״הרגשתי שטבורי קשור לעץ הסידר״

מוסטפא אל־חלאג׳ (1938-2002) היה צייר, גרפיקאי, מאייר, פסל ועיתונאי, יליד סלמה. אביו היה חקלאי ופרדסן. בשנת 1948, בהיותו בן 10, הוא ובני משפחתו נעקרו מביתם, גורשו ללוד ומשם לרמאללה. את מרבית חייו ויצירותיו הקדיש אל־חלאג׳ לחוויית הגירוש ולנופיה של פלסטין, ארצו האבודה כפי שנצרבו בזיכרונות ילדותו.

מרמאללה עברה המשפחה לסוריה ואל־חלאג׳ סיים שם את לימודי התיכון ונסע לקהיר, שם למד פיסול ואמנות מצרית, כנענית ופיניקית. בשנת 1974, בהיותו בן 35, שב לדמשק ומשם עבר לביירות. מאוחר יותר סיפר בראיון:

״יום אחד הקשבתי ברדיו לשיר שנושאו הגדה המערבית, והרגשתי פתאום שטבורי קשור לעץ הסידר שבכיכר המרכזית של סלמה.״ זיכרון העץ מכפר ילדותו הוא שהניע אותו, לדבריו, לעזוב את מצרים ולהצטרף לתנועה הפלסטינית המהפכנית.[1] נכון לזמן כתיבת חוברת זו, עץ הסידר (שיזף) עדיין נטוע במקומו בסלמה. למעשה מדובר בקבוצת עצים בעלי גזעים שהצטלקו בחלוף השנים, וניצבים גאים על גבעה שבעבר היתה מרכז הכפר. גבעה זו נמצאת מערבית לשרידי בית המוח׳תאר, לא רחוק מהמסגד הנטוש, עדות לחיי הקהילה שהיו שם בעבר.

באמצע שנות ה־70 התגבשה בביירות קבוצת אומנים פלסטינים שהושפעו, בדומה לאל־חלאג׳, מחוויית הפליטות והזכרונות מאדמת ילדותם הבלתי מושגת. הקבוצה ייסדה גלריות ומוזיאונים, עסקה בכתיבה, בעידוד אמנים צעירים ובהקמת תערוכות. הנושאים המרכזיים בהם היא התמקדה היו ההתנגדות הפלסטינית והמהפכה הלבנונית. אל־חלאג׳ שלקח חלק פעיל בקבוצה היה לאמן מרכזי ומשפיע בה. הוא נטש את הפיסול והתרכז בעבודות תחריט והדפס בטכניקות שונות. בדרך זו האמין שיגיע לקהל יעד רחב יותר.

ב־1982 פלשו כוחות הצבא הישראלי לביירות, ולדברי אל־חלאג׳, החיים בעיר הפכו לבלתי נסבלים. ב־2 ביולי הפציצו מטוסים ישראלים את ״המוזיאון לסולידריות עם פלסטין״ שבמחנה הפליטים שתילא. בהפגזה זו נהרסו 25,000 מעבודות ההדפס של אל־חלאג׳. למרבה המזל, את גלופות העץ הוא הצליח להציל. זמן קצר אחר כך בחר לשוב לדמשק, שם המשיך לפעול כאומן, הפיק תערוכות ופסטיבלים והעלה הצגות שונות. במקביל, התרחבו ההזמנות שקיבל מרחבי העולם להצגת עבודותיו ואל־חלאג׳ זכה להכרה בין־לאומית נרחבת, שבחים ופרסים. בשנת 1987 הוא הקים בדמשק גלריה לזכרו של נאג׳י אל־עלי, הקריקטוריסט הפלסטיני, יוצר דמותו של חנדֿ'לה (حنظلة‎) שהפכה לאחד מסמלי המאבק הפלסטיני וזכות השיבה.

בשנת 2002 קיבל אל־חלאג׳ הזמנה יחד עם עוד 22 אומנים פלסטינים, להציג מעבודתיהם במוזיאון ״התחנה״ ביוסטון־טקסס, בתערוכה ששמה ״Made in Palestine״. עד לאותה עת, אומנות פלסטינית בת זמננו לא זכתה למעמד או להכרה ממסדית בסדר גודל שכזה. אל־חלאג׳ בחר להציג בתערוכה עבודת הדפס עליה עבד במשך שמונה שנים — ״Self-Portrait as God, the Devil, and Man״. מדובר ביצירה ארוכה וצרה — היא כוללת 126 יחידות, מתפרסות לאורך של 90 מטר וגובהן רק 30 ס״מ. ואולם, אל־חלאג׳ לא הספיק להשלים אותה במלואה לפי חזונו. הוא שאף לייצג בעבודה פרקים מהנרטיב ההיסטורי־פלסטיני המלא בצורה כרונולוגית החל מהמאה ה־11 בשילוב דימויים סוריאליסטים ולספר באמצעותם את כאב המאבק המתמשך. במרכז עבודתו הציב אל־חלאג׳ דמויות, לרב פיקטוגראפיות שטוחות ומוצללות, במבחר גדלים ושזר בה סמלים מאומנויות ותרבויות עתיקות בשחור ולבן.

פרט מעבודתו הנקרא ״The Martyr״, מזכיר אפריז מצרי, ומציג סדרת דמויות מניאטוריות הנושאות על כתפיהן צללית אדם ארוכה שמתוכה צומחים עצים. לצד הצללית, סמוך לראשה, נישאת דמות תרנגול עם בליטה על ראשה. בסיפורי עם מופיע העוף הזה, כאשר הוא נושא את אמו המתה קבורה בתוך ראשו. ״כאשר חברינו מתים״, הסביר אל־חלאג׳, ״הם נקברים בתוכנו. גופותיהם נטמנות בבתי הקברות אבל אישיותם נותרת איתנו. אנחנו, האמנים הפלסטינים, דומים לתזמורת. אנחנו מקהלה אחת. יש לנו חברים רבים שנהרגו. אנחנו בית קברות מהלך של אותן אישיויות שעזבו.״[2]

בדצמבר 2002, בשעה שאל־חלאג׳ התכונן לתערוכה, תנור חשמלי התלקח והצית שריפה בסטודיו שבביתו, אל־חלאג׳ מיהר לחלץ את עבודותיו אך נלכד באש ונספה.

למרבה המזל יצירתו האמורה ״Self-Portrait as God, the Devil, and Man״ לא עלתה באש. היא הוצגה בתערוכה בשנת 2003 כמתוכנן, והדהימה את קהל הצופים והמבקרים. למעשה, עד היום יצירה זו נחשבת ליצירה החשובה ביותר שלו.

מוסֿטפא אל־חלאג׳ היה בן 64 במותו. הוא נקבר בדמשק, במחנה הפליטים אל־ירמוכ. אולם, בדומה לדימוי עליו העיד, מכלול יצירתו העשיר והמרשים, ממשיך לשאת את המטען הרגשי והאומנותי שליווה אותו והפך לחלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני. בכל פעם שאנו עוברים בסלמה, נוכל לראות את עצי הסידר, שעומדים על הגבעה, ושנותרו בזכרונות הילדות של אל־חלא׳ג.

 [1] Samia Halaby, ״Mustafa al-Hallaj: Master of the Print and Master of Ceremonies״,
Jadaliyya, 31.5.2013

2] שם

לקריאה נוספת:
"48 דקות מיאפא לסלמה" – גיא שלו במסע אתנוגרפי אל הכפר האבוד
״זה הסיפור של כל משפחה פלסטינית״ – סיפוריהם של אלה שנולדו לפליטות
היש אחריות מזרחית לנכבה? – דורון יעקב ועדי גולן בכנפו מראיינות תושבים יהודים בכפר שלם

סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו.

"זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948.