מרצ פרוגרסיבית רק בעיני עצמה

המתמודדים בימים אלה על ראשות מרצ הם אלוף במיל. יאיר גולן וחה"כ לשעבר זהבה גלאון. האחרונה חוזרת לחיים הפוליטיים אחרי ארבע וחצי שנים. הראשון מקומו שוריין בבחירות הקודמות וכעת הוא מתמודד על ההנהגה. בשבועיים האחרונים נכחתי בשני כנסים פוליטיים של מפלגת מרצ שהתקיימו בקיבוץ מצר. שמעתי קצת ממנהיגיה ומנהיגותיה העתידיים של המפלגה משני המחנות.

בכנס הראשון שבו נכחתי הודיע, בקצרה, יאיר גולן כי מרצ היא מפלגה ציונית התומכת במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. המלצתו העיקרית היא היפרדות מהפלסטינים והוא מתכוון להפוך את מרצ למרכז המחנה הציוני-שמאלי. שמאל שאינו אקסקלוסיבי, שמאל מסביר פנים עם חיבוק רחב. מבחינתו, מרצ אמורה להתחדש, להתארגן, לחדש את שורשיה ולפתוח את שורותיה לקהלים חדשים באמצעות מאבק ציוני שמאלי בכל פינה בחברה הישראלית והצגה של מצע ישיר, חד, מסביר פנים וישים כפי שהוא מציג.

לעומתו, זהבה גלאון מדברת על הצורך המיידי לגבש כוח פוליטי שמאלני בחברה הישראלית. שמאלנות גאה היא אות כבוד לדבריה. על פי גלאון, כעת, המפלגה – כמו כל הפוליטיקה הישראלית – נקראת להתמודדות מחודשת שבמסגרתה מרצ היא כוח חשוב, חיוני, הכרחי ונחוץ. על כן יש לגבש את כוחה, לחדד את המסר האזרחי-דמוקרטי ולהיאבק על מקומה של מרצ בצד השמאלי של מפת הפוליטיקה הישראלית.

גלאון, למרות הביקורת הלגיטימית על ממשלת השינוי, מצדיקה את ישיבתה של מרצ בממשלה ומקווה שמרצ תהווה חוליה מכרעת בהרכבת הממשלה הבאה. בעיניה, מטרתה המיידית של המפלגה היא גיבוש הכוח הקיים והחזרת קולות נאמנים-היסטורית שנדדו למפלגות אחרות. כדי למנוע את חזרת הימין לשלטון יש לחדד מסר פוליטי אזרחי, שמאלני, סוציאל-דמוקרטי ולהתמקד במאבק על זכויות אזרח ואדם. כעת אין צורך או זמן לפנות לקהלים חדשים.

ניצחון פוליטי של ששה מנדטים (או יותר) ימקם את המפלגה ככוח משמעותי שעשוי להשפיע על מדיניות הממשלה הבאה. מנהיגי מרצ מקווים להיות מרכיב במסגרת קואליציה ממשלתית של מרכז שמאל. במקרה שהגרוע מכל יתרחש ותוקם ממשלת ימין עם בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר על מרצ להוות אופזיציה אזרחית נחושה ועיקשת.

במפגש עם גלאון, נשאלה השאלה לגבי הקשר של מפלגת מרצ עם בוחרים ובוחרות מזרחים. השואלת תהתה על כישלונה המתמשך של מרצ בגיוס קהל מזרחי לשורותיה. השאלה זכתה גם לתשומת ליבם של חבר וחברת הכנסת מוסי רז ומיכל רוזין. את התשובה המשולבת של שלושתם ניתן להגדיר כתיאור היסטורי ופסיכו-חברתי.

ראשית, נאמר כי ניסיונות התקרבות כאלה נעשו בעבר הרחוק והקרוב, אך מפח הנפש של המפלגה היה קבוע. למרות תמיכה משמעותית שמרצ הציעה לקהלים "בפריפריה", הם המשיכו לבחור בליכוד ובימין. ההסבר שהוצע לעובדות היסטוריות ידועות אלה, עם ניואנסים כאלה ואחרים, היה כי מפלגת מרצ היא מפלגה פרוגרסיבית בעוד הקהל בפריפריה החברתית בישראל הוא מסורתי. זהו קהל שמרן. קהל שאינו מסוגל או מעוניין לאמץ את האופק הפוליטי של מפלגת מרצ בנושאים כגון זכויות אזרח ואדם, שיוויון לנשים וזכויות הקהילה הלהט"בית, מאבק למען שוויון ככלל ועמידה נחושה בפני פגיעה והסתה כנגד פוליטיקאים פלסטינים ישראלים בפרט. וכמובן, אבן הראשה במצעה של מרצ שהוא חתירה להסדר פוליטי עם הפלסטינים. לסיכום, נטען על ידי הדובר והדוברות כי חוסר רצון לאמץ את המצע של מרצ או התנגדות ממשית אליו נובעים מנתוניו והעדפותיו של קהל "הפריפריה" בעצמו.

מנהיגי מרצ טענו כי הבשורה המורכבת והפרוגרסיבית שלהם נדחית על ידי הפריפריה הישראלית – של מזרחים ומזרחיות שתמונת עולמם נעדרת אלמנטים מורכבים אלה של אזרחות שווה וליברלית, צדק חברתי, שוויון ושלום באופן שבו הם מנוסחים על ידי מפלגת מרצ בשנים האחרונות. הכישלון בחיבור בין הפריפריה למרצ מונח לפתחם של בוחרי ובוחרות הפריפריה. "הם" לא מוכנים ללכת בשביל חתחתים, רב פנים ומאתגר זה. "הם" שמרנים; אנחנו פרוגרסיבים.

ביקשתי את רשות הדיבור, והצגתי שלושה אירועים היסטוריים שבהם הפרוגרסיביות שבעמדתה של מפלגת מרצ לא עמדה במבחן המציאות החברתית-פוליטית בישראל.

ראשית, תהיתי מדוע עמדתה של מפלגת מרצ – תחת הנהגתו של ניצן הורוביץ כשר הבריאות – היתה נחרצת ועיכבה את פירסומו של הדוח הממשלתי שנערך ונכתב על ידי פרופ' איתמר גרוטו. דוח זה דן בהיסטוריה הרפואית ובפגמים – גזעניים – בהתנהלות משרד הבריאות בעבר כלפי קהילות מטופלים שונות. פגמים אשר חלקם נגעו גם לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח ובלקן.

עם הגשת הדוח על ידי סמנכ"ל משרד הבריאות, פנה הורביץ לפרופ' שפרה שוורץ לקבלת חוות דעת נוספת וחוות דעתה (שפסלה את הדו"ח) התקבלה על ידו. רחלי סעיד עמדה בהרחבה על הכשלים בחוות הדעת של פרופ' שוורץ. חשוב להדגיש כי עד עתה לא ניתנה תשובה לשאלה מדוע מרצ כמפלגה אשר חרתה על דגלה את המאבק לזכויות אדם, ממשיכה להתעלם או להתכחש לבעיה חברתית ששורשיה נוגעים באופן ישיר לזכויות אזרח ואדם.

מפליא שמפלגת זכויות האזרח והאדם ממשיכה להגן על עמדות המדינה, הממסד המדינתי, ולהזדהות עם מחקר וחוקרות שמרניים. קובלנות של אזרחים ואזרחיות על היעלמות ילדיהם נמצאות בעין הסערה התקשורתית מזה שנות דור. כיצד התמיכה באי בירור וחשיפת תיקים, גילוי אינפורמציה ממסדית, מוצדקת כעמדה ופעולה פרוגרסיביות המגינות על זכויות אזרח ואדם? כיצד פעולות מסוג זה של מפלגת מרצ מתפרשות כפעולות אנטי-שמרניות!?

השאלה השנייה שלי נגעה לעמדתה של מפלגת מרצ בכל הקשור לאירועים הקשורים לנגישות לנחל האסי. נחל שגדותיו מסוגרות לנגישות באמצעות זכויותיו, שעריו וגדרותיו של קיבוץ ניר דוד שהוקמו על "אדמת הלאום". ברור לכל הנוגעים בדבר כי זהו מקרה פרטי בעל סממנים של בעיה כללית ורחבה יותר. הוויכוח על נחל האסי וקיבוץ ניר דוד מהווה דוגמה מצוינת לתהליך חברתי וכלכלי ארוך שבו משאבי טבע של החברה הישראלית (של "הלאום היהודי") מפוקחים, מנוהלים ומסבסדים יישובים קיבוציים כאלה ואחרים.

גם במקרה זה, עמדתה של מפלגת מרצ נוקשה במיוחד. מעבר לתיוג מול שערי קיבוץ ניר דוד, מעולם לא ערכה מפלגת מרצ דיון מקיף ופתוח בנושא.

טענותיהם של המפגינים והמפגינות, אזרחים ואזרחיות ישראלים, לא נשמעו עד עתה בפורום או בהיכל של מפלגת זכויות האזרח הישראלית. ברור לגמרי כי המפגינים מנגד וממול לשעריו של קיבוץ ניר דוד רואים בחסימה ובגידור של משאבי טבע פגיעה בזכויות האזרחיות שלהם. מדוע אין מפלגת זכויות האזרח מטה אוזן לטענותיהם? מדוע אין מפלגת זכויות האזרח הישראלית מאפשרת דיון פתוח, מלא וכן על טענות הצדדים?

חשוב לציין כי "קוטלי דרקונים" כדוגמה יעקב בכר שנבחר לא מזמן כיושב ראש התאחדות הארגונים הכלכליים של הקיבוצים נכח והביע תמיכה במועמדתו של יאיר גולן. בכר ניהל משא ומתן עם ראש העיר בית שאן. הפניית משאבים פיננסיים וניהול משא ומתן עם ראש העיר ומעל לראשיהם של המפגינים והמפגינות הן פעולת הסטה והסחת תשומת לב מהקשיים המרכזיים שעולים בפרשה זו. מתן כסף באופן הזה לא פותר בעיות חברתיות. להפך: פעולה זו מגבירה שחיתות, מעמיקה ניכור ומעודדת אלימות, אך לא מקרבת יישוב סכסוכים.

כך קורה, פעם נוספת, שאנו עדים לכשלון של עוד ניסיון לבצע הליך בירור דמוקרטי, אזרחי וענייני בנוגע להגנה על זכויות אזרחים ואזרחיות בכל הנוגע לשימוש במשאבי טבע ציבוריים השייכים "ללאום". מה שמעניין הוא לראות את האוכלוסייה שמשני צידיו של המתרס. מחד נמצא קהל בוחרים של מרצ ומאידך וממולם ציבור שמצביע על פגיעה בזכויות האזרח והאדם שלו השייך בעיקר "לפריפריה" של החברה הישראלית שמרצ (לכאורה) מחפשת את קירבתה ואת מצביעיה.

באופן כללי כדאי לשאול, מהי עמדתה של מפלגת מרצ בנושא רפורמה אגררית באדמות הלאום בישראל? האם זכויות האזרח והאדם על פי מפלגת מרצ נעצרות בגדרות של קיבוצים ויישובים קהילתיים לסוגיהם השונים? דיון ברפורמה אגררית מסוג זה עשוי להאיר לא רק את יחס המפלגה לשימוש במשאבים ציבוריים כגון מקומות בילוי וחופי רחצה. האחרונים פעמים רבות חוסים בחיקם של יישובים קהילתיים כגון קיבוצים ומושבים לאורכה ולרוחבה של הארץ. ברור לגמרי כי זכויות השימוש באדמה כמשאב ציבורי הן בעלות השלכות רבות, מקיפות ועמוקות על שליטה, בעלות, מחיר-האדמה וזכויות השימוש בה.

גם בנושא האקוטי הזה, מפלגת מרצ שותקת לנוכח שאלה יסודית וחיונית של זכויות אדם ואזרח. היא שוקטת על שמריה בכל הנוגע לזכויות האזרח והאזרחית הבאות לידי ביטוי במאבק אגררי זה. עד עתה, במקום להקשיב לתוכן האזרחי של ההתרסה והתובענה, מדיניות המפלגה יישרה קו עם פרשנות סטריאוטיפית ושוללת של בעלי הביקורת. האם זוהי עמדתה הפרוגרסיבית או השמרנית של מפלגת זכויות האזרח הישראלית?

נראה כי הקריירות הפוליטיות של אבי בוסקילה וגורל עמדותיו החברתיות של אבי דבוש בנושא זה עצמו מביעות מורכבות זו אך גם מציגות את העדפותיה הברורות של המפלגה.

השאלה השלישית שהעליתי נגעה להיסטוריה הפוליטית של אחד ממנהיגיה של מרצ בשנים שעברו: חבר הכנסת לשעבר רן כהן. כזכור רן כהן היה אחד מחברי הכנסת הנחרצים ביותר בחקיקתו של חוק הדיור הציבורי, חוק הגנה על זכויות החולה והחוק לקביעת שכר המינימום.

ניתן להתווכח על היקף השינויים שחוקים אלה חוללו, בעיקר חוק הדיור הציבורי, אך מעבר לכל ספק מפלגתו של רן כהן דחתה את מנהיגותו הפוליטית. אם כך, מתמודד ממוצא מזרחי שנאבק על הנגשת משאביה הציבוריים של המדינה לקהלים לא אופיינים של המפלגה, נדחה על ידי מפלגתו מעמדת יושב ראש המפלגה. זאת למרות עבודתו החברתית והפוליטית שהנגישה את מצעה ואמונותיה של מפלגת מרצ לקהלים שהיו רחוקים ממנה עד אז.

לסיכום, שאלותיי נגעו לזכויות אזרח, לרפורמה אגררית ולייצוג פוליטי. שלושה תחומים חשובים ומרכזיים של שינוי חברתי הדורשים הירתמות של כוחות פוליטיים לקידומם של קהלים שאינם חלק מהמסובים אל שולחן ותהליך קבלת ההחלטות הישראלית כיום.

אם המסר של מרצ הוא תקווה לשינוי חברתי דרך מצע פרוגרסיבי, נראה כי פרשת היעלמם של ילדים, הדרישה לרפורמה אגררית, מהפכה חברתית בנושא אדמה ודיור בישראל כמו שאלות של ייצוג פוליטי עשויות היו להיות ראשי חץ של פעולה פרוגרסיבית ומחוללת שינוי בקהלים המוגדרים על ידי המפלגה כ"פריפריה".

מפלגת מרצ, בניגוד גמור לתפיסתה העצמית, ממלאת בכל המקרים הללו תפקיד שמרני; אולי אפילו ריאקציוני. מיהם אם כך הקהלים השמרניים המתחזקים את מפלגת מרצ ומונעים ממנה חבירה לסדר יום פוליטי של שינוי חברתי, הגנה על זכויות אזרח, קידום רפרומה קרקעית ומדיניות סוציאל דמוקרטית? האם אלה הם הקהלים "בפריפריה" או הקהלים של "המרכז" המדושן עונג והזחוח הבוחר בעצמו את עצמו להנהגה של מפלגת זכויות האזרח בכל פעם מחדש?

ניתן לשאול ישירות וללא כחל ושרק: מדוע מרצ היא מפלגה שמרנית בכל הנוגע לזכויות האזרח והאדם של אנשים חומים? שאלה שכזו, בהמשך לשאלות שהוצגו כאן, עשויה להכריע את מאבק המנהיגות במרצ בבחירות הקרובות. ברור לגמרי כי אלה הן השאלות שיכתיבו את עתידה הפוליטי של מפלגת זכויות האזרח והאדם בישראל לדורות הבאים. אלה הן השאלות בבסיס ההוויה הפוליטית של החברה הישראלית. דעתה של זהבה גלאון חשובה בנושא. נראה כי עבור יאיר גולן אלה אינן שאלות שהוא חש צורך דחוף לדון בהן. מדוע הבחירות במרצ אמורות לעניין אותי אם אני ושכמותי ממשיכים לא לעניין את מרצ?