הדרך של נתניהו ל-61 עוברת בריבונות מזרחית

הבחירות האחרונות היו בבחינת נס: בשבועות שקדמו להן כל הסוקרים והפרשנים דיברו על מפלה חסרת תקדים של מפלגות המרכז-שמאל שנעו בריצת אמוק לעבר האפשרות שאחת מהן, ואולי יותר מאחת, כלל לא תעבור את אחוז החסימה. הסוקרים הביעו לא אחת מבוכה גדולה לנוכח מצעד האיוולת שנגרם כשגנץ לא חבר למיכאלי שלא חברה למרצ, כך שכל צד בשלישייה הזאת – ובניגוד ללפיד שידע למתן את האגו הכביר שלו – סיכן את המשימה היחידה: למנוע מנתניהו להקים ממשלה. אך הנס קרה, ובניגוד מוחלט לתחזיות, כל שלוש המפלגות לא רק שנכנסו לפרלמנט, אלא במספרים מרשימים, תוך שגם מפלגת רע״ם הבליחה פנימה.

אין ספק, זהו שיעור עצום במגבלות הסקרים הפוליטיים, אך הדבר שהיה אמור להיות במוקד הדיון נשכח: העובדה שחבורת האנשים האלה, המכנים עצמם פוליטיקאים, לא הצליחה להראות ולו מעט תבונה פוליטית או גדלות אנושית. ההזדקקות לנס, בה בעת שבפוליטיקה, כפי שכולנו יודעות, אין נסים, אומרת דרשני: מדובר הרי במשחק אריתמטי פשוט. מה קרה בבחירות הרביעיות של המשבר הפוליטי החריף ביותר שידעה ישראל מעודה (אולי מדובר במשבר הפרלמנטרי המובהק ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיות)? להמראה הבלתי נתפסת של גוש המרכז ביום הבחירות אחראי נתון אחד בלבד (שאמנם דווקא דובר פה ושם, אך בלי ההקשר המלא שלו): מצביעי נתניהו היו שאננים ולא הלכו להצביע. בצד ההתרסקות הקולוסאלית של המשותפת (שגם אותה אף אחד לא חזה) אפשר לומר בבטחה שהעוגה חולקה בצורה כזאת, שלפיה נתח חסר תקדים ניתן למצביעים יהודים מבוססים יחסית מאזורי המרכז של הארץ, בהתבסס על כך שמצביעי הפריפריה, המזרחית והערבית, כלל לא הגיעו לחלוקת העוגה. אמירתו המטלטלת של היועץ המשפטי מנדלבליט "ניצלנו בחסדי שמיים" מבטלת באבחה את העובדה הפשוטה שהמזרחים והערבים, ובייחוד אלה מתוכם שלא הצביעו, הם אלה שאחראים לאפיפאניה הגדולה של "השומרים על הדמוקרטיה."

מה שהציל את חבורת האגואיסטים הפוחזת לא היה איזו מחוייבות פנימית או סגולה חיובית של נוכחות (הצבעה, התגייסות, תביעה), אלא העדרותו של הצד השני. זה הכול. וזה מה שמאפיין את הבחירות החמישיות. נדמה שאין דרך ראויה יותר להסביר את מהלך העל שעובר על החברה הישראלית בשנים האחרונות מאשר המעבר של הפוליטיקה מנוכחות להעדר. כפי שחוזרים ואומרים רבים בימין, מעולם לא הייתה אחדות דעות כזאת בפרלמנט הישראלי: הן בסוגיות מדיניות והן בכלכליות מציעות המפלגות אותו היצע ממש (על מצע אין הרי מה לדבר) אך הן אינן מסוגלות לגבש קואליציה, על אף שהטריחו את הבוחר הישראלי פעם אחר פעם. מפלגת הליכוד לא מוכנה להעמיד בראשה מישהו אחר במקום נתניהו, והשמאל-מרכז לא מוכן לקבל הן את הכרעת הבוחר והן את הכרעת בית המשפט שקבעו שניהם, שאין מניעה מכך שנתניהו ימשיך לנהל את המדינה גם בהיותו מואשם בעבירות חמורות. אין שום ספק שמנהיגים כאלה אינם ראויים שיצביעו עבורם, ובייחוד מובנת הרתיעה בקרב מצביעי הליכוד שלמדים, פעם אחר פעם, שלקולם הפופולרי (קול העם) אין בעצם פרעון פרלמנטרי (ומכאן שהסיכוי שידירו עצמם גם הפעם איננו מבוטל).

אז למה הישראלים בכל זאת מצביעים? נראה שדבר אחד התגבש מסיבוב לסיבוב: ההתגבשות הברורה של כוח שולל של העדר כמניע והמנוע הגדול של הפוליטיקה בארץ. המצביע הישראלי אומר כך: "המוטיבציה שלי איננה כמיהה לניצחון אלא חשש מניצחונו של האחר." אחד האחראים לכך הוא נתניהו שמתבסס על הרחקת מצביעים ערבים ועל קירוב מצביעיו שלו מהפחד שהצד השני ינוע "בכמויות אדירות לקלפי." מוטיבציה פוליטית שמתבססת רק על חשש מנצחון הצד השני מראה של מערכת שהגיעה לידי מיצוי ולכן מובילה גם להרס, שהרי כל שיתוק מוביל בסוף להתפרקות, גם אם במהלך ארוך של קמילה והתייבשות.

אלה – ההעדר, השיתוק, ההתייבשות ולבסוף גם ההתפרקות – אינם פוליטיקה: זו מטבעה עוסקת בשיח משגשג, באידיאולוגיה ותשוקה. מה מניע 120 חברי כנסת ועשרות אלפים של עוזריהם, פעילים פוליטים, פרשנים, סוקרים, נשים שאכפת להן, חוקרות, משפטניות, אקדמאים, מוכרים בסופר, ספרים וסטייליסטים, בחורי ישיבות, אמנים, אנשי הגות ותרבות, צעירים מלאי הורמונים וזקנים תשושים, אם לא הרגע המלהיב של הפוליטי? מה מניע אותם, את הישראלים? ובכן, דבר אחד נראה מפלג את שני הגושים באופן ברור: אם בבריטניה שתי נשים לא לבנות (קמי בדנוך וסואלה ברוורמן) היו מועמדות ריאליות להחליף את בוריס ג'ונסון, ואם באמריקה כבר מזמן נבחר נשיא שחור, הרי שישראל הלבנטינית עדיין מחכה לראש ממשלה לא אירופי. גם אם זו רק מראית עין, אין ספק שההתפלגות הגושית בישראל נסבה על המזרחים. העובדה שעדיין יש ראש מפלגה מזרחי אחד בלבד בפרלמנט, וזו איננה מפלגת שלטון, בשעה שהמזרחים הם הציבור הגדול ביותר – הם ישראל – אמורה להדיר שינה מעיניהם של כל המצביעים כולם, לא חשוב כיצד הם מגדירים עצמם.

הבורות בעניין מצמררת. אפילו בקרב חוקרי מזרח תיכון יש שטועים לחשוב כי היהודים-הערבים הם מיעוט, אמנם בעל חשיבות בגלל ייחודו התרבותי שבין אירופה (ערש היהודים) למזרח (ערש הערבים), אך עדיין מיעוט. הבורות הזו מהווה שיקוף בוטה של יחסי הכוח. המזרחים הם האוכלוסייה היהודית הגדולה בארץ והם גם חלק אינטגרלי מהמזרח התיכון, ולמרות זאת מדינת ישראל לא מאפשרת להם ריבונות. אבישי בן חיים מייצר בספרו הקבלה בין מנחם בגין לבנימין נתניהו, הקבלה בעלת זכויות רבות ולא מעט מגבלות, אך כפי שהראתה אלונה מרים אילוז ב"דה מארקר" במרץ 2021, הנתונים מראים שהפופולריות של נתניהו בקרב מצביעים מזרחים חלשה בהרבה לא רק מזו של בגין אלא גם מזו של שמיר ושרון. כן מראה אילוז, שאוכלוסיית המזרחים היא האוכלוסייה שבקרבה ירידת אחוזי ההצבעה הייתה הדרמטית ביותר, וגם היא, בחפיפה לימי נתניהו. סטטיסטיקות מראות שלהיות אישה מזרחית בישראל גוזר אותך לחיים פריפריאליים חסרי אונים ללא הגדרה עצמית, ללא חופש ובוודאי ללא יכולת השפעה, היום, עכשיו, גם אחרי שנים של "רנסאנס מזרחי".

עם כינון ממשלת בנט, יצאה מירי רגב בהצהרה דרמטית ואמרה שאם ביום שאחרי נתניהו לא יעמוד מזרחי בראשות הליכוד, המזרחים יתפצלו ממנו. בישראל הגזענית האמירה הזאת התקבלה כמובן בביקורת, אך לפיל הגדול אחראי נתניהו עצמו שלא נדרש לרגב ולא התבטא בעניין המזרחי ברצינות הראויה מעולם (בניגוד אגב לאמירתו המפורסמת של בגין שהפכה אותו למנהיג הפופולרי [העממי] ביותר בהיסטוריה הישראלית). גם עכשיו, בין דיון אחד במשפטו לדיון על עסקת טיעון, לא הכריז נתניהו על יורש, וזאת למרות שגם גוש ביבי וגם גוש לא-ביבי מחכים, גם אם באופן לטנטי, ליום שאחרי. אם ידע להביאו כבר עכשיו, ולסמן אחד משלושת המועמדים להנהיג את ישראל בעתיד – רגב, אמסלם או אוחנה – נתניהו, האיש המר, שהביא את מימדי השלילה בישראל למימדים שלא ידעה, יביא פוליטיקה של חיוב ונוכחות, ואז אולי גם יצליח להיות לראשונה בחייו פופולרי, פופולרי באמת.

ד"ר עמרי (חנה) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים בפורום ללימודים בינאזוריים בברלין. בסתיו הקרוב עתידה לצאת לאור אסופת המאמרים עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי בעריכתה (בשיתוף עם ד"ר דותן הלוי) ובימים אלה היא שוקדת על המונוגרפיה השלישית פרי עטה פוליטיקה ומעשי קסמים: ביוגרפיה תרבותית של בנימין נתניהו