על פריימריז, שבטיות ושתיית מנדטים

פוליטיקה זה משחק של דמיון: מי אנחנו, מי הם? לכן זה עניין נזיל, מישהו עולה, מישהו יורד. המשחק מתעצם במיוחד לקראת בחירות. אחרי כן בא המימוש, שעל פיו בוחנים האם המפלגה שהצבענו מימשה את מה שדמיינו, האם עליי לשנות את ההצבעה בפעם הבאה, או בכלל להימנע. זאת הסיבה שסבב הבחירות הנוכחיות מעורר שעמום גדול, הרי הציפייה היא שמה שהיה הוא שיהיה. כל עוד הגיוס נשאר שבטי, בלי נושא חדש לסדר היום חוץ מ"כן-ביבי-לא-ביבי", סביר שלא יהיה שינוי משמעותי. הרי שני הגושים מימשו, פחות או יותר את מה שציפו המצביעים. גוש "השינוי" חסם את ביבי (והמשיך את המדיניות שלו), וגוש "רק ביבי" נשאר נאמן לו.

אבל יש בפריימריז ובהרכבת הרשימות פוטנציאל של שינוי, כי הם מאפשרים לדמיין משהו אחר, חדש. זה יכול להביא ל"שתיית קולות" בתוך המפלגות של הגוש, ולפעמים קצת בין הגושים. העניין דינמי ואינטראקטיבי. בהמשך אתן דוגמא קטנה מההווה ואחת בולטת מהעבר.

בקרב המפלגות הציוניות (כלומר לא כולל החרדיות, המשותפת ורע"מ) יש שני סוגי מפלגות, מפלגות דמוקרטיות -עם חברים, סניפים, מתפקדים, מוסדות נבחרים ופריימריז – ומפלגות דיקטטוריות – של מנהיג אחד או שניים המקימים רשימה, מרכיבים אותה, ויוצרים מצב של תלות במנהיג. לסוג האחרון שייכות המפלגות של לפיד, ליברמן, גנץ וסער.

אבל למרות השוני העקרוני יש השפעות הדדיות ביניהם. הדמוקרטיות נגררו אחרי הדיקטטוריות, והמציאו את רעיון המקומות המשוריינים כזכות של ראש הרשימה, כדי "לתקן" את תוצאות הפריימריז, קרי מתוך שיקול של שתיית מנדטים. כלומר, מניחים שאם אציב ברשימה מועמדת ערביה, לדוגמא, אולי אוכל "לשתות" קולות מהרשימה המשותפת (ראה מקרה מרצ בסבב האחרון), או אם אציב דתי-לאומי אשתה קולות של ימינה ז"ל (ראה מקרה גיוס מתן כהנא למחנה הממלכתי).

ועכשיו, שתי דוגמאות של משחקי הדמיון האינטראקטיבי של הקמת רשימות, הראשונה עכשווית, כשעדיין לא ברור איך באמת יתפתחו הדברים, והשנייה – המקרה הקלאסי של שתיית קולות בבחירות 2006, עם מוסר השכל תקף לגבי הפוליטיקה הישראלית.

תוצאות הפריימריז בעבודה חוללו מהומה בקרב ותיקי המפלגה, בשל בחירת מועמדות ומועמדים צעירים, מזרחיות, דתיים לייט, ודחיקת האשכנזים הוותיקים לובשי המדים לשעבר – עומר בר-לב ונחמן שי – למקומות לא ריאליים. אז עלו קולות שדרשו לשריין לבר לב מקום לפני הצעירה "המזרחית והסוציאליסטית" נעמה לזימי. מי זאת בכלל? שאלו במפלגה, וזכו לתמיכה של כמה בעלי דעה בעיתון הארץ. חלק מהוותיקים מאיימים להעביר הצבעתם למפלגות אחרות.

אבל רגע רגע, עוד מעט יש פריימריז במרצ, והתמודדות על ראשות הרשימה בעקבות פרישתו של ניצן הורוביץ. לכולם היה ברור שאחרי שנה כל כך גרועה, אם לא מחליפים אותו אין סיכוי למרצ לעבור את אחוז החסימה. אבל מרצ מפלגה הנשלטת על ידי אליטה מאד מבוגרת ושמרנית שדיכאה ניסיונות התחדשות בעבר (גילוי נאות, מכיר את חלקם אישית, הייתי פעיל פוליטי איתם בסוף שנות השבעים, וגם מכיר את הצעירים, שחלקם היו תלמידים שלי). החבורה הזאת לא מצאה מועמדת צעירה יותר וגייסה את הדמות המוכרת של זהבה גלאון, ומולה התייצב הרכש המוצנח, יאיר גולן. בתחילה כולם הרימו גבה, מה פתאום מפלגה ערכית שוחרת שלום תציב גנרל, אבל לאור תוצאות הבחירות בעבודה הוא דווקא צובר מומנטום. מדוע? החשיבה היא שאם יהיה "לנו" גנרל, נוכל לשתות קולות מוותיקי מפלגת העבודה המאוכזבים. כלומר, נוצרה אפשרות פוטנציאלית שאם יבחרו ביאיר גולן, מרצ תוכל לשתות מנדטים מהעבודה, אבל אז הצעירים המאוכזבים ממרצ עשויים לעבור להצביע לעבודה המתחדשת. השאלה כמה צעירים יש במרצ, וכמה ותיקים מאוכזבים יש בעבודה.

הזוי? לא, ככה עובדת פוליטיקה, באמצעות משחקי דמיון. לכן פוליטיקה היא כל כך לא יציבה, מנהיגים עולים ויורדים, מפלגות צומחות וקורסות, עולות ויורדות.

ועכשיו לדוגמא המובטחת משנת 2006 ולמוסר ההשכל. זהו מקרה קלאסי של משחק דמיון אינטראקטיבי ושתיית קולות, עם תמהיל של גיוס שבטי וסדר יום חדשני. באותן בחירות נוצר המודל של המפלגה הדיקטטורית שנשאר עד היום, כי הוא הצליח.

בין השנים 2006-2003, ראש הממשלה אריאל שרון הוביל את מהלך הנסיגה החד-צדדית מעזה והתעמת עם המתנחלים הדתיים הלאומיים, בגיבוי שבט "השמאל" (בעיני השבט כל עימות מוצלח עם מתנחלים הדתיים הלאומיים יזכה לגיבוי, גם אם זה הוביל לאסון כששני מיליון עזתיים הוכנסו לכלא הגדול בעולם). המהלך, שמשום מה קרוי "התנתקות", עורר מחלוקת בליכוד, ומי שהוביל את המאבק נגדו היה נתניהו, שהיה אז שר האוצר. מי שניהל את המאבק הכי עקבי נגד המדיניות הכלכלית של נתניהו היה יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ (גילוי נאות, הייתי יועץ שלו בין השנים 1994-1999). שרון חשש מאד להתמודד מול ביבי בפריימריז כי הרוב בליכוד היה נגד המהלך של הנסיגה מעזה (הוא קיים משאל בתוך המפלגה והפסיד, ובכל זאת ביצע את הנסיגה החד צדדית).

לקראת הפריימריז במפלגת העבודה, החליט עמיר פרץ לחזור למפלגה ולהתמודד מול שמעון פרס. פרץ הקים מפלגה דיקטטורית שלא המריאה מעבר ל-3 מנדטים בין 1999-2005 ("עם אחד"). אף אחד לא האמין שפורש בלתי נאמן, ועוד מזרחי משדרות, ינצח את המנהיג המיתולוגי. אבל הוא ניצח, תדהמה גדולה. "השתלטות עוינת" קראו לזה (מזכיר משהו?) הוא כבש את המפלגה עם "פלנגות צפון אפריקאיות" כפי שאמר גיגי פרס, אחיו של המפסיד הקבוע, המכונה "לוזר".

פרץ הביא למפלגה סדר יום כלכלי-חברתי נגד המדיניות הכלכלית של נתניהו והבטיח לגייס קולות מהליכוד ("לשתות מנדטים" זה מושג יחסית חדש), וכדי להתנער מהשבטיות הגזענית של חברי המפלגה הוותיקים הכריז שהוא "יקבור את השד העדתי". אבל השד העדתי האשכנזי לא נרגע, ואכן היה מהלך של חילופי קולות בסדר גודל עצום, אלפי קולות ברחו למפלגות אחרות, אבל באו במקומם מצביעים מעיירות הפיתוח.

אז מגיע הרגע של ייסוד מודל המפלגה הדיקטטורית, המוצלח ביותר עד היום, בהנהגת שרון ופרס. פרס המובס ושרון שחשש מהתמודדות מול נתניהו הקימו יחד את קדימה, במטרה לשתות מנדטים משתי מפלגות השלטון הגדולות. בן רגע של דמיון יצירתי יצרו מפלגה גדולה עם סדר היום המדיני של שרון, היינו להמשיך בנסיגות החד צדדיות מתוך האמונה ש"אין פרטנר" אבל "הכיבוש לא טוב לנו" (ציטוט משרון). קדימה גם נגררה אחרי סדר היום הכלכלי-חברתי של פרץ, כאשר שמעון פרס הגדיר את המדיניות של נתניהו "קפיטליזם חזירי".

מעבר הקולות היה גדול מאד באותן בחירות. השבטיות האנטי-מזרחית של "השמאל" פעלה חזק, הם ברחו לקדימה ולמפלגת פנסיונרים, שהוקמה במיוחד בבחירות האלה סביב סדר היום החברתי-כלכלי. שרון נטרל את הגיוס השבטי של הימין, והליכוד בראשות נתניהו ירד ל-12 מנדטים. מה שקרה אחרי שדמיינו סדר יום חברתי-כלכלי שוויוני והמשך הנסיגות, היה אסון גדול, והוא הביא לעליית נתניהו למשך 12 שנים. סדר היום של פרץ נוטרל על ידי חסימתו ממשרד האוצר, והמהלכים החד-צדדיים של קדימה הוכחו כטעות גדולה אחרי השתלטות חמאס על הרצועה, והכנסתה לסגר. חולשת הממשלה הביאה אותה לעימות אלים עם החיזבאללה (מלחמת לבנון השנייה), ולסבב הראשון בדרום, הרי הוא עופרת יצוקה, בהנהגת אולמרט וברק.

ומהו מוסר השכל מהדוגמא ההיסטורית הזו? שגם אם יש סדר יום, השבטיות תמיד קיימת, וב"שמאל" השבטיות האנטי-מזרחית אף חזקה יותר מהשבטיות הימנית. השבטיות משמשת כמנגנון גיוס כשאין למפלגות סדר יום, ונועדה להסתיר מהבוחרים את העובדה הזו. כשלשתי המפלגות הגדולות אין סדר יום להצביע עבורו הן יוצרות קרטל על ידי גיוס שבטי דיכוטומי משתק, לפיו אתה כאן או שם, אין אמצע. לכן בארבעת הסבבים האחרונים של הבחירות, השבטיות הדיכוטומית חגגה.

בינתיים נראה שגם בסבב הזה תהיה חזרה על הסבבים הקודמים. אבל אין לדעת מראש, כי בחירות זה משחק דמיון אינטראקטיבי. ולפלסטינים נתיני המשטר הצבאי, דרך אגב, יש גם מה להגיד, גם אם אין להם זכות בחירה, הם מסוגלים להכתיב סדר יום.