האידיאולוגיות הגדולות במבט אירוני

יהודה שנהב-שהרבני: כפל ראייה,
 הוצאת פרדס 2022, 334 ע"מ

השיח הפוסט קולוניאלי שהתפתח החל משנות השישים של המאה ה-20 באירופה סימן את סוף עידן התמימות והסיר את המסכה האלטרואיסטית מעל רוב התופעות התרבותיות המוכרות. נטען שהכול בתרבות – המדיה, האמנות, מוסדות החינוך והאקדמיה – הוא בסופו של דבר פוליטי ונועד לשרת את האליטות. ובכל זאת, כאשר הפילוסוף הניאו מרקסיסטי, לואי אלתוסר (המוזכר גם הוא ברומן שלפנינו אגב אורחא) קבע כי הספרות והאמנות משמשים כלי אידיאולוגי בידי המדינה ומפיצים את האידיאולוגיה של האליטות לאוכלוסייה, הוא בוודאי לא התכוון לכך שהשירותים החשאיים של המדינה מנהלים ומממנים בפועל את המוזיאונים, התערוכות, הוצאות הספרים וכתבי העת לספרות ואמנות. על פי "כפל ראייה" של יהודה שנהב-שהרבני, זה בדיוק מה שקרה במלחמה הקרה. 

לפעמים מלחמות צריכות להמתין לא מעט זמן עד שספרות בדיונית תנציח אותן. מלחמת האזרחים האמריקנית המתינה כ-70 שנה לרומן ההנצחה האולטימטיבי שלה, "חלף עם הרוח" הרומנטי של מרגרט מיטשל. מלחמת העולם הראשונה חיכתה כחמש עשרה שנה ל"במערב אין כל חדש", הדוח המצמרר של אריך מריה רמרק מהתעלות ומהבונקרים של קו הינדנבורג. "כפל ראייה" מאיים להיות עבור המלחמה הקרה מה שהיו אלה האחרונים עבור שלהן, אך הוא אינו אפוס היסטורי רומנטי כמו הראשון ואף לא יומן מלחמה מבעית כמו השני, הוא אפילו לא חלק מהספרות העברית ההגמונית המודרניסטית. בצדק, הוא מרחיק עצמו ממנה תמטית וסגנונית. זהו טקסט פוסט מודרניסטי פוסט קולוניאלי חתרני, ביקורתי ושנון, שמממש נקודת תצפית קליידוסקופית למציאות ההיסטורית שאותה הוא מתאר, כזו שמתהפכת רצוא ושוב, בין העיון האקדמי הסוציו היסטורי הביקורתי, הפרודיה והפארסה. 

ב-1947 ירד מסך הברזל על מזרח אירופה. ברית המועצות עטורת זרי ניצחונה ההירואי על הנאצים ומתודלקת על ידי אידיאולוגיה מרקסיסטית, הצהירה כי המהפכה הפועלית היא תמידית ועולמית, ועשתה מאמצים כבירים לייצא אותה למדינות אחרות. הייתה לברה"מ השפעה פוליטית רבה במערב אירופה דרך המפלגות הקומוניסטיות הלאומיות באירופה והשפעה אידיאולוגית-תרבותית גדולה אף יותר. זאת תווכה בידי פילוסופים, אינטלקטואלים ואמנים, אם מתוך כך שנתפסו לדיאלקטיקה המרקסיסטית, או מתוך כך שהזדהו עם המעמדות המוחלשים בחברה. עד מהרה הפכו שירותי הביון בארה"ב פרנואידים לגבי מה שכונה "הסכנה האדומה". הסנטור מקארתי חיפש ומצא לכאורה מרגלים ותאים קומוניסטיים בכל פינה. מקלטים אטומיים נבנו, פצצות אטומיות חדשות יוצרו, בהוליווד הייתה זאת תקופת הזוהר של סרטי האימה. נדרשה תשובה אמריקאית יעילה למה שנראה כמו סחף של העולם לכיוונה של אימפריית הרשע, עם הפאוסט החדש, סטלין, בראשה. 

התשובה אכן הגיעה בדמות תוכנית "עין תחת עין" של הסי איי אי. מדובר ב"תוכנית מרשל של הספרות והשירה "(עמ 77) מתפייט ראש החטיבה הממונה, רב מרגלים שכינויו "אטלס" שעינו האחת עשויה זכוכית, באזנו של גיבור הרומן, קצין תרבות לשעבר בצבא ארה"ב שכינויו "מאסטרו" והוא צולע על רגלו האחת. מטרתה של התכנית: "תקיעת טריז בין ברה"מ לבין המערב" באמצעים ספרותיים ובאמצעות הפצת אידיאולוגיה אנטי קומוניסטית. דרך הפעולה: הסי איי איי יממן פעילות אינטלקטואלית ספרותית, כנסים, פסטיבלים, פרסום ספרים ואף יתרום באופן קבוע לקיומם של כתבי עת איכותיים לספרות ואמנות. הפעילות לא תהייה אנטי שמאלנית או פרו קפיטליסטית במוצהר, זה קל מדי לזיהוי ויהיה קשה לשיווק לאינטלקטואלים האירופאים האנטי-קפיטליסטים, אלא דווקא תעודד אידיאולוגיה שמאלנית, כזאת שהיא אנטי-סובייטית במובהק.

המאסטרו הצולע, שסובביו מסכימים על גאונותו, וששמו האמיתי הוא מרק יוסלביץ, ריכז סביבו חבורה אינטרנציונלית של אינטלקטואלים מולטי לינגוויסטיים. היו בה בין השאר: נבוקוב – לא הסופר המוכר, אלא בן דודו המוזיקאי, ניקולאי,  בן אצולה רוסי בעל נשמה גדולה, גוף ענק ולב רגשן, חובב הטיפה המרה, שהאמרה החביבה עליו: "אם ניצחנו מגיעה לנו כוסית וודקה, ואם נוצחנו אנחנו זקוקים לכוסית וודקה" (38); צעיר אמריקני שכינויו "ג'ורג הראשון", בוגר המחלקה לספרות השוואתית בייל, השולט בצרפתית על בוריה, שמתברר בהמשך כציניקן ונרקיסיסט חסר עכבות; אינטלקטואל יהודי מהיר חימה, ששירת כמייג'ור בחיל החינוך של הכיבוש האמריקני בברלין המכונה "מלנין" בשל דמיונו לוולדימיר איליץ לנין; וכן בן אצולה בריטי יפה תואר בעל מבט מצועף וחיבה לגברים שהוא משורר מפורסם המכונה בפשטות "המשורר". מה שמשותף להם ולאחרים היא העובדה שכולם היו אנשי תרבות וספרות. המאסטרו יוצא איתם למלחמה ממומנת היטב על נשמתן של אירופה, דרום אמריקה ואסיה. החברים מארגנים פסטיבלים וכנסים ואפילו אירועים מוזיקליים, ומנהלים ועורכים כתבי עת פורצי דרך, התומכים בסוציאליזם ליברלי, בכל רחבי העולם.

בנוסף לתהייה הסוציו-היסטורית המקופלת בין דפיו – להיכן היה מתגלגל העולם הנאור, אילולא עבודת הביון המאומצת הנזכרת, שהשפיעה באופן כה נחרץ על התרבות, הלך הרוח והאידיאולוגיות האירו-אמריקאיות בשנים הקריטיות הללו – נקודת התצפית הקליידוסקופית של הרומן למציאות המתוארת מניבה לצד ביקורת פוסט קולוניאלית, כמויות עצומות של ידע היסטורי וטריוויאלי מחד, ושעשוע למכביר מאידך. המסד העובדתי-הסוציו-היסטורי של הרומן הוא פרי תחקיר אקדמי מאומץ על התקופה, התפיסות המאפיינות אותה, יחסי הכוחות הבין גושיים שלה, וכמובן על מבצע "עין תחת עין" של הסי איי איי, והוא נעזר לכאורה בארכיון שנמצא, לטענת המחבר, באוניברסיטת אוסטין בטקסס. התחקיר, כצפוי, ראוי לשבח והמחבר מרבה בפרטים, אף כי גם חלקים אלה ניחנים באירוניה פוסט קולוניאלית. כך, למשל, מתוארת הארכיטקטורה של בית הנתיבות בתחנת הרכבת "פריז מזרח", שנקראת כך משום שמשם יצאה ה"אוריינט אקספרס" המפורסמת לאיסטנבול, כמזכירה "קתדרלה עתיקה בסגנון גותי", שבתוכה "מן התקרה השתלשלו נברשות קריסטל ענקיות שנהגו לקשט חללים אציליים ונצחיים" (40) וזו של ה"ארמון הוורוד" בבואנוס איירס, שממרפסתו הלהיטה אוויטה פרון את ההמונים כמזכירה" עוגת חתונה ענקית בציפוי תות".

אבל הרומן לא מהסס לחתור גם תחת עצמו, במעין פרודיה על ספר עיון אקדמי. לכאורה, כמו כל מחקר אקדמי ראוי לשמו הטקסט זרוע בציטוטים רבים. משובצים בו ציטוטים מת.ס. אליוט, ז'אן פול סארטר, ארתור קסטלר, אריך אורבך, גרהאם גרין, המינגווי ואחרים. ג'וזף קונרד הוא כוכב גדול ברומן, במיוחד "לב המאפליה" שלו שמוזכר בהקשרים רבים, אבל מי שמשאיר את כולם באבק הוא איאן פלמינג איש הביון הבריטי שהפך לסופר מפורסם – תואר שהרבה אנשי ביון המתוארים ברומן כגרפומנים חושקים בו בסתר ליבם, ושהעניק לעולם את סוכן הוד מלכותה 007. נראה כי קברניטי הסי איי איי משתמשים בסדרת ג'יימס בונד שלו כספר הוראות לארגון ביון.

אלא שהציטוטים מופיעים בהקשרים משעשעים המעמידים את עצמם ואת המצוטט באור אירוני. כך למשל סארטר מצוטט בהקשר למלחמה שהוא מנהל בליברלים באמירתו הבוטה: "אנטי קומוניסטים הם עכברושים" אריך אורבך מצוטט אגב תיאורו האירוני והמרוחק של "ג'ורג' הראשון" כנרקסיסט מסוכן. גרהם גרין מצוטט אפרופו המלחמה שמנהל נגדו סוכן הסי איי איי, שבטוח בכך ששימש מודל לגיבור ספרו "האמריקאי השקט" (1955) וטוען שהוצג שם בצורה מעוותת. כלומר במקום לחזק את התזות לכאורה של המחבר על המלחמה הקרה, כפי שצפוי בעבודה אקדמית, הציטוטים פועלים נגדן. עולם הביון והתרבות כאחד מופיעים דרכם כקוסמוס של אנשים נרקיסיסטיים, גרפומנים, פרנואידים, שלומיאליים, ממש לא רחוק מהקאסט של "האקדח מת מצחוק" (ארה"ב 1988).

כמו שקורה לעיתים בעבודה אקדמית, הרומן גדוש ברשימת שמות בלתי נגמרת כמעט של כוכבי אקדמיה ותרבות של התקופה. התופעה מכונה באקדמיה בביקורתיות "ניים דרופינג", אלא שכאן היא נמתחת עד לקצה הפארודי, באופן שלעיתים נראה הטקסט כמו האנציקלופדיה מי ומי בספרות ובתרבות של המאה העשרים. יתרה מכך, את הופעתם של האישים שהם גם דמויות בטקסט הרומן מגחיך. סארטר, למשל, הוא "גוץ…קצר וכבד… פניו נפוחות ומעוותות …שערו מתדלדל ולחייו מחוטטות" (39) ברטולד ברכט מופיע כ"איש נמוך בעל שיער חום בחליפה חומה מפוספסת" ( 65) ארתור קסטלר הוא מיזוגן ומטריד נשים סדרתי, פבלו נרודה, המשורר הצ'יליאני, נביא הרומנטיקה המודרנית, הוא אנס, ואילו רוברט לוול, המשורר הלאומי האמריקני של אותן שנים, מתואר באחת הסצינות שבהן גולש הרומן לפרסה רבתי, באחד מהתקפי המאניה שלו במהלך מסיבת קוקטייל שבה הוא אמור לנאום בשירות הסי איי איי כשהוא יוצא מהשירותים עירום כביום היוולדו ומכריז על עצמו כעל קיסר ארגנטינה… (258).

הקריאה ברומן היא חוויה משעשעת ואף חתרנית. באופן א-פרובינציאלי, שאינו נוהג בספרות העברית ההגמונית האירופוצנטרית והפרובינציאלית, הרומן מציג את אירופה וארה"ב כטריטוריות שבהן שולטים משחקי אגו, אינטרסים צרים, יומרנות, בורות, מיזוגניה, כיעור וטמטום. אך אני חושד שמתחת לכל הג'אז הזה עצורה גם תשוקה נוסטלגית גדולה. שנהב-שהרבני הוא איש אשכולות. כבנו של איש מודיעין ישראלי, שאימץ והפיץ כפרופסור מוביל לסוציולוגיה את השיח הפוסט קולוניאלי והשתמש בו לחקירת הקונפליקט האתני בישראל, ושבשנים האחרונות הפך גם למתרגם של ספרות ערבית, יש לשנהב-שהרבני קשר הדוק לכל העולמות המופיעים בספר. נראה אם כך שמתחת למבט המבודח והאירוניה הפוסט קולוניאלית, מבטא הספר גם געגוע לעולם שהיה ואיננו עוד, עולם שבו האידיאולוגיות הגדולות הניעו גלגלי עולם ושבו תפסו עולם האקדמיה והספרות מקום מרכזי ובעל עוצמה פוליטית. לצד האירוניה הפוסט-קולוניאלית שלו, מחייה הרומן לרגע קט את העולם הזה, שהתיאוריות הפוסט קולוניאליות עזרו כמובן לנפץ, ומראה לנו  – שגדלנו לתוך תקופה שבה ערך הספרות נמדד רק ברמת ההנאה האסתטית שהיא מספקת, וערך האידיאולוגיה הוא כערך תרומתה האקדמית להיסטוריה של האידיאולוגיות – שקיימים עולמות אפשריים אחרים.

קראו כאן פרק מתוך "כפל ראייה"

פרופ' רמי קמחי הוא מרצה בכיר בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל