דירות ריקות פה. במקרה נפלנו לפה.״

גיא: ״הוא נשאר מהאחרונים… איך קרה שכולם עזבו?״

עלי: ״הייתה מלחמה, היו יריות, הייתה ממש מלחמה… פחדו שיהיה רצח שיהיה זה… אז נטשו.״

גיא: ״למה אבא נשאר אחרון?״

עלי: ״אבא בגלל החבר שהיה לו אז חשב להישאר כל הזמן, להישאר, להישאר עד שראה שאין תקווה, שכולם נטשו, אז גם לא נטש לעבר ירדן, הוא נטש ליפו.״

גיא: ״הוא סיפר לך למה יפו?״

עלי: ״הוא אמר אני לא אוכל לחיות שם בארץ שאני לא מכיר אותה״

גיא: ״רצה להישאר קרוב, במקום שהוא מכיר״

עלי: ״כן.״

העקירה פיזרה את הקהילה המגובשת של סלמה בכל רחבי העולם ופיצלה משפחות.

פייסֿל: ״זה לא סיפור ייחודי בשום אופן, זה סיפור של כל משפחה פלסטינית בעיקרון. לא גרנו במחנה פליטים כי אבי לא רצה… רצה להגן עלינו ושנגור בשכונות טובות יותר אבל הרבה פלסטינים מצאו את עצמם במחנות פליטים והם עדיין שם עד עכשיו. הדודים שלי, אחד גר במחנה פליטים ליד יריחו שנקרא אל־נוּויעמה, ואחר גר במחנה פליטים רפידיה, ליד שכם, ואחר היה במחנה פליטים עין בית אלמאא׳ גם ליד שכם, ואחר במחנה פליטים בלאטה. כל המחנות האלו עדיין קיימים. לאמי היה אח שגר במחנה פליטים עסכּר גם ליד שכם. זה מדהים איך כלום לא השתנה באמת, רק המספרים גדלו. יש מיליונים של פלסטינים עכשיו.״

גיא: ״יש קשרים עם כל המשפחה המורחבת והקהילה מסלמה?״

פייסֿל: ״לא ממש. אנחנו כולנו מפוזרים בגלות… ויש אנשים מכפרים שונים בכל מקום, אז אם אתה פוגש פלסטינים אתה מגלה מאיפה הם. אנחנו קוראים לזה from from ה־from הראשון זה מאיפה אתה עכשיו, וה־from השני זה מאיפה אתה מלפני כן. ואז אתה מגלה שהם בכל המקומות.״

כילדי הזקונים שנולדו לאחר הגירוש, משפחותיהם של עלי ופייסֿל לקחו אותם לראות את סלמה.

גיא: ״מכל הדברים שסיפרו לך, מה היה הדמיון שלך של סלמה?״

פייסֿל: ״הבנתי שאמרו כמה טוב היה אבל לא באמת היה לי מושג לגבי איך זה היה, אז הייתי סקרן כשהלכנו לשם ב־68 לראות. ומה שראיתי לא נראה טוב. זו הייתה שכונה רעה של תל אביב… שכונת עוני הרוסה… לא מה שדמיינתי שזה יהיה. כמובן שזה כנראה אחרי שהמקום התדרדר לאורך תקופה של 20 שנה ויותר. ועכשיו אנחנו 72 שנים אחרי הנכבה… לא ייאמן איך הזמן עבר.״

״ב־1968, אחרי מלחמת 67, כשהייתי בגדה המערבית, הלכתי עם ההורים שלי לבקר את סלמה. אז לקחנו מונית מרמאללה ותוך 40 דקות נסיעה היינו שם. ההורים שלי היו שם למשך 5 דקות והם פשוט לא היו יכולים להישאר שם. הם היו חייבים לעזוב. הם היו מוצפים רגשית. ומעולם לא חזרנו לשם שוב.״

גיא: ״ראיתם את הבית שלכם, או שהוא היה הרוס?״

פייסֿל: ״הם לא היו יכולים לראות את הבית שלהם. הם ראו את המסגד, ויש אתר דתי שנקרא ווקף [הקדש] סידי [אדוני] סלמה, ראינו אותו. הסתכלנו קצת בסביבה. הייתה אבן שבדרך כלל יושבת על גבי באר, עם חור באמצע… הייתה שם אחת כזו… עומדת בצד הדרך, הם פשוט לא היו יכולים לראות את זה. מבחינה רגשית הם לא היו יכולים להיות שם, ועזבנו מהר ומעולם לא חזרנו לשם.״

מכיוון שמשפחתו של עלי מעולם לא עזבה לשטח שאינו בשליטת מדינת ישראל, לא ניתן היה להפקיע את ביתם בסלמה בשם ״חוק נכסי נפקדים״. בכל זאת, רק נסיבות מיוחדות הובילו לכך שקיבלו שוב בעלות על ביתם, אך רק לתקופה מוגבלת עד שהופקע מסיבות אחרות. בתקופה זו עלי ביקר בבית משפחתו:

עלי: ״איך בכלל חזרנו לסלמה? בסלמה הבית שלנו, גרה בו משפחה של תימנים, אני זוכר את השם שלהם אפילו, משפחת אבדר, והיו משלמים כסף לעמידר בתור רכוש נפקד. עד שהאבא והבן הסתכסכו והיו בבית משפט, ואז האבא של המשפחה אמר רגע רגע רגע הבית הזה יש לו בעל בית הוא גר ביפו, ככה נפתחה הדלת ואבא שלי חזר והתחיל לקבל את השכירות שלו מהם.״

גיא: ״ואיפה הבית הזה עכשיו?״

עלי: ״אני לא זוכר בדיוק, הבית הזה עד לפני כמה שנים היה קיים. זה באזור המסגד, באזור של המסגד היה בית קברות בכיוון צפון, ובכיוון דרום גם כן היה בית קברות. איפה שהבית קברות בצד הזה, מאחוריו ב־30 מ׳ מצד ימין, יש שביל כזה שהיה מוביל לכביש הראשי, אז מצד ימין.״

גיא: ״אז הרבה שנים חיו שם ושילמו לכם שכר דירה?״

עלי: ״עד שמנהל מקרקעי ישראל הפקיע את כל השטח לצרכי ציבור״

גיא: ״ואבא לא אמר אף פעם, אם הבית שלי אולי נחזור לשם חזרה?״

עלי: ״אין, אנשים היו גרים שמה. לא יכול להוציא אותם. הם הפכו להיות דיירים מוגנים, מבלי לשלם גרוש.״

גיא: ״ועמידר לא עשו בעיות?״

עלי: ״לא עשו בעיות כי זה היה רשום בטאבו. לעומת זאת הדירה שלנו בסכנת־דרוויש, אבא קנה אותה ויש לו את כל הקבלות אבל בגלל האירועים לא הספיקו לרשום אותו בטאבו, אז אחרי 48 בית המשפט לא הכיר בזה למרות שיש חוזה ויש קבלות שהוא שילם ויש הכל.״

גיא: ״כשהפקיעו את האדמה בסלמה מה אבא אמר?״

עלי: ״אבא כבר לא היה בחיים.״

גיא: ״ואתם?״

עלי: ״המדינה הפקיעה, מה תעשה? מה שלא תעשה… או תלך לבית משפט, בסופו של דבר אתה תפסיד. אם יש נושא כזה של אדמה ששייכת לערבים זה הפסד בטוח בבית משפט. על זה אין ויכוח.״

גיא: ״מתי אבא נפטר?״

עלי: ״אבא נפטר בשנת 69, ואמא נפטרה שנה בדיוק לפניו.״

גיא: ״הייתם הולכים לבקר בסלמה?״

עלי: ״אבא מדי פעם… לקח אותי פעם, פעם אני זוכר שמערכת הביוב התקלקלה אז הוא בתור בעל הנכס היה צריך לשפץ את זה, אז אני ואבא הלכנו לשם, יותר נכון נסענו לשם. כבר היה אוטובוס לשם. ואבא סידר להם את צנרת הביוב.״

גיא: ״אבא הכיר שם חלק מהאנשים?״

עלי: ״לא, לא הכיר. היה רק אחד תימני שאני זוכר… יום אחד בדרך חזרה כשהיינו חוזרים מהבית כדי להגיע לאוטובוס אז מישהו עמד בפתח הבית שלו, אבא שלי הסתכל עליו, הכיר אותו, לחצו ידיים, הזמין אותנו אליו הביתה, נכנסנו אליו הביתה, שתינו קפה, תה מה שאני זוכר ואחר כך המשכנו הלאה חזרה.״

גיא: ״יהודי תימני?״

עלי: ״הכיר אותו מלפני 48, הוא היה גר בתקווה.״

יחד עם הסיפורים, הטובים והרעים, ירשו הבנים גם את תחושת חוסר הצדק והעוול שנעשה להוריהם ולעמם.
פייסֿל: ״לאור כל מה שהיה עליהם לעשות הם הצליחו מאוד טוב, מבחינת זה שהם הצליחו להחזיק מעמד ולהחזיק את המשפחה ברגעים קשים… אני מרגיש שההורים שלנו, הפלסטינים של דור הנכבה, מה שהיה עליהם לעבור, זה איום. לא רק האתגרים הפיזיים של החיים, והקשיים הכלכליים, אבל הצער, והלחץ הנפשי שהיה להם לסבול, בגלל כל חוסר הצדק שנגרם להם, וזה שהיו חסרי אונים לדאוג למשפחות שלהם ולקיים את האחריות שלהם. והצער הנפשי הזה בטח היה בלתי נסבל. והמון אנשים לא מדברים על זה. אבל אני חושב… אני נותן להורים שלנו המון קרדיט על ששרדו את זה וחיו את זה והיו חזקים והצליחו להחזיק את המשפחות שלהם. המחיר של הקמת מדינת ישראל הוא ענק. וזה המחיר שפלסטינים שילמו, מבחינת צער נפשי, שאם מישהו ישים על זה תג מחיר, זה יהיה בטריליונים רבים של דולרים. שאולי יום אחד ישראל תצטרך לשאת באחריות, ותיתבע עבור הכאב והסבל של מיליוני אנשים. יצטרכו להביא כמה כלכלנים כדי להעריך את זה. היום הזה יגיע. אני ראיתי את הצער הזה רק לחמש דקות בביקור בסלמה. אני לא יודע מה היה במחשבותיהם של ההורים שלי במשך שנים ארוכות מ־48 ועד שמתו. מעולם לא דמיינתי כמה קשה זה. וזה המחיר הכבד ביותר עבור פלסטינים. הצער הנפשי. אי אפשר לשים על זה תג מחיר.״

[1] פייסֿל סּֿאלח הוא מייסד ומנהל מוזיאון פלסטין בקונטיקט, ארה״ב

לקריאה נוספת:

״היהודים התישבו מול סלמה, לא רחוק מהפרדסים שלנו״ – רנין ג'ריס מראיינת פליטה מסלמה
היש אחריות מזרחית לנכבה? – דורון יעקב ועדי גולן בכנפו מראיינות תושבים יהודים בכפר שלם
מסלמה לכפר שלם: כרוניקה של גירוש – מירי מרמור על מניעת השיבה והקמת כפר שלם

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.