ההכחשה מתגברת בגלל הצלחת המאבק

המצוקה של מכחישני החטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן גדלה ופעילותם מתרחבת והולכת, ככל שמשנה לשנה מתרבה מספר הארגונים והמוסדות המכירים בפרשה

בחודשים האחרונים ניכרת פעילות מוגברת של מכחישי חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. כך, בין היתר, במאמריהם של נעמה ריבה ואורי משגב בעתון הארץ. בעיני, כפעיל בעמותת עמרם, זאת התפתחות חיובית בהחלט שמעידה על ההצלחה שלנו.

הסוציולוג פייר בורדייה הבחין בין שלושה מצבים: דוקסה, מצב שבו נקודת המבט של קבוצה חברתית דומיננטית היא המובן מאליו, שאין צורך לנסח אותו במפורש במילים; הטרודוקסה, מצב שבו יש ערעור מפורש וגלוי על נקודת המבט הזו, ואורתודוקסה, התגובה – ההגנה הרשמית על נקודת המבט.

במשך שנים רבות היתה נקודת המבט הרשמית של המדינה "מובנת מאליה" בקרב קבוצות אוכלוסייה רחבות שלא חוו בעצמן את החטיפות, ובייחוד באמצעי התקשורת, באקדמיה, ובהצהרות רשמיות. אקדמאים לא חשו צורך לערוך מחקר אקדמי על הפרשה כי לא היתה פרשה, היו רק טענות לא מבוססות של תמהונים וקיצוניים, כפי שהוצג הרב עוזי משולם ז"ל. המשפחות עצמן זכו לעיתים ליחס מאשים על טענותיהן, כפי שעולה מהפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית.

בין מכחישי הפרשה ישנם רבים הקשורים לדור שקלט את עולי תימן והמזרח בשנות החמישים, או חשים הזדהות רגשית עמוקה איתם. לדוגמא, הבלוגרית "נונה דולברג" הזדעזעה מאזכור המעורבות של יגאל אלון בהעברת התינוקת ציונה היימן למשפחה מאמצת, מה ש"השחיר לדיראון עולם את סמל יפי הבלורית והתואר" (נזכיר שיפי הבלורית והתואר הם האחראים הראשיים לגירושם של מאות אלפי פלסטינים ב-1948). אפשר היה גם להכיר באחריות של דור הקולטים, כפי שנהגה חגית בן יעקב, נכדתה של האחות סוניה מילשטיין, אבל הדרך הזו היא כמובן מאתגרת הרבה יותר.

פייר בורדייה
פייר בורדייה. האורתודוקסה על ספידים. צילום: CC BY-SA 4.0 Bernard Lambert

המצוקה של המכחישים גדלה כאשר משנה לשנה מתרבה מספר הארגונים והמוסדות המכירים בפרשה. כך למשל, ב-2020 תנועת דרכנו, שמחתה באותה תקופה מול בית ראש הממשלה, ביטלה את השתתפותו של מכחיש הפרשה אבשלום אליצור באירוע לציון תשעה באב ומניעת שנאת חינם. במאי השנה שודרה ב"כאן" סדרת הטלויזיה "חידת משולם" וזכתה לצפיות רבות. סביב יום המודעות השנה תנועת "מחזקים" פרסמה לראשונה עדות על הפרשה למרות התגובות הנזעמות. וגולת הכותרת, ביום המודעות עצמו אירח לראשונה נשיא המדינה את המשפחות והפעילים וקרא להכיר בפרשה ולסייע למשפחות. כפי שכתב גיל רוטשילד-אליאסי, חשיבות האירוע היתה בענווה שבו, בהקשבה למשפחות במקום להכפיף את עדותן לאישור של "מומחים" מזנים שונים.

כדאי להזכיר שעוד בשנת 2016 סקר של מינה צמח בהזמנת ערוץ הכנסת מצא ש-88% מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל שמעה על הפרשה ו-82%  מאמינים שילדים תימנים נחטפו בשנות החמישים ונמסרו לאימוץ – וזה עוד לפני הפעילות המוגברת בשנים האחרונות.

על רקע ההישגים הללו, מובן מאליו שמי שחוששים מהכרה רשמית בפרשה מרגישים מאויימים יותר ויותר, ובצדק. לאחר הדוקסה ששלטה שנים רבות שבמסגרתה לא היה צורך להכחיש במפורש את הפרשה, כיום הצורך הזה מורגש יותר. נדרשת אורתודוקסה של הגנה רשמית על נקודת המבט הממסדית לפיה אין להאמין לעדויות ההורים.

לכן, התגברות הפעילות של המכחישנים היא דווקא הישג, זו ההוכחה הטובה ביותר להצלחה הגוברת שלנו, הפעילים. נקווה כמובן שהלחץ מדעת הקהל יוביל בקרוב להכרה רשמית של המדינה, שהיא התנאי לצדק, וגם לריפוי.

לקריאת כל המאמרים בנושא חטיפת ילדי תימן

הפגנה בירושלים לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, 21.6.2017. צילום: יעל שפיר ויינשטיין
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.