זכות השיבה לעץ התאנה

ראידה טאה היא כיום שחקנית ידועה המופיעה על במות רבות בעולם הערבי ומעבר לכך. בימים אלה היא שוקדת על מחזה שיעסוק בן השאר בגולדה מאיר. טאה התפרסה בעקבות מונודרמה שכתבה וביצעה בשם "היכן אוכל למצוא מישהו כמוך, יא עלי" – המגולל את סיפור חייה וזה של אביה שאותו גם סיפרה בספר בשם "עלי".

עלי הוא עלי טאה אבו סניינה מירושלים (המשפחה במקורה מחברון). עלי פיקד על החולייה שחטפה במאי 1972 את מטוס סבנה שהיה בדרכו מווינה והנחיתה אותו בתל-אביב. החולייה קיוותה להביא לשחרורם של 315 אסירים פוליטיים פלסטינים תמורת 90 נוסעי המטוס. רגינלד לוי הקברניט לימים הזכיר את השיחה האחרונה שלו עם עלי (כינויו היה "קפטן רפעת"). לוי הבריטי שמע לראשונה את הכעס הפלסטיני הגדול על התפקיד שבריטניה מילאה באסון הפלסטיני אבל השיחה גלשה מהר לנושאים אישיים יותר ובעיקר על תקוותם של שני האנשים אלה לצאת בשלום האירוע ולהיפגש שוב עם בני משפחתם. "אני מתגעגע לבנותיי" התוודה עלי בפני לוי. סיירת מטכ"ל פרצה למטוס והרגו את חלק מאנשי החולייה ואת עלי.

ראידה טאה מופיעה לאחרונה בהצגת יחיד נוספת מפרי עטה, "עץ התאנה" (שג'רת אל-תין) באולם הסינמטק בנצרת; במה מיוחדת שמשמרת את התרבות הפלסטינית והערבית במציאות חברתית, כלכלית ופוליטית כמעט בלתי אפשרית. אבל כל אימת שמבליחה שחקנית ומחזאית כמו ראידה, הקהל נוהר לתיאטרון ולרגע, במקרה הזה לשעה ללא הפסקה, הוא מזכיר לעצמו ולנו כי נצרת היא גם בפלסטין ולא רק בישראל, ונצרת היא חלק מבלאד אל-שאם, סוריה הגדולה, ולא רק ב"מערב" וגורלה שכביכול שפר עלייה כשהייתה העיר הפלסטינית היחידה שנותרה על כנה בזמן הטיהור האתני של 1948, לא היה בסופו שדבר שונה מהערים שנותרו בגדה המערבית ובעיקר היה דומה לירושלים שבה נולדה ראידה.

ראידה היא ידידה מזה שנים, אבל רק השנה זכיתי לראותה על הבמה ולא בקליפים או בשיחה בין חברים. הצגת היחיד שהעלתה ביוני בנצרת היא מסע טעון, עצוב ומצחיק, מירושלים של ערב מלחמת יוני 67' וזו שבימים הראשונים אחרי הסכם אוסלו.

האב שמופיע במחזה, בעיקר במפגש דמיוני שנים רבות לאחר מותו, הוא עלי המשכיל, איש התרבות והשירה, שאוהב את ירושלים אהבה עזה ושבחר להיות לוחם גרילה ושילם על כך בחייו. כמו כה רבים בני גילו שיכלו לבחור בקריירה אחרת או במסע חיים של השכלה ויצירה בחרו להקריב את חיים למאבק השחרור הפלסטיני.

ראידה הייתה בת שמונה כשאביה נהרג. את ילדותה היא בילתה בביירות, אבל במקביל חיה מחדש את הילדות שיכולה היתה להיות לה בירושלים בבית שבו סבה מצד אימה הגיע מאפגניסטאן, עם עולי רגל מוסלמים שבחרו להישאר בעיר והקימו בוואדי עמוד מסדר (זאוייה בערבית) כמו רבים מעולי הרגל המוסלמים לעיר הקדושה. שם בית סבה נמצא עד היום ובחצרו ארבעה עצים, שמופיעים על הבמה, עם ראידה – לעיתים בשיא תפארתם ולעיתים בעליבותם, תלוי בסיפור שראידה בוחרת לספר לנו. עץ שעליו טיפסה כלה מבנות המשפחה וביקשה בו מקלט וסביבו נשות הבית ישבו לעיתים בטוב לעיתים ברע כי זו סיפורה של פלסטין, נורמליות שנגנזה באחת בשנת 1948 במקומות רבים ובשנת 1967 בירושלים המזרחית.

ראידה מחקה את הסבא האפגאני ומהקהל שואלים, כי תיאטרון פלסטיני הוא תמיד אינטראקטיבי, באיזו שפה הוא מדבר? מבלי לאבד את שטף הדיבור וההצגה, ראידה מסבירה וחוזרת לטקסט ושוב מפסיקה כשהחברה הצעירים נראים לה לא מרוכזים: "בואו תהיו איתנו", וחוזרת ללא שום היסוס למונולוג. מונולוג שבו היא מציגה נשים זקנות וצעירות, זקן בן מאה וצעיר בשנות העשרה לחייו. עוברת מלהג חלילי (חברונאי), לעזתי ומשם לירושלמי, ועם כל הידע שלי בערבית אני מרגיש אבוד אבל מצליח פחות או יותר לעקוב אחרי העלילה (למותר לציין, הייתי היהודי היחידי בקהל). ונדמה לי שהכרתי את הדמות הבאה שבחרה לחקות באופן מוצלח במיוחד, מנהלת הלשכה של ערפאת שבאה לספר לראידה על סידורי החתונה שלה שתכלול את ההמנון הפלסטיני "מוטיני". היא נוזפת בה ונעמדת ושרה בשיא הרצינות את המנון הפידאיון, "פידאי", "זה ההמנון שלנו". והקהל מזמזם איתה את ההמנון ההוא שכבר נשכח.

בין השנים 1987 ל-1994 ראידה הייתה מזכירת העיתונות של יאסר ערפאת בתוניס שאליה גלתה מנהיגות אש"ף לאחר מלחמת לבנון הראשונה. שם התחתנה עם בעלה סוהייל שבינתיים נפטר. זה היה באותה תקופה שבה פגשתי את ערפאת בתוניס וחתונות פוליטיות כמו זו של פאוזי נימר ופאטימה ברנאווי הציתו את הדמיון הפלסטיני, אבל לא תמיד הלמו את תשוקותיהם של מי שנועדו לשחק תפקיד ראשי על במת הרומנטיקה המהפכנית. ראידה החליטה לא להיכנע לבימוי שכזה של חייה. היא הבהירה למנהלת הלשכה כי לא תתחתן בבית ספר אל-קודס, המקום שערפאת הציע לה (אם ירושלים אז בירושלים, לא בבית ספר שקרוי על שם ירושלים). "החתונה שלי," הצהירה, "אינה חלק מ'מהרג'נת' (מופע ראווה) של הפת"ח". ואכן, החתונה התקיימה בבית מלון ולא בבית הספר. ערפאת כדרכו "הרביץ" כניסה דרמטית ואיש לא יודע לחקות את כניסתו כמו ראידה – הקהל התפקע מצחוק ושמחתי לרגע שאת הסקיצה הזו לא פספסתי. אבל בכל צחוק שזור רגע קשה וראידה מתארת כיצד התמוטטה בזרועות ערפאת וביקשה "תחזיר אותי אלייך, אינני רוצה להתחתן".

זהו מחזה על שיבה ועל משמעותה. ראידה קיימה במובן מסוים את זכות השיבה, כשחזרה עם בעלה לירושלים בשנת 1994. במסעה חזרה, ביקשה לדעת מה עלה בגורל בית סבה. היא מגלה כי כמעט כולם בוואדי עמוד זכרו מי היה אביה, אבל לא הכירו אותה, וכך מצאה עצמה ניצבת מול בית סבה. איננו תמיד יודעים אם היא מספרת לנו מה שראתה או מה שקיוותה לראות. אביה נמצא שם בדמיונה ועף עימה מעל ירושלים, מצביע על החומוסיה של אבו שוקרי שניכסו הישראלים, מסגד אל-אקצא, כנסיית הקבר הקדוש ומונה במהירות את כל שערי של העיר בה גדל והתחנך עד שגורש.

ולפתע קול מנומס מנחית אותה אל המציאות המרה של הבית שנראה נטוש והעצים המפוארים שלעיתים נראים מרהיבים ולעיתים אומללים. זו קולו של הצעיר עוני, שנדמה לה שהשתלט על בית סבה. "תרצי כוס תה עם מרמיה"; הקללה לא מאחרת לבוא למי שנראה כאילו תפס את ביתה והנחיתה ממעוף הקסמים מעל העיר. אבל הוא לא פולש, הוא בן דודה מצד אביה. ואולי זו השיבה שאיחדה את הדור הבא בבית המשפחה בירושלים?

השיבה מרה ומתוקה כמו הזיכרונות של ראידה וכולם טבולים בהומור עצמי לצד תיאורים מצמררים של התעללות השב"כ בבת המשפחה שנתפסה מבריחה נשק בגשר הירדן ("שעה הטבילו אותה במים קרים; שעה הטבילו אותם במים חמים! … חיילים צעדו על בטנה והצעידו אותה מול חיילים בשורה וכפו על בעלה לראות את החיילים מתבוננים בה… והיא לא נשברה. כלאו אותה עם אסירות יהודיות שהתעללו בה ולא נשברה…" לבסוף שבתה רעב וגורשה לירדן.

השיבה היא כמה מסעות השזורים זה בזה. מסע אחד מתחיל לפני שראידה חוזרת מלאה בנוסטלגיה ואולי אף בחלום על מקום שלא היה ואולי גם לא יהיה. לפני בואה, ראידה מנסה לדעת מה היה גודל השטח של משפחתה מבלי להיגרר להגזמות. כפי שהיא מתבדחת במחזה, לפי הסיפורים של פלסטינים בגלות על השטח שהיה שלהם לפני הנכבה, פלסטין הייתה צריכה להיות ארץ ענקית: "עשיתי חשבון ולפיו כדי לכלול את השטח הזה, פלסטין הייתה צריכה להיות בגודל של אוסטרליה". מסע אחר מתחיל כשהשיבה ממומשת במציאות. הזמן לא קופא, דמויות רבות בחייה כבר לא שם, וגם הנוף השתנה, שלא לדבר על המציאות הפוליטית. המחזה לא מרבה להתייחס למציאות הפוליטית בתקופה שבה ראידה שבה לירושלים. קהל פלסטיני לא זקוק להקשרים שכאלה ואיכותו של המחזה בכך שהוא רחוק מלהיות פמפלט פוליטי – הוא עדות לסיפור תלאות אנושי, של תקוות ואכזבות, שקשורות קשר ברור, שאין צורך לבטאו, לאסונות הפלסטיניים של  הנכבה (1948) והנכסה (1967).

לא קל להיות בתו של שהיד שמבלה חלק מהזמן ברמאללה, בביירות בארץ ובעולם. את ההצגה הזו לקחה ראידה למחנות הפליטים של לבנון כמו גם לפזורה הפלסטינית באשר היא וכמו בנצרת, הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים במשך זמן רב. מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה למחזה הזה? דומה כי האנושיות של ראידה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי למעשה השיבה שנכון להיום רבים מהפלסטינים היו רוצים לממשו אך מוצאים עצמם מול מדיניות ישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה.

אבל ללא זכות השיבה לא יהיה פיוס בארץ הזו ואפילו לא "שלום", מונח שמזמן איבד את משמעותו מאז שהפך למדיניות המעוצבת בישראל ובארצות הברית. זו לא שיבה פוליטית: החזון הפוליטי הפלסטיני הוא של שחרור ועצמאות. זו דרישה, מעוגנת בחוק הבינלאומי, לעץ התאנה של משפחת טאה בירושלים. זו שיבה לחיים נורמליים תחת עצי הפרי, לאהבה שאינה פוליטית, למסורת שמחבקת ולעתים חונקת, לשחרור מכיבוש וכפייה ושחרור מהצורך להילחם בהם – כי אם לא נלחמים אז גם לא שורדים. כולי תקווה שיום אחד קהל דובר עברית יצפה במונודרמה הזו, כי לטוב או לרע זוהי המורשת של כולנו שאיתה נצטרך ללמוד לחיות ביחד. החלופה לכך היא לטבוע ביחד בגלי האלימות הבאים.