״48 דקות מיאפא לסלמה״

הנסיעה באוטובוסים מביתו של עלי יתים, פליט מסלמה המתגורר ביאפא, לבית משפחתו שנחרב בסלמה ארכה 48 דקות, גיא שלו מספר על המראות והמפגשים בדרך
גיא שלו

יום רביעי, שעת צהרים, יום שמש חורפי. הימים ימי סגר הקורונה השלישי והרחובות דלילים באדם. יצאתי עוטה מסיכה מביתו של עלי יתים וצעדתי במורד רחוב יפת. עלי סיפר לי על בית אביו בסלמה. הוא היה סוחר בקר והיה בקשר טוב עם יהודי משכונת התקווה. ההיכרות הזו הצילה אותו בעבר כשהותקף על ידי קבוצה מלוחמי ההגנה. לפני 73 שנים, בזמן שרוב תושבי סלמה הפלסטינים נעקרו מפני קליעי הציונים, אביו של עלי נותר בביתו מסוגר עם אשתו ותשעת ילדיו. כשהבין שחברו היהודי לא יצילו הפעם, הזמין כרכרה וסוס, העמיס עליה את משפחתו הגדולה ומעט מרכושם ועקר ליאפא. אב המשפחה בחר באקראי אחד ממאות הבתים הריקים שהשאירו מגורשי העיר, כאן נולד עלי וכאן הוא גר עד היום. כשהיה בן 17 נסע עם אביו לבקר את ביתם שאוכלס במשפחת מהגרים יהודים מתימן. ״לך 30-40 מטר מהמסגד לכיוון דרום, היה שם פעם קיוסק, תמשיך עוד קצת משם והבית היה מימין״, עלי אמר לי, וציין בצער שהאדמה הופקעה והבית כנראה נהרס.

רציתי לנסוע לסלמה, היום כפר שלם, ולראות את המקום ממנו נעקרה משפחתו של עלי. הגעתי לתחנת האוטובוס שבכיכר השעון ביאפא. שלשום, בשיחת וידאו עם פייסֿל סּֿאלח, שיתפתי את מסך המחשב ובחנו ביחד את מפת הקווים ההיסטורית של חברת האוטובוסים של סלמה שפעלה עד 1948. אביו של פייסֿל היה מבעלי החברה ומחברי הועד המנהל שלה. כשפעלה חברת האוטובוסים של סלמה, היה קו ישיר ומהיר שחיבר בין כיכר השעון ביאפא למרכז הכפר סלמה. נוסעות ונוסעים שרצו, יכולים היו להמשיך עם הקו לשדה התעופה בלוד ועד לרמאללה.

סלמה לפני הנכבה, שרטוט שערכו פליטים מהכפר

היום אין קו אוטובוס ישיר מיפו לסלמה העקור. כשחיפשתי בגוגל את הדרך המהירה מכיכר השעון לשכונת כפר שלם התל אביבית גיליתי שאאלץ להחליף אוטובוס במרכז ״העיר הלבנה״. הנסיעה תימשך 48 דקות. עלי מספר שסלמה היה מחובר בטבורו ליאפא, לשם היו נוסעים לקניות, לתיאטרון, לסידורים ולבילויים. קווי אוטובוס מהווים תשתית חומרית שמייצרת מציאות חברתית ופוליטית. בערבית תשתית היא بنية تحتية (בוניה תחתיה), מבנה תחתי. רשת קווי אוטובוס היא מבנה תחתי, יסוד שעל גביו נבנית חברה, שמגדיר מרכז ופריפריה, שמחבר בין פרטים וקהילות. חברת האוטובוסים של סלמה, שהייתה קו־אופ שרבות ממשפחות הכפר החזיקו במניותיו, הייתה מבנה תחתי שחיבר את יאפא לסביבותיה, ואת החוף אל ההר. ב־1948 נעקר הכפר סלמה, ואיתו נעקר המבנה התחתי.

התשתית החדשה שהניחו הציונים מיקמה את יאפא/יפו וסלמה/כפר שלם בשוליים של העיר העברית. נסיעה ישירה על דרך סלמה/שלמה מזרחה מכיכר השעון הייתה מביאה אותי מהעיר אל הכפר בעשר דקות בדיוק. אך קווי האוטובוס מחברים בין השוליים רק דרך המרכז אז עליתי על קו 18 לכיוון צפון, אל תל אביב. גוגל הנחה אותי לנסוע שש תחנות ולרדת בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי. סגר והכבישים ריקים. האוטובוס המפרקי של ״דן״, כמעט ריק לגמרי, מחליק במהירות על פני גן צ׳רלס קלור ששורשי המדשאות והעצים שבו עוד ניזונים מהריסות שכונת מנשייה הקבורה תחתיו. אני מביט בחטף במוזיאון האצ״ל העומד לבדו בשרידי בית פלסטיני והאוטובוס כבר עוצר בתחנה ברחוב ״המרד״, ספרו של מנחם בגין על תקופתו כמפקד הארגון. באפריל 1948 השלים האצ״ל את הטיהור האתני של מנשייה, בליווי שידורי רדיו בערבית המבטיחים לתושבי השכונה גורל זהה לזה של תושבי דיר־יאסין שנטבחו ימים ספורים לפני כן. בתום כיבוש השכונה, אנשי האצ״ל השליכו עשרות גופות של פלסטינים בשדה ליד החוף.[1]

דרך ההגנה פינת אצ״ל, אצ״ל פינת לח״י. צילום: גיא שלו

אחרי המתנה קצרה ליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, עליתי לאוטובוס קו 16 שייקח אותי לסלמה. נושא נוסעים בודדים האוטובוס זורם במהירות דרך הרחובות הסגורים של מרכז העיר אל נחל איילון. במפה הישנה של הכפר המשרטטת את חלקות המשפחות, הוא נקרא ואדי סלמה. מדרך ההגנה אנחנו פונים לרחוב האצ״ל, חוצים את שכונת התקווה ופונים שמאלה לדרך הלח״י. רחל, כבת 70, שהתיישבה מאחוריי ולצידה עגלת שוק, שאלה אותי למה אני מצלם. אמרתי לה שאני כותב על הדרך לכפר שלם. כששאלתי לאן היא נוסעת, היא אמרה ״לכפר״. שאלתי אם ככה כולם קוראים לשכונה, והיא אמרה: ״פעם זה היה כפר, אחר כך קראו לזה כפר שלם, וזה עדיין כפר״. היא עברה לכפר לפני 42 שנה, מיד עם נישואיה לאחד מתושביו, מהגר יהודי מחלבּ שבסוריה.

אני חושב על המאמר של נועם לשם ואילה רונאל (2011) על ההתנגדות של המרחב למחיקה הקולוניאלית שבשינוי השמות. גם אחרי ששונה שם הנחל מסלמה לאיילון, ושם הרחוב מסלמה לשלמה, ושם הכפר מסלמה לכפר שלם, המחיקה לא מושלמת. ״זה עדיין כפר״ כמו שאמרה רחל. ואם ישאל עובר אורח איפה זה רחוב שלמה, סביר שלא ימצא את יעדו. כפי שאמר חיים לבנון, שהיה ראש עיריית תל אביב: ״קשה לעקור בבת אחת את שמות השכונות ביפו ובכפרים הנטושים שסופחו לשטח שיפוטה של העיר תל־אביב — שמות שנשתרשו במשך שנים רבות״.[2] לבנון עצמו קיבל לאחר מותו רחוב על אדמות אל־שיח׳ מוַנִּס בצפון העיר.

בית אביו של עלי אולי מוסתר מאחורי הגדרות? ואולי שקוע ביציקת היסודות של הבניינים שלידם?

האוטובוס עצר ליד מגרש המשחקים של ילדי כפר שלם. משטח הגומי הרך שנועד להגן על הילדים בשעת משחקם יצוק מעל כמה שכבות אספלט שנסללו על גבי בית הקברות של סלמה העקור. ממול עומד עדיין מבנה דו קומתי בו שכן לפני הגירוש בית הקפה של חליל אבו אסבע שהיה למקום מפגש של מגיני הכפר. היום מוצמד אליו שלט הרחוב ״רב סרן אסא קדמוני, יליד תל אביב לוחם ומפקד בצנחנים״. השם המעוברת ׳קדמוני׳ וציון הילידות התל אביבית מתריסה כנגד הבניין הילידי הקדום עליו מוברג השלט. חציתי את הכיכר לכיוון המסגד, והמשכתי לפי הוראותיו של עלי יתים עוד כ־40 מטר לכיוון דרום. חלפתי על פני הקיוסק הנושא את השלט ״לב הכפר״ וצעדתי בין בתים בודדים מוקפים גדרות גבוהות שהתחלפו בבניינים רבי קומות. בית אביו של עלי אולי מוסתר מאחורי הגדרות? ואולי שקוע ביציקת היסודות של הבניינים שלידם? התקשרתי לעלי והוא לא ידע. עברו שנים רבות מאז ביקר עם אביו בכפר ונשמע היה שחיפוש הבית גורם לו למועקה. כך סיפר לי גם פייסֿל סּֿאלח, שהביקור היחיד שלו בכפר בשנת 1968 נקטע במהירות: ״הוריי היו שם רק ל־5 דקות, הם פשוט לא היו יכולים להישאר שם. הם היו חייבים לעזוב. הם היו מוצפים רגשית ומעולם לא חזרנו לשם שוב״.

חזרתי למסגד ולרחוב בתי הכנסת שיוצא ממנו לכיוון מערב. ליד אחד מבתי הכנסת שהיה בשיפוץ פגשתי את ניסים. שאלתי אותו על בית הכנסת והוא סיפר לי שבהתחלה היה בו בית קפה, אחר כך אטליז ורק אז הפך לבית כנסת. ניסים בן 80 וגר בכפר מ־1948. ב־1944 יצאה משפחתו מחאלב, דרך דמשק וביירות לארץ ישראל. ההגנה הבריחה אותם דרך ראש הנקרה, ואחרי ששהו חודש בקיבוץ כדי להתחמק מהשלטונות הבריטיים, התמקמה המשפחה במנשייה. אביו עבד בבית קפה בשכונה אך כשהתחילה הלחימה פונו כפליטים לאוהלים בסומייל העקור. כשאביו שמע שיש בתים פנויים בסלמה לקח את משפחתו והתמקם באקראי באחד מהבתים הריקים שהשאירו מגורשי הכפר. לדברי ניסים, ״עדיין היו רהיטים, ארונות, שולחנות ואוכל שהשאירו הערבים״.

. בית הכנסת ״קהילת יעקב״ בשיפוץ. צילום: גיא שלו

 [1] Rotbard, Sharon. White city, black city: Architecture and war in Tel Aviv and Jaffa
(London: Pluto Press, 2015), p.97

[2] נועם לשם ואילה רונאל, "סלמה/כפר שלם: לקראת היסטוריה מרחבית בישראל", בתוך: חיים יעקבי וטובי פנסטר (עורכים), זיכרון, השכחה ו(ה)בניית המרחב, 81-105 (ירושלים: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011), עמ' 87

לקריאה נוספת

״זה הסיפור של כל משפחה פלסטינית״ – סיפוריהם של אלה שנולדו לפליטות
היש אחריות מזרחית לנכבה? – דורון יעקב ועדי גולן בכנפו מראיינות תושבים יהודים בכפר שלם
מסלמה לכפר שלם: כרוניקה של גירוש – מירי מרמור על מניעת השיבה והקמת כפר שלם"

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.