אלי פטל אוחז בשני כנפי הפפיון

רחל פרץ

"ברכות" היא חצי-תערוכה (כנרמז בשמה) החצויה לשניים גם בתוכה. היא עוסקת בשני מרחבים נבדלים, מובהקים, מסומנים: מזרחי ומערבי. בשניהם היא דוברת בכפל-קול: מתמסר, אומר "הן", רוחש חיבה – ובו בזמן מתנכל למיידיותו האינטימית של "מעשה הציור" ומרטש את יחידאיותו ומקוריותו.

בשני המרחבים היא עושה זאת באמצעות טכניקת ציור חפה מתמימות, משוכללת ומשחקית: מצד מערב, ציורי שמן ישנים צולמו והפכו למצע לעיבודי פוטושופ, הודפסו על קנבס וצוירו שוב, הפעם בגואש; מצד מזרח, קולאז'ים ממוחשבים בהשראת גלויות ברכה לחגים ומועדים שעובדו במחשב, הודפסו על קנבס והמשיכו להצטייר, הפעם בצבעי שמן.

המהלך בתערוכה כפול: מצד אחד – התמסרות נעתרת ל"שורש הטוב" (קרי, ה"כוונה הטהורה" והחפה מסכסוך של מחוות הברכה, מחד, והיסוד הנרעש, הקבלי, ההרמוני והטרנסי שבבסיס התפילה, מאידך). מצד שני – חשיפה מתמדת, פעלתנית, קדחתנית, של אי-היכולת האינהרנטית של הברכה והתפילה להיראות בתמימותן; החצנת ההסגרה העצמית שלהן אל מרחב התיוג והקידוד.
מצד ההצבה, התערוכה מדברת כמעשה אחד: היא מוצבת כפפיון (עניבת פרפר); כנפו האחת היא פפיון המערב, שרובו ככולו דימויים יהודיים, קבליים ומיסטיים למעשה התפילה, לאיברי התפילה, למלבושי התפילה, לתנועת התפילה ולרגעי ההתעלות שלה. זה החלק ה"מצויר" של התערוכה, שרובו מחוות לציירים יהודים משלהי המאה ה-19 והמאה ה-20, ולא רק. פטל משתמש כאן בנדיבות בזבזנית, כמעט אגבית, באלמנטים ציוריים שגורים (הפשטות, משטחי צבע, נזילות, נקודות, קווי רישום עזי מבע), וקורץ בו בזמן לדימויי טארוט שבלוניים ולפוסטרי נעורים אייר-בראשיים נסערים.

כנף הפפיון המזרחית-ישראלית-ציונית, לעומת זאת, היא מחווה לכרטיסי ברכה גנריים שנפוצו בישראל של שנות ה-70 וה-80. פטל מעניק לברכות טיפול גרגרני, משועשע, תוך היענות חפצה למימד הוולגרי, הלאומי והפטריוטי שלהן.

נגיעות הציור האחרונות של פטל על הקנבסים המודפסים מתבצעות גם הן בתנועה מהופכת: ציורי האגף המערבי ננגעו דווקא בגואש, אחיו חסר הגוף של צבע השמן, כמין קריצה לאחד מסממניו של הציור הישראלי הקאנוני, הלבן, דל החומר. הציורים בכנף המזרחית של הפפיון טופלו במשיחות של צבע שמן, החומר ה"גבוה" והתובעני המזוהה עם המופת המערבי הקלאסי, שעתה מסמן דווקא את העושר הקיטשי המבריק של הברכות המסחריות ואת זוהר השופוני המסורתי-לאומי שנוהר עליהן.
הציורים גדושים מחוות; לציירים, לסגנונות, לאמנותי ולמסחרי, לגבוה ולנמוך; מחוות קורצות ובו בזמן תמימות. בצד ה"מזרחי" בולטים הגיבוב, הרעש, אותו "רעש" שהוא חלק בלתי נפרד מדימוי ה"מזרחי": הסטריאוטיפי, העממי, הפוליטי-לעומתי – ובעיקר במובן האסתטי, שעיקרו השפע הזול. שפע אחר, מרהיב ואירוני, ינבע מכנפו המערבית של הפפיון: שפע של נשגב.

שני צדי הפפיון נוצרו מתוך קרבה עמוקה ואי-נוחות, ומאליה עולה השאלה: איפה הבית של הצייר, באיזה צד של הפפיון, מזרח או מערב, ברכה או תפילה, והתשובה עולה מאליה: בשניהם. אלא ששניהם בתים מופרעים, שאי-אפשר לגור בתוכם ב"טבעיות", לשכון בהם ממש. עם זאת, ספק אם פטל חי, כפי שמתבקש לחשוב, בשניהם. מוטב לומר: הוא מיתזז בין שניהם, תובע את שני הבתים לעצמו, מגורש ומגרש.

"ברכות" היא הצבה תימטית כמעט גסה, כמעט פשוטה – שמקיימת בתוכה אינספור זיקות וקשרים והדהודים. במבט מרחוק היא מפתה את הצופה בדשנות חומרית וצבעונית. מבט מקרוב יגלה, כאמור, את מלאכת השעתוק, הטיפול הממוחשב, את מצע הקנבס השקרני. הקנבס – סימנו המובהק של הציור המערבי, על ערכיו ופסגותיו – הוא תשתיתן של כל העבודות בתערוכה, אולם הטכניקה המורכבת של פטל הופכת את השימוש בו להעמדת הפנים ("זה ציור!"), ובו בזמן רפרור לשימוש הפופולרי המסחרי בקנבס, שהופקע מייעודו כמצע לציור ממש – לטובת כמו-ציור. זיוף מוסכם שכבר מזמן אינו זיוף. הקנבס ניצח את הציור; הציור נשכח, הקנבס היה לשריד העומד לעצמו, מסמן-יוקרה ריק, בלתי מתנצל, חף ממבוכה.

שאלת המצע היא העומדת במרכז התערוכה: הקנבס, תחת שישמש השכבה הראשונה בציורים, נעשה לתחנתם הכמעט אחרונה, לסימן. היסוד היחיד הקבוע בציור ככלל נעשה כאן לבר-החלפה, לפרט בסדרה. המחשב, על מסכיו הקיימים-לא-קיימים, על שלל המניפולציות שהוא מאפשר, אינו רק מדיום, אלא גם מצע לעצמו. אם נחשוב את המצע כזהות – דומה שפטל ממיר את נקודת הראשית הזאת מידיעה לשאלה, מוודאות לספק, ממקור לבגידה.

ברכות וקללות; ברכות | אלי פטל, גלריה דביר, 20.8.2022 – 24.9.2022